כששואלים את איתן בלוך, פנסיונר בן 69, במה עסק בחייו, הוא אומר בחיוך: "אני יזם בנשמה". זה מתחדד במיוחד כששומעים את הסיפור של הבית הטמפלרי המיוחד שהוא מציע בימים אלה למכירה בלא פחות מ־16 מיליון שקל. בלוך, במקור מחיפה, קנה את הבית הטמפלרי שנבנה בשנת 1906, כשהיה נשוי לאשתו הראשונה, מאיה, אדריכלית במקצועה. "שנינו אוהבים בתים עם נוכחות, כמו הבית הזה העשוי מאבן", הוא מספר. "הוא היה שייך לכפר בית לחם הגלילית. במשך חמש שנים זו הייתה המרפאה של הכפר וגם קראו למבנה 'בית הרופא'. בהמשך, גרו בו באופן זמני זוגות צעירים מהכפר, שלא היה להם היכן לגור. בסופו של דבר הוצע הבית למכירה, ומאיה ואני הגשנו הצעה לרכוש אותו. חלפו שנתיים אחרי שהגשנו את ההצעה ובדיוק כשחזרנו מחו"ל קיבלנו הודעה למהר ולהגיע למכירה פומבית, ולהצטייד בערבות בנקאית. היינו ממש באטרף על זה. אח של מאיה עזר לנו כי היינו עסוקים עם ילדנו הקטן, וכך הגענו למכירה. אני זוכר את השיגעון - כל אחד זרק מספר, העלה והעלה ולבסוף אנחנו זכינו. קנינו את המבנה בשנת 1989 במצב שדרש שיפוץ, אחרי שנים שלא טיפלו בו כראוי. היינו זוג צעיר עם ילד קטן, הרכישה הייתה יקרה ולכן לא שיפצנו אותו מיד. רק 12 שנה לאחר מכן, אחרי שמאיה ואני נפרדנו ונישאתי לאשתי השנייה, מיכל, התחלנו בשיפוצים".
לבלוך ולמיכל יש שתי בנות ועם שלושתן הוא התגורר במשך השנים בצפון, קרוב לבית הטמפלרי, אך לא בתוכו. "הפרויקט הזה היה שלי והתעסקתי בו הרבה", הוא נזכר, "עשיתי שם הכול. חשבנו שזה ייקח כמה חודשים אבל לקח כמעט שנה, וגם כשכבר נכנסנו לגור בבית, חלק לא היה מוכן. אני זוכר שתוך כדי ארוחת הבוקר היינו מנופפים לשלום לפועלים שחלפו כל הזמן על פנינו. היה לי חשוב לשמר על הסטייל של המקום. עשיתי הכול כדי לשמר על מה שהיה. הייתי כל הזמן באתר, וזה הפך להיות חלק בלתי נפרד משגרת חיי".
11 צפייה בגלריה
הטמפלרים קנו קרקעות ובנו בתים עם קירות אבן עבים, קשתות וגגות משופעים
(צילום: אלון לויטה)
בנייה חזקה ויציבה
בלוך מספר כי הטמפלרים, קבוצה של גרמנים נוצרים עם זיקה דתית לארץ ישראל, הגיעו לארץ בסוף המאה ה־19 והקימו בתי אבן מסורתיים בעיקר בירושלים, במושבה הגרמנית בחיפה ובתל אביב, באזור הקריה, מה שמכונה כיום שרונה. בנוסף הוקמו עוד כמה יישובים באזורים כפריים כמו בית לחם הגלילית, אלוני אבא ובני עטרות בידי הילדים שלהם, שיצאו מחיפה. הם קנו את הקרקעות, בנו שם בתים עם קירות אבן עבים, קשתות, גגות משופעים, תריסי עץ, מרפסות ומאפיינים נוספים - וגרו בהם.
"הבית שלי נבנה על ידי ילדי הדור השני, שעזבו את העיר ועברו לכפר", מספר בלוך. "מה שמייחד את הבנייה היא שהיא הייתה כמו בגרמניה - קירות אבן עבים וחזקים, חלונות צרים וארוכים כמו שבונים בגרמניה בגלל הקור וגג רעפים, לרוב עשויים חרס, שערוך לתנאי שלג. הבית בנוי כמענה למזג אוויר אירופאי ויש לזה יתרונות באקלים הישראלי, כי בחורף ובקיץ הטמפרטורה בפנים נעימה. מה שהכי מדבר אליי זו האבן, ובכלל, אני יודע להעריך את הבנייה של הטמפלרים – הם היו בנאים מצוינים. הם ידעו לעשות דברים שהיום לא יודעים לעשות. לבית הזה אין עמודי בטון, הם חפרו והניחו אותו ממש על הקרקע, זו בנייה מאוד יציבה וחזקה. הוספתי שתי יציקות שהפכו את הבית לעמיד לרעידות אדמה. יש בו גם ממ"ד מוגדר, אבל למעשה יש עוד שלושה חדרים שהם כמו ממ"ד, עד כדי כך המבנה יציב".
הבית משתרע על פני 500 מ"ר בנוי בשלוש קומות מחוברות, 16 חדרים, והוא שופץ ושודרג כך שהוא כולל את כל מערכות התשתית - חשמל, מים, ביוב, חימום, מיזוג וכדומה. בקומת הקרקע יש שתי יחידות דיור נפרדות, עם חצר אנגלית מרווחת, בקומה הראשונה יש חללים מרשימים – סלון, מטבח גדול עם חדר מזווה מרווח מאוד, חדר אוכל שמשקיף לגינה ובו שולחן אבירים המתאים ל־16 סועדים וקליניקה שהיא חדר אירוח עם שירותים צמודים.
בקומה העליונה יש ארבעה חדרי שינה, כולל סוויטה עם חדר ארונות וחדר רחצה צמוד. בכל קומה יש גם חללים מיוחדים כמו הול גדול, גלריה ועוד. "את המדרגות שיניתי ושיפצתי כי הן לא היו נוחות, אבל יש בחדרים פינות מעוגלות יפות מאוד ופרקטיות, ומה שאפשר היה להשאיר אותנטי וצמוד למקור - השארתי", מסביר בלוך.
במשך הזמן הפך בלוך את המקום לחלל אירוח שבו מתקיימים ריטריטים ומפגשי תוכן מיוחדים, סדנאות ועוד, בזכות העובדה שהבית ממוקם על מגרש של כ־1,200 מ"ר, עם אפשרות שימוש בעוד כ־800 מ"ר שכרגע פנויים, וגם שם נערכו כל השנים סדנאות ומפגשים באוויר הפתוח.
בשנת 2001 שכר בלוך את שדה-צור אדריכלים, בהובלת גיא צור ואסף שדה, לשדרוג הבית. "הם עשו עבודה נהדרת, כולל למשל הרעיון על מדפי העץ שמונעים שמש בקיץ אבל מאפשרים שמש בחורף. ואם כבר, אז קוריוזים מעניינים: זו העבודה הראשונה שהם עשו! זה היה 'סיכון' מבחינתי אבל התוצאות הצדיקו אותו בגדול. וגם בתהליכי האישור היה צורך בחוות דעת לשימור, ואדריכל דגן מושלי, מי שתכנן פרויקט שימור של המושבה הגרמנית בחיפה, כתב חוות דעת מצויינת על התוכנית שלהם והיא אושרה בוועדה".
פריטים בני 100 שנה ויותר
"כל שולחן וכל כיסא בבית הזה הוא סיפור", אומר בלוך. "למשל, השולחן הארוך המיועד לאירוח של 16 אנשים. הוא עשוי עץ ביבוא מיוחד מאפריקה, ולקח לנו זמן לאתר נגר שעובד עם עץ כזה. עד שכבר מצאנו נגר כזה, שמענו שהוא לא בקו הבריאות ומאושפז בבית החולים וחיכינו כמה חודשים עד שיחזור לכושר, והוא אכן בנה לנו את השולחן שרצינו".
11 צפייה בגלריה
חלק מהרהיטים מוצעים למכירה עם הבית, למשל מיטת האפיריון בחדר מימין
(צילום: אלון לויטה)
כדי לשמר את המקור, בלוך השקיע זמן רב ועבודה בניקיון ובשיוף מיוחדים לאלמנטים שונים. הוא חיפש אחר חומרים וציפויים שקשה למצוא, במטרה לתחזק את הבית בצורה הטובה ביותר. "הערך ההיסטורי והעיצובי של המקום היה ועודנו חשוב לי מאוד. יש הרבה מאוד פריטים בבית שהם בני 100 שנה ויותר. החלונות למשל היו במצב מצוין, אבל המשקופים נשחקו מהגשם והיה צריך להחליף את החלונות לכאלה שמעוצבים כמו במקור. את החלונות הישנים היה חבל לזרוק, אז צבענו אותם מחדש, ונגר מיוחד בנה לנו מהם ארונות גדולים למזווה. גם הדלתות בנויות מהחלונות האלו, עם צירים נדירים שהיום לא מוצאים בשום מקום. מי שמבין בעיצוב וגם מי שלא עשוי להתפעל מהידיות המיוחדות ומכל פרט ואביזר בבית הזה", אומר בלוך. חלק מהריהוט יימכר עם הבית, לדברי הבעלים, העניין תלוי כמובן בקונה. הוא מוסיף כי יש גם מיטת אפיריון הודית מעץ, מגוון ארונות שנבנו לפי מידה, שולחן נחושת וזכוכית בסלון ועוד פריטים שנאספו עם השנים.
17 שנה מאז שנישא לאשתו השנייה, הסתיים גם הפרק הזה בחייו, ולפני עשר שנים הכיר בלוך את אשתו השלישית, מאורין ברודי. "מאורין נכנסה לתוך בית קיים והכניסה לתוכו טאץ' מיוחד – קישוטים יפים והרבה תוכן. היא מטפלת בשיטת 'המסע' ואחד מהחדרים בקומה התחתונה הפך לקליניקה שלה, וכך נושא המפגשים והריטריטים שהתחלתי עוד קודם צברו תאוצה. הייתה תקופה שנסעתי הרבה להודו, למדתי שם מדיטציה והבאתי את העולמות האלו לתוך הבית", מספר בלוך על הגלגול האחרון של הנכס.
הטיפולים, הסדנאות והריטריטים לקהל נערכו תוך כדי מגורי הזוג בבית. לבלוך יש את "אדוות הלב" שזו קהילה מרפאה, והוא ומאורין מפעילים את הקהילה גם בגלריה שיש בבית.
אז למה אתה מוכר בית כזה?
"אני מוכר אותו בלב כבד, אחרי שנים של השקעה וסנטימנטים אינסופיים, אבל החלום שלנו הוא לגור בבית לחוד ולפעול במקום שייעודי לפעילות הקהילתית, מה שלא מתאפשר לנו בבית הנוכחי. זה פוגע בפרטיות ובשלב זה של חיינו אנחנו נדרשים להתנהלות אחרת. אנחנו חולמים על בניית כמה וכמה מקומות, כי יש לנו תלמידים שמתפתחים גם הם ובונים קהילות משלהם וגם להם יידרש מרחב".
