שני מבנים ציבוריים שקשורים לאספקת מים לתל אביב־יפו נחנכו לאחרונה לאחר תהליך שימור מוקפד עבור העירייה – מגדל המים ברחוב מזא"ה, בתכנונם של אמנון בר אור - טל גזית אדריכלים ובית ברכאת הממוקם ברחוב עזה 55, שתכננו גריל אופנהיים אדריכלים. שני המבנים נבנו מתוקף תפקידם הפונקציונלי לספק מים לתושבי העיר ולחקלאות סביבה. הראשון נבנה סביב באר על ידי משפחת ברכאת שעסקה בחקלאות במאה ה־19; ומגדל המים הוקם כ־100 שנים לאחר מכן על ידי היישוב הציוני כדי לספק מים לתושבי העיר, עם התרחבותו.
בתי הבאר ומגדלי המים הם תופעות תרבותיות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. לכן, הערך הטמון בשימור המבנים שכבר מזמן אינם חלק משרשרת אספקת המים בעיר או בפרדס, הוא היסטורי וסמלי. שניהם מדגישים את המגמה של מחלקת השימור בעיריית תל אביב־יפו להרחיב את מונחי השימור ואת ההתייחסות אליהם בהקשר העירוני, מסבירה רינת שטינלאוף־מילוא, רכזת שימור בכירה בעירייה ומוסיפה כי "שימור הערכים לא תמיד מופיע בחומר או באלמנט פיזי, אלא לעתים בתרבות והיסטוריה שאינה מוחשית".
כלומר, בעבר רוב הפרויקטים במבנים המיועדים לשימור שמו דגש על הערכים הטמונים באלמנטים אדריכליים כמו גרמי המדרגות הייחודיים או החזית החיצונית שנותרה לעומת מבנה חדש לחלוטין שנבנה מאחוריה. היום, מדגישה שטינלאוף־מילוא "יש התייחסות רחבה יותר ורצון לשמר גם גנים ומרחבים נופיים או נקודות ציון עירוניות, דוגמת מבני המגדלור ביפו ובצפון תל אביב. דוגמה נוספת היא שימור של מתחם שבו הדגש בתהליך השימור הוקדש לרוח ולאופי שהיה בהם, בדומה לנמל יפו שתכנן משרד האדריכלים קיסלוב קיי".
ממגדל נטוש לגלריה לחינוך ואמנות
המקרה של מגדל המים מהווה דוגמה אחת לשימור מבנה שאינו קשור בתוספת זכויות בנייה אלא בשיקום ושימור של סמל עירוני. הפיכתו לסמל הוביל גם את המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל להכריז עליו כאתר מורשת. כעת, במלאת 100 שנים להקמתו, מגדל המים שהוקם ברחוב מזא"ה בשנת 1924 נחנך מחדש. כך, לאחר שנים רבות שבהן עמד נטוש, הוא נפתח כעת כגלריה לחינוך ואמנות.
"'המגדל' יציע לבני ולבנות הנוער מרחב רב־תכליתי הכולל חלל לתערוכות אמנות מתחלפות, סדנאות יצירה, הרצאות ופעילויות חינוכיות נוספות", כך נמסר מדוברות עיריית תל אביב־יפו. "'המגדל' הופך לנקודת מפגש תרבותית המחברת בין עבר, הווה ועתיד, ומעניק לנוער השראה וכלים לעשייה יצירתית, תוך שיתוף הקהילה הגרה בסמוך".
היה זה מגדל המים השני שהוקם בעיר, מספר פרופ' אמנון בר אור, אדריכל השימור ומייסד המשרד האמון על הפרויקט מאז שתיעד אותו בשנת 2002. מגדל המים הראשון נבנה בשדרות רוטשילד עם הקמת ההתיישבות הראשונה שכונתה אז "אחוזת בית". בעקבות גידול האוכלוסייה בעיר והתפתחותה צפונה, עלה הצורך להקים מגדל מים נוסף. עבור המגדל נבחר המיקום הגבוה ביותר באזור, על גבעת הכורכר. גובה שנדרש מבחינה הנדסית כדי להקל על זרימת המים לכלל התושבים באמצעות גרביטציה בלבד.
מגדל המים שברחוב מזא"ה כולל מאגר בעל קיבולת של 400 מ"ק. אל מאגר המים מוביל גרם מדרגות לולייני פתוח עד שמגיע לתחתית מאגר המים, שם הוא נכנס אל פנים מאגר המים ולמעשה עובר דרכו. הגרם שמוביל מעלה עוצר בשני מפלסים עבור תחזוקה שוטפת של צינורות המים והמשאבות שהתווספו מאוחר יותר.
בקומת הקרקע, מתחת למאגר, יש חלל סגור בגודל של כ־30 מ"ר ששימש, בין היתר, ככיתה נוספת של בית הספר הסמוך שנקרא בעבר "גימנסיה בלפור", כחלל אחסון וייתכן כי גם תנועת הצופים פעלה בו. שיפוצו של פנים החלל המתומן עוצב על ידי אמיר נבון, שרון קופר וטל אופפל שהשאירו את תקרת החלל ותחתית המאגר מבטון חשוף ושילבו בין שימור מאפייניו ובין מציאת פתרונות עכשוויים לצרכים החדשים.
"כשהוקם, היה המגדל בודד בחולות", מספר בר אור. בנייתו סיפקה ערובה להמשך ההתיישבות במקום, ושכונת המגורים המכונה "לב העיר" נבנתה סביבו עד שהקיפה אותו. בגלל מיקומו הגבוה של המגדל, הוא שימש גם כעמדת שמירה ואיתות שהיה פעיל במיוחד במאורעות "המרד הערבי" שחל בשנים 1939-1936. בשנים אלו היישוב היהודי ערך ממנו תצפיות לכיוון יפו ושכונת מנשייה. לאחר מכן התנוססה בראש המגדל גם חנוכייה שהמשיכה להאיר הרבה אחרי שהמגדל כבר לא סיפק מים לשכונה.
עבודת טלאים בבטון
מגדל המים במזא"ה תוכנן על ידי מהנדס הונגרי יהודי בשם ארפד גוט (1948-1877). "אחד הערכים החשובים ביותר של מגדל המים טמון במהנדס שתכנן אותו", מדגיש בר אור. גוט לא התייחס למגדל המים כאל מאגר בלבד אלא כאובייקט עירוני שמיקומו הרם וגובהו - 16 מטר - מקנה לו מעמד של נקודת ציון סימבולית. ואכן, מיטב האמנים של שנות ה־20 וה־30 בעיר משלבים ביצירותיהם את מגדל המים, ובהם ציורו של ראובן רובין משנת 1924, 'רחוב בלפור'".
בנוסף למגדל המים בתל אביב, אפשר לציין בין הפרויקטים בתכנונו של גוט את מבנה הקזינו שפעל בחוף הים בשנים 1936-1922 עם יסודות שנוצקו עם סלעי החוף; או את "הגשר הישן" בא־רקה שבסוריה עבור משרד המלחמה הבריטי בשנת 1941. "גוט הקפיד על עיצוביו והוא תכנן עוד עשרות מגדלי מים, שלא כולם בוצעו", מפרט בר אור.
"העיצובים של גוט נעים בין המודרניות ובין גישה אקלקטית. כלומר, הוא השתמש בטכנולוגיות מודרניות אך קישט את המגדלים שתכנן באלמנטים של בטון חשוף שלא נדרשו מבחינה פונקציונלית - עיטורים, מרפסות וקורות בולטות מעוצבות. הבטון, החומר העיקרי שממנו עשוי מגדל המים, הוא חומר שלא יודע להתיישן טוב, בפרט במזג האוויר של תל אביב שבה הלחות הגבוהה פוגעת בברזל שמחליד דרך הבטון, מתנפח ומפורר אותו. הרבה פעמים, האתגר לשמר בטון חשוף מוביל לפתרון הקל של לכסות אותו בטיח אפור. אך השיטה הנפוצה של שימור בטון באמצעות טיח, היא הכול חוץ משימור", מסביר בר אור. "הערך של בטון חשוף במקרה של מגדלי המים הוא חיוני ולכן בחרנו לא לכסות את הבניין. כחלק מתהליך השיקום, חפרנו בבטון בכל מקום שהיה סדוק ומילאנו אותו בבטון חדש. מעין עבודת טלאים שחושפת את עבודת השימור של המבנה כ'צלקות על המגדל' כדי שאף אחד לא יטעה ויחשוב שלא עבר כלום על המבנה מאז שהוקם בשנת 1924".
הקומות העליונות נותרו סגורות לציבור
תהליך השימור החל כאמור בשנת 2002 כחלק מהמטלה הציבורית שהוטלה על היזם שביקש להקים במגרש שני מבני מגורים חדשים בתוכנית שהוגשה על ידי משרד האדריכלים בר אוריין. המגרש שבין הרחובות מזא"ה, אחד העם ונחמני כולל שני מבנים שהוגדרו בתוכניות להתחדשות השכונה כמבנים לשימור - מגדל המים ו"בית צפורן", המכונה גם "בית נושא חן". זהו מבנה מגורים בן שלוש קומות שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין עבור משפחת צפורן, ומכאן שמו.
שני המבנים הוגדרו בתנאי שימור מחמירים שלא מאפשרים הוספת קומות או שטחי בנייה שמכסים את עלויות השימור בפרויקטים אחרים בעיר. לכן, עבודות השיקום והשימור של שני המבנים הוטלו על היזם שהקים את שני המבנים החדשים. כך, נוספו במגרש שני מבני מגורים חדשים בני שש ושבע קומות שמאפשרים מעבר ציבורי לעבר מגדל המים שמוגדר גם הוא כמבנה ציבור המיועד לפעילות חינוכית.
התניית הקמת מבנים חדשים בשימור ושיקום מבנים היסטוריים צמודים נפוץ מאוד בעיר ובלעדיו סביר להניח שמבנים רבים היו נותרים נטושים ומוזנחים, בדיוק כפי שהיה מגדל המים לפני הקמת הפרויקט. ויחד עם זאת, התהליך סופג ביקורת גדולה, במיוחד כשמעורב שטח מהמגרש שמוקצה לציבור כולו. השילוב בין מבני מגורים פרטיים ובין פעילות ציבורית לא תמיד עולה בקנה אחד ומוביל לתכנון חסר של השטח הציבורי. הסתרת הגישה פנימה או תכנון ספסלים מועטים הם רק חלק מהדוגמאות שנועדו למנוע שהייה של תושבים שאינם דיירי המקום.
"הסוד בשימור הוא התפקוד", מדגיש בר אור לסיכום. "אם המבנה מתפקד - הוא יישמר, ואם לא תתקיים בו פעילות - הוא ייהרס. לכן, פתיחת קומת הקרקע כחלל שמיועד לפעילות ציבורית היא מבורכת וחיונית". אך האבסורד הגדול בשימור מגדל המים מבחינת בר אור היא חסימת גרם המדרגות המוביל למפלסים העליונים, מה שלא מאפשר חוויה כוללת והתרשמות מאיכויות מגדל התצפית שבראש המגדל.
"אפשר לעלות לכל מגדלי הפעמונים של אירופה, אבל פה העירייה החליטה לא לאפשר זאת כדי להרחיק את הציבור מחלונות ומרפסות דירות המגורים הסמוכות", טוען בר אור. מנגד, שטינלאוף־מילוא מסבירה את מניעת הגישה לציבור הנובעת מחוסר האפשרות לעמוד בתקני נגישות ובטיחות שיאפשרו מעלית ועלייה בטיחותית בגרם המדרגות הלולייני.
ביחס לשטח הציבורי מסביב למגדל המים היא מתארת את השאיפה לשחזר ככל הניתן את גבעת הכורכר שעליה ניצב מגדל המים לבדו בעבר. לכן תוכננה על ידי משרד אדריכלי הנוף לנדאו־עדן רמפה מעגלית המובילה במעין ספירלה אל מגדל המים ולצידה קירות נמוכים המדמים שכבות של כורכר.
מבית באר – לגלריה, אולם הופעות ובית קפה
דרומית משם, ברחוב עזה 55, שוכן בית ברכאת, בית באר או ביארה (על בסיס שם הבאר בערבית, "ביר") שנבנה בשנת 1830 לערך. המבנה הוקם על ידי שיח' ברכאת, שהיה ראש משפחה אמידה שהחזיקה בקרקע חקלאית באזור. לאחר תהליך שימור מחמיר שנעשה עבור עיריית תל אביב־יפו שבוצע על ידי משרד האדריכלים גריל אופנהיים, הוא נפתח כעת לציבור כמבנה תרבות.
המבנה המחודש כולל תערוכת קבע המוצגת בקומה העליונה ומנגישה לקהל הרחב את הרקע ההיסטורי של המבנה הספציפי אל מול ההקשר הרחב של בתי הבאר. עוד יפעלו במקום בית קפה שכונתי, אולם הופעות אינטימי, גלריה לתערוכה מתחלפת, חללי יצירה ובית מלאכה לאמנים מקומיים בדגש על אמנות פלסטית ומלאכה.
התפקוד החדש של בית הבאר כמרכזי תרבות מתקן שתי עוולות, כך מסביר לביא ונונו, מנהל מרכז התרבות בית ברכאת: "מצד אחד, הוספת מבני תרבות שחסרים מאוד בשכונות של דרום העיר. ומאידך, הנגשה וחשיפת הציבור לרקע ההיסטורי של המבנה".
מבית ערבי מפואר למבנה ציבורי עכשווי
כשמם, בתי הבאר מתארים את מבני המשק החקלאי שהוקמו סביב באר, מקורות מים שנועדו להשקות את הפרדסים בשטחם דרך מערכת של אנטיליה, או באמצעות משאבות שהתפתחו מאוחר יותר והעלו את המים מהבאר למאגר המים ולשאר השטח החקלאי. בתי הבאר שהוקמו בעיר במאה ה־19 נקשרו ברשת דרכים שהפכה לרחובות העיר המוכרים גם היום.
בית ברכאת הוקם תחילה על פני מפלס אחד בשטח של כ־300 מ"ר, מספר אדר אופנהיים, אדריכל השימור ומייסד המשרד. קומת הקרקע נבנתה מאבן כורכר מקומית על פי טכנולוגיות בנייה נפוצות באותה תקופה, דוגמת קירוי המבנה בקשתות וקמרונות "צלב" או "חבית" (שם הקמרון מייצג את צורתו – קמרון חבית מתאר קירוי בצורת חצי גליל לעומת קמרון צלב שמחולק לארבעה רבעים).
לקראת סוף המאה ה־19 ועם התפשטותה של יפו אל מחוץ לחומות, נבנתה הקומה הראשונה עבור בני המשפחה שעברו להתגורר במבנה. בשונה מקומת הקרקע, הקומה תוכננה על פי תוכנית של "בית ליוואן" שמאפיין את הבנייה הערבית המסורתית שהייתה בארץ באותה תקופה. בדרך כלל הוא מחולק באופן סימטרי ונסוב סביב חלל מרכזי לאירוח שמוביל למרפסת הפונה לרחוב ובהיקפו מוקמו חדרי המגורים. במקרה זה, "קומת המגורים נבנתה בפאר מאוד גדול עם עיטורים וציורי קיר, שיש שיובא מאיטליה, זכוכיות שהביאו מבלגיה ורעפי מרסיי שיובאו מצרפת", מפרט אופנהיים.
משפחת ברכאת החזיקה במבנה, לצד נכסים נוספים ביפו. בן המשפחה חסן ברכאת טיפל בנכסים שנותרו אחרי שיתר המשפחה עזבה ב-1948. הוא השכיר את המבנה לשתי משפחות, יהודית וערבית, שעבדו במשק וגרו במבנה עד לתחילת עבודות הבנייה לפני כעשור, ומכר את השטח כולו כבר בשנת 1960.
השנים שחלפו לא היטיבו עם המבנה העתיק שלפני תהליך השימור כלל גם תוספות בנייה ושינויים שנעשו במרוצת הזמן. השטחים החקלאיים סביבו שימשו כאצטדיון מכבי יפו שעתיד להפוך לשכונת מגורים חדשה עם מאות יחידות דיור. כחלק מהסדרת ואישור תוכנית השכונה, התוואי של רחוב עזה יבוטל ויהפוך לחלק מהפארק עבור השכונה החדשה. שני בתי הבאר שבמרכזה ישולבו בפארק השכונתי כמבנים בעלי אופי ציבורי.
עדות לתקופה של אדריכלות ללא אדריכלים
בדומה למבנים היסטוריים רבים, חשיבותם של בתי הבאר קיבלה הכרה רק אחרי הריסת מרביתם, לטובת הקמת פרויקטי נדל"ן והתחדשות עירונית. סיבה אחת לעלייתם של בתי הבאר לתודעה אפשר לקשור במיזם של אוניברסיטת תל אביב משנת 2007 שעסק בנושא. המיזם הוצג בתערוכה שהציגה את תיעוד וחקירת בתי הבאר בהנחייתם של האדריכלים בר אור וסרג'יו לרמן וכונתה "הארמונות הנעלמים של יפו".
השרידים של בתי הבאר בעיר נותרו בעיקר בדרום העיר וביפו ורק לפני כשנתיים אושרה תוכנית לשימור בתי הבאר בתל אביב־יפו. התוכנית נועדה לייצר תמריצים לשמר אותם ולקבוע תנאים לשימור של בתי הבאר כ"מנוף לשימור הערך התרבותי, ההיסטורי, הנופי והחברתי של הביארות הקדומות של העיר יפו, המייצגות תקופה של אדריכלות ללא אדריכלים, ועדות לחקלאות עירונית, תוך חשיפתם לציבור הרחב", כך על פי מסמכי התוכנית שיזמה עיריית תל אביב־יפו.
ואכן, בשנים האחרונות, העירייה משחזרת את המבנים ששימשו לתפעול באר המים ולמגורים של בעל השטח החקלאי והופכת אותם למבני חינוך, תרבות ואמנות. בדומה לתהליך שימור בית הבאר ברחוב סלמה 6 שפעיל כשש שנים כגלריה ומתחם לפעילות תרבותית, גם הוא בתכנונם של גריל אופנהיים אדריכלים. עכשיו גם בית ברכאת ובעתיד יצטרף אליו גם בית הבאר של ורדה ברחוב עזה 88.
האתגר – הנגשה לצד שימור
שיפוץ ושימור בתי הבאר והפיכתם למבני תרבות קהילתיים הפך כאמור לתהליך נפוץ להוספת מבנים ציבוריים וקהילתיים ביפו. "השאיפה הייתה להחזיר את המבנה לצורתו המקורית, על שתי קומותיו", מדגיש אופנהיים. "התהליך במקרה זה כלל, בין היתר, חיזוק והחלפת לבני כורכר מסוימות או חיזוק וייצוב של הבניין כולו באמצעות מותחנים - כבלים שנמתחים מצד לצד ותורמים לחיזוק המבנה".
האתגר הגדול בהליכי הביצוע של שימור מבנים טמון בהנגשה והתאמה של המבנה העתיק על כל שכבותיו ההיסטוריות לתקנים הקיימים היום. גם במקרה זה נדרשו לשלב מערכות של גילוי אש, חשמל או מיזוג אוויר מבלי לפגוע בלבנים או בקירוי המקורי של המבנה ולמצוא פתרונות נקודתיים לכל מערכת ומערכת, מפרט אופנהיים.
"יש חשיבות לפרויקט שימור בתי הבאר הבודדים שנזנחו וננטשו במשך שנים", מדגיש אופנהיים לסיכום ומחזק את דבריו של ונונו, מנהל המקום. "הפיכת מבני המגורים לציבוריים מביא אנשים למקום וחושף בפניהם את ההיסטוריה של הבנייה הערבית של לפני קום המדינה. מבנים שבמשך שנים לא היו נגישים לציבור נחשפים כעת בשמם המקורי, מבלי לטשטש או לשנות את הסיפור ההיסטורי שעבר עליהם".
לצד הצורך הברור בהתחדשות עירונית, ככל שהדבר נוגע לבתי באר בפרט ולתהליכי שימור בכלל, עולה לא מעט ביקורת, אם זה כלפי משך הזמן שבו לקח להכיר במבנים ההיסטוריים; על היחס העדין שבין השימור ובין היכולת לחדש ולפתח את המבנים שנזנחו; כלפי שינוי הסביבה הבנויה וההקשר הסביבתי שבהם נבנו שנעלם מהנוף העירוני; וכלפי הזהות החדשה שנכנסת למבנים החקלאיים בדמות של פעילויות תרבותיות וקהילתיות, או במילים אחרות - איזה סיפור נשמר ואיזה נמחק.
