אחרי אי אלו מעברים הבנו שהבית שמתאים לבן שלנו לא קיים, אז שתינו ליטרים של מיץ אומץ והחלטנו לבנות אותו, כאן מולכם, מאפס. אתם מוזמנים ללוות אותנו בתהליך בניית הבית הראשון (והאחרון) שלנו. אנחנו יודעים איך זה מתחיל, אבל אין לנו מושג איך זה ייגמר…
"זאת הנקודה הכי טובה לראות את נדידת הציפורים", אמרתי לילדים שנגררו אחריי בחוסר חשק והבנה, מתפללת שלא ישאלו אילו ציפורים, כי כשהתכוננתי להפתעה לא ירדתי לפרטים. אני עדיין תל אביבית בתחפושת של מושבניקית שלא בדיוק יושבת עליי אבל כולם אומרים שהיא יפה לי.
בעודי מהרהרת אם וכמה רחוק הלכתי עם הסיפור הזה, הודיע המושלם שלצידי בחגיגיות: "הגענו! זה אחד הדברים הכי יפים שתראו". הוא תמיד משתף פעולה, משוכנע שכל מה שיוצא מהפה שלי הוא בגדר גאונות.
הלוואי שאני הייתי אוהבת אותי ככה.
הילדים מסתכלים לשמיים ומודיעים באופן מאוד לא מפתיע שהם לא רואים כלום.
"זה כבר יקרה", אני אומרת וקורצת למושלם קריצה הורית מוגזמת, "רק אם אפשר", אני מסמנת ל-'שתיים' ו'ארבע', "תצאו מהחדר, אתם עומדים לי על המיטה". "ואתם", אני פונה ל-'אחד' ו'שלוש' "אי אפשר לראות משם כלום, תצאו מהמטבח".
הם בוהים בי.
רכשנו שטח בכפר
זאת הייתה התקופה הכי מורטת עצבים בחיינו – זיעה קרה התערבבה עם לחצים בחזה שאחרי שורת בדיקות הוגדרו כהתקפי חרדה. בסופה רכשנו שטח בכפר, ואנחנו הולכים להיות הזוג הזה שבונה בית.
מעולם לא הייתה לנו שאיפה לבנות כלום, אין לנו תיקיית השראה בפינטרסט, אין לנו בכלל פינטרסט, או מעוף, אני לא רוצה לבחור קרמיקות, לא חווה התפרצות אושר משיח על חימום תת-רצפתי. והמושלם ממש מושלם אבל גם ממש גרוע בקבלת החלטות. זה שהוא התחתן איתי זה רק בגלל התגלות אלוהית בדמות חמותי שעשתה לו אינטרוונשן במסעדת "אל גאוצ'ו" פתח תקווה, ואמרה לו בדמעות ספוגות שקשוקה שהיא לא מבינה למה הוא לא מתחתן ושהיא תקבל אותו בכל מצב, גם אם הוא הומו.
אז מה בכל זאת מניע זוג עם רזומה של 13 שנים ברוטו לרכוש שטח ולבנות עליו את בית החלומות, ולמה כולם קוראים לו בית החלומות כשאת מנסה לרכך את ההיסטריה ולהגיד שזה רק בית? הזדמנות.
המילה הזאת שזורה לכולנו במסע החיים. מהרגע הראשון ועד יומנו האחרון אנחנו מוצפים בהזדמנויות – אלה שנלקחות, אלה שמתפספסות, אלה שמלחיצות אותנו, אלה שגדולות עלינו, אלה שננצל, אלה שמנצלות אותנו, אלה שאי אפשר לוותר עליהן למרות שכתוב עליהן בענק "סכנה", אלה שבזכותן הכרנו, הימרנו, נפלנו, קמנו, חשפנו, הסתרנו, ברחנו ונשארנו.
ואנחנו, ששכרנו בית לתקופה ארוכה, "10 שנים לפחות", כך אמרה בעלת הבית, גילינו אחרי שנתיים שאנחנו צריכים להתפנות עם ארבעה ילדים, חתול ואוגר.
מודה, לא ראיתי במצב הזה הזדמנות. בעדינות יכולתי להגדיר אותו כ"אילוץ", בכנות זה פשוט חרא.
3 צפייה בגלריה
לא מחליפה את "התיק" המורכב שלי בבירקין של אף אחת אחרת. נועה והמשפחה
(צילום: ענת קזולה)
רשימת דרישות, בהתאם ל"תיק"
"לכל אדם יש את התיק שלו", כך קבע מחקר שקראתי פעם בחופשת לידה. אין לי מושג מי נולד ומתי זה היה, כי הרביעייה שלי מכונה "צמודים", שזאת מילה שמיטיבה לתאר לידת ארבעה ילדים בשבע שנים (בני 11.5 עד 4.5 כיום). בכל מקרה, במחקר מצאו שבהינתן האות, אף אדם לא יחליף את "התיק" שלו עם "תיק" של אדם אחר. נראה שיש בזה משהו, כי גם אני לא הייתי מחליפה את "התיק" המורכב שלי בבירקין של אף אחת אחרת.
אם נתייחס למעבר אז, "בתיק" שלנו יש משפחה שרק לפני שנתיים עברה מהעיר לכפר ועוד סוחבת טראומות פרידה וחרדות נטישה (למען הסר ספק ולטובת הקוראים שעומדים בפתחו של מעבר כזה: ההורים בטראומה, הילדים התרגלו למחרת).
"בתיק" שלנו יש גם ילד נכה. לא, הוא לא "תיק". אם ממש תתעקשו, אגיד לכם שילד נכה זה כששותלים אבוקדו וצומח ברוקולי. אין שום דמיון בגידול שלהם חוץ מהעובדה ששניהם ירוקים, אבל אתגרי המגורים שהוא מביא איתו הם "תיק".
פסילה של כל בית עם יותר ממפלס אחד או אפילו עם שתי מדרגות בַשביל. פסילה גם אם יש רק אמבטיה, או שאין מספיק חדרים, או שהמשקופים צרים מדי, או שאין חנייה, או שהכניסה מהחנייה מחייבת גרם מדרגות. עם מה נשארנו? אה כן, עם "תביאי קונגו", שאמרו לי. "אין לי בעיה שתביאי קונגו, אני מכיל ונאור ויש לי בן דודה שני עם כיסא גלגלים, אז אני מבין בזה".
"התיק" שלנו שהרגיש בשלב הזה כמו הילד החמישי שמעולם לא רציתי – בא איתנו לכל מקום, נכנס לי מתחת לשמלה, מוציא אותי משלוותי ומזכיר לי שאני צריכה לדאוג לו כל הזמן. בתוך אינספור חיפושים שוברי מורל ולב, מישהו שמכיר מישהו ושמע ממישהו שאנחנו מחפשים – מצאנו שטח לקנייה. הזדמנות.
אדמה, קנינו אדמה
בפעם הראשונה שבן זוגי הפיל עליי את ההזדמנות הזאת עוד הייתי על הציר שבין לאזוק את עצמי לשער המושב לריצה חזרה לתל אביב. "תגיד לי אנחנו נורמליים?", אמרתי לו כשהתיישב לידי עם תוכנית לא ברורה להוביל אותנו לפשיטת רגל. "זאת הזדמנות", הוא המשיך והפריע לי לכעוס עליו בזמן שהתאורה החמיאה לו וחשבתי שאיזה מעצבן זה שהזן הזה של האנושות – גברי וטסטוסטרוני – משתבח עם השנים. אצלם אפור זה סילבר, קמטים הם קמטוטים, ו-40 ומעלה זה סקסי.
כעס בצד, משכנתה באמצע, שנינו הבנו שהבית שאנחנו צריכים לא קיים במושב, ואף אחד לא מבטיח לנו שהוא קיים איפשהו, אז החלטנו לבנות אותו.
גלולת אומץ קוראים לדבר הזה שאתם מורידים בכוח בגרון עם גלון מים סביב גיל 40 – הגיל שבו האוויר מתחיל לזרום בקנה הנשימה במקצב פנימי שסוף-סוף מתנגן על הביט. הוא גם הגיל לחיות, להעז, ללכת על הקצה, להשקיע ולרכוש נדל"ן, כי אם לא עכשיו אז מתי?
אז שַתִינו אותה. יחד.
אדמה. קניתי אדמה, והילדים עומדים עליה ועל כל החרדות שלי. הם נראים אבודים ונראה שגם אנחנו. אני נושמת בהתרגשות, מחליטה שזה בדיוק הזמן לספר שכאן יהיה הבית החדש שלהם.
"מה?? אני לא רוצה לגור בקוצים!", צורח פתאום 'שלוש' ומתחיל במנוסה בלי להביא בחשבון את השמלה שלי שלא הולמת מרדף, אבל רציתי להיראות WOW כי התוכנית כללה גם צילום שיהיה מזכרת לנצח נצחים מהיום המושלם הזה.
"זה חרא!", הוא רץ וצורח, משאיר לי אבק מהאדמה שאשלם עליה משכנתה עד יום מותי.
המושלם ממשיך בתפקידו המושלם ואומר ל-'אחד', 'שתיים' ו'ארבע': "נכון זה מרגש? אנחנו הולכים לבנות את בית החלומות שלנו!".
"זה רק בית", אני צועקת תוך כדי מרדף אחרי 'שלוש' העקשן שמדריכת ההורים אמרה לי לא לסווג אותו כעקשן, אבל הוא פאקינג עקשן.
"אז לא הבנתי", פולט פתאום 'אחד' כשהוא עומד עם הליכון כחול-ניאון על אדמה חומה-סדוקה, בנקודה שבה עתיד להיות המזווה שלי, "איפה הציפורים?".
נועה הראל-הנדיןצילום: אלה מילתנועה הראל-הנדין - בעלת ויוצרת בלוג האמהות "חיים של אמא" ומנהלת הקהילות שלו. קריאייטורית, תסריטאית, יוצרת ומגישת פודקאסט "הנבחרות" על אימהוּת מיוחדת, יזמית, מרצה ומקדמת פרויקטים בעלי אג'נדה חברתית, בהם "גם אני נועה" – קמפיין הרשת הוויראלי (יותר מ-10 מיליון צפיות) להשבתה של נועה ארגמני, ומנהלת תוכן וקריאייטיב בפרויקט החברתי "המתמרנות" – שנועד לשים בחזית את קולן של נשות המילואים. קריינית ופרזנטורית של מותגים מובילים בתחומי האימהות-הורות והאימהות המיוחדת.
