בסוף פברואר עזבו אחרוני המפונים מהצפון את מלון אלמא. רבים מהם בוודאי ידעו שהם שהו במבנה יוצא דופן - יצירה אדריכלית שזיכתה את יעקב רכטר בפרס ישראל לתחום בשנת 1972. גם לאחר הפוגה בפעילות המקורית שלו - מלון ומרכז תרבות - המבנה נותר מרשים כשהיה, ובתקופה האחרונה עבר שיפוץ קוסמטי קל: הקירות צחורים, רצפת הטרצו השחורה מבריקה, האור הטבעי נופל ברכות, ורק פה ושם, במסדרונות, קיר ריק עדיין מחכה ליצירת האמנות שהורדה ממנו ומחכה בצד לחזור.
95 החדרים ששימשו כבית זמני למפונים, נבנו הרבה קודם כבית הבראה לפועלים ולפועלות. לאחר מאבק ותהפוכות עבר הבניין לידיה של לילי אלשטיין, שהפכה חזון למלון, או ליתר דיוק: למרכז אמנויות שיש לו מלון. החללים הציבוריים הפכו לגלריות המציגות אוספים של אמנות חזותית ופלסטית, יצירות מהאוסף הפרטי של אלשטיין ומגלריית גבעון. במתחם גם שני אולמות למופעים, אחד מהם נחשב "הטוב בעולם מבחינה אקוסטית", עוד נגיע אליו.
חופשת השמנה – וניאוף
המבנה שתכנן רכטר בסמוך לזכרון יעקב, נוצר בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של רכס הכרמל. ההשראה לעיצוב הפנים הגיעה מהנוף החקלאי ומהים שמולו. היום מדובר במתחם ייחודי ומפנק, עם בריכה פנימית מחוממת ועוד אחת חיצונית, ספא, מסעדה ואולמות, אך ההתחלה הייתה צנועה. כאמור, הבניין, שנודע אז בשם בית מבטחים, שימש בתחילת דרכו כבית הבראה לחברי וחברות ההסתדרות. בשנותיה הראשונות של ישראל הצעירה היו בתי ההארחה סגפניים, על גבול הנזיריים, וזו הייתה רוח הדברים גם כאן. החדרים היו קטנים, סביב 16 מ"ר, והריהוט והאבזור בסיסיים ביותר. לצד החדרים פעלו אולם עיתונים, אולם הרצאות, אולם ספרים, בריכה וחדר אוכל. צבי אלחייני, אדריכל והיסטוריון אדריכלות, כתב בספר "יעקב רכטר אדריכל" (הוצאת מוזיאון הרצליה לאמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003): "בשנת 1951 אישרה הכנסת את 'חוק חופשה שנתית' המחייב את כל נותני העבודה להעניק חופשה שנתית לעובדיהם. ההבראה נתפסה כחיונית לבריאותו של הישראלי העובד, ונועדה לתת לו מרגוע גופני ונפשי כדי שיוכל לחזור לעבודתו בכוחות מחודשים וביתר מרץ".
אפרת זמיר, אוצרת אמנות שמובילה סיורים מודרכים ברחבי המלון ומכירה כל פינה בו, מספרת: "השנה היא 1966, וקרן מבטחים של ההסתדרות מזמינה את האדריכל יעקב רכטר לבנות בית הבראה. המנהיגים שלנו הגיעו ממזרח אירופה עם רעיונות סוציאליסטיים, והם הכריחו את העובדים לצאת להבראה. הוא בונה מבנה בצורת גל לבן עם חלונות רצפה עד תקרה ותומכות בטון בסגנון ברוטליסטי שעליהן מרחפים החדרים והרוח עוברת תחתיהם לקירור המבנה, כי אין מזגנים.
"חשוב להבין את התקופה", היא מדגישה, "כולם פליטים אחרי מלחמת העולם השנייה, ויש התייחסות לחומר כפי שהוא, עירום. ישראל התמלאה בבטון בשנים ההן כי זה פשוט וזול: 90 ומשהו אחוז חול ומעט צמנט להדביק. אין גבס, טפט או אלומיניום. יש בטון, זכוכית, אבן ועץ. החלונות במסדרונות הרחבים תוכננו ברוחב משתנה כדי לשלוט בצל ובכמות האור. רצפת המלון – מעין כתמי שיש בגוון בז' – הם מראה של בריכות הדגים של מעיין צבי ומעגן מיכאל שנגלו לאדריכל והיוו עבורו השראה. העיצוב הושפע מהבאוהאוס, הסגנון הבינלאומי, פשוט וחף מקישוטים".
18 צפייה בגלריה
הנוף לים מהמרפסת בחדר. למרגלות המלון כ-130 דונם חורש ובריכות דגים
(צילום: יוליה פריליק-ניב)
בתי ההבראה, מסבירה זמיר, לא יועדו לנופש זוגי או רומנטי. "נשים ובעלים יצאו לחופשות נפרדות ושוכנו עם שותפים לחדר – והיו חגיגות בהתאם. היו חדרי נשים וחדרי גברים, חדרים למעשנים, חדרים לנוחרים וכך הלאה. מטרת-העל הייתה לאכול. הייתה כריזה 'החברים מתבקשים לחדר האוכל', והגישו פה חמש ארוחות ביום. ההשמנה הייתה מעוגנת במערך תגמול – לירה תרומה לקק"ל על כל ק"ג שאורח העלה במהלך ההבראה, והיה רופא ששקל את הנופשים. בין הארוחות ישבו על הדשא לפטפט, לבלות וליהנות מהבריזה הנושבת מהים".
אחרי שאכלו, בילו ואולי גם נאפו פה ושם – החגיגה נגמרה. בשנות ה-80 נסגרו בתי ההבראה ההסתדרותיים בזה אחר זה. ב-2001 נסגר גם בית מבטחים כשהוא במצב רעוע. היצירה האדריכלית המפוארת נראתה אז מוזנחת למדי. "הוציאו את המבנה עם השטח העצום שסביבו, 130 דונם, למכרז", מספרת זמיר. "מדינת ישראל לא השכילה להכריז על המבנה המדהים כמועמד לשימור, וקבלנים ניגשו למכרז עם תכנונים להסבה למגורים. חברת 'רסקו' זכתה בזמנה עם הצעה של 10 מיליון דולר כשהיא מציגה תוכנית שלא תישמר ולא תיטיב עם המבנה המקורי. מקבלים טיוטה בדצמבר 2004 לחתימה, ואז חל המפנה בעלילה".
זמיר עוצרת את ההסבר בדרמטיות ועוברת לסיפור אחר, שכרגע נראה לא לגמרי קשור למבנה, למלון או למקום. "ב-1930 נולדה לילי בירושלים. היא חיה בתל אביב, למדה תולדות האמנות בירושלים והצטרפה למשרד החוץ מתוך מחשבה כי 'לא חייבים רק ביטחון אלא חשוב לקיים קשרי חוץ במוזיקה, מדע ואמנות'. רגע לפני שהייתה אמורה לטוס לעבודתה החדשה בארצות הברית, היא ירדה לבלות בחוף הים בתל אביב ופגשה במקרה את יואל משה אלשטיין, נכדו של יואל משה סלומון, ממשפחת מייסדי חברת התרופות טבע. הם מתאהבים ולילי נשארת בארץ". השניים, מספרת זמיר, חיו חיים מלאים, עד שאלשטיין הלך לעולמו. הסיפור ממשיך בחנוכה 2004, כשלילי אלשטיין בת ה-75 מבקרת בזכרון יעקב. היא שוקלת לקנות בית במקום, כדי שיהיה לה נוח לבקר בני משפחה. מפה לשם היא שומעת על המבנה עטור הפרסים ועל גורלו הקרב, ומחליטה להציל אותו כדי שלא ייהרס ויוחלף במאות יחידות דיור. אלשטיין ניגשת למכרז במטרה להפוך את המקום למרכז תרבות ואמנות ולשמר את הפאר האדריכלי. לאחר מאבק משפטי קצר הצעתה מתקבלת ומתחיל מסע של עשר שנים.
עשר שנים ו-400 מיליון שקל
"ב-2005 היא מרימה טלפון לאדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב, בבקשה לעשות שימור למקום", ממשיכה זמיר בסיפורה. "לקח לו ולאדריכל רני זיס עשר שנים וכ-400 מיליון שקל עד שב-2015 נפתח מלון אלמא לקהל. לילי עצמה עברה לגור כאן באחד מחדרי המלון, ואפשר לראות אותה על הקלנועית שלה, נוסעת בין שבילי המלון ובין יצירות האמנות במסדרונות".
רכטר וזיס הבינו שמה שהיה מקובל בשנות ה-60 וה-70 לא יעבוד היום, ואין זוג שירצה לנפוש בחדר קטנטן וסגפני שבקושי נדחסת בו מיטה זוגית. הוחלט לחבר כל שני חדרים זעירים לאחד גדול ומפנק, וכך נוצר המבנה הנוכחי, שבו לכל חדר יש למעשה שתי מרפסות. גם שאר האלמנטים שודרגו: נוספו חדרי רחצה חדישים ומרווחים ומיזוג אוויר, ובכל חדר יש טלוויזיה, מכונת קפה ועוד שדרוגים. כדי להגדיל את המלון, הוקמו 40 חדרים נוספים, צמודי קרקע. החדרים, שאינם חלק מהבניין ההיסטורי, מיועדים בעיקר למשפחות. למלון נוסף גם חניון תת-קרקעי, ובין המבנים יש טיילת וגינה שבה גדלים צמחים ארץ ישראליים בלבד.
שיטוט במסדרונות מגלה שמדובר במבנה שונה לגמרי מהמוכר בתחום המלונאות בארץ ובעולם. המסדרונות רחבים מאוד, מוצפים באור טבעי. לחדרים עולים או יורדים בכמה מדרגות, כך שבמסדרון באמת מרגישים כמו בגלריה ולא כמו בחלל למעבר. על קירות המבנה, שמזכיר בזוויות מסוימות אקורדיון לבן או סוג של שלד, תלויות בזו אחר זו יצירות בסגנונות שונים. תמצאו ביניהן גם עבודות של שתיים מהאמניות האהובות על אלשטיין – סיגלית לנדאו ויהודית סספורטס.
עוגב בן 1,440 צינורות ו"כנסיית השכל"
במסגרת הפינוקים לקהל העדכני הוסיפו אלשטיין והאדריכלים בריכה פנימית מחוממת, ממוסגרת בקירות זכוכית ונוף פנורמי, ולצידה ספא וחמאם. הספא הושק מחדש ממש לאחרונה, וכעת הוא מופעל על ידי רשת ספא גורדוניה. לאחר שעבר שיפוץ, יש בו שמונה חדרי טיפולים מרווחים ומעוצבים. תפריט הטיפולים עשיר בהצעות ממערב ומזרח, לגוף ולנפש, קלאסיות וחדשניות. בחמאם המודרני אפשר ליהנות, למשל, מטיפול שכולל עיסוי וקרצוף הגוף, מים חמים וקרים לסירוגין, כשברקע מוזיקה קצבית ומרימה – חוויה שספק אם הנופשים בימי בית ההבראה יכלו אפילו לדמיין (הספא והחמאם פתוחים לא רק לאורחי המלון אלא גם למבקרים חיצוניים).
עוד בגזרת המזון לנפש: שני אולמות למופעים. אלשטיין התעקשה עליהם גם כשכמעט כולם היו נגד: מוזיקה הייתה חלק מהחזון שלה למרכז האמנויות. בריאיון בעבר סיפר האדריכל רני זיס: "יצרנו אולם בעומק ארבעה מטרים בתוך האדמה כדי ליצור אולם קונצרטים ברמה הכי גבוהה שיש, עם אקוסטיקה ברמה עולמית, המכונה Box in a Box. בנוסף הסבנו את חדר ההרצאות הישן ל-Cube, מועדון הופעות עם שולחנות וכיסאות ובר, ושם מתקיימות הופעות מוזיקה קלה, רוק, ג'אז, סטאנד-אפ ועוד". אפרת זמיר מספרת, שאלשטיין יצאה למסע שכנועים כדי לגרום לחברת הסאונד הטובה והמתקדמת בעולם, שיושבת בניו יורק, להתקין באולמות שלה מערכות אקוסטיות ומערכות סאונד. "בסיום העבודה הכריזו אנשי החברה שהם סוף-סוף יצרו את ההיכל עם הסאונד הכי טוב בעולם", אומרת זמיר בחיוך. ואכן, "ניסוי כלים" שערכתי בהופעה של "כנסיית השכל", הוכיח גם לאוזניות לא מקצועיות כי מדובר בחלל עם סאונד משובח במיוחד. הכי טוב בעולם? לא בטוח שאנחנו האנשים לשפוט, אך בהחלט נהנינו. אגב, באולם הגדול יש שורה של שכלולים נוספים, כמו במה שיכולה לגדול בהתאם לצורך, עוגב בן 1,440 צינורות, שני פסנתרי כנף גרמניים וכן פטריית חימום ומזגן אישי (!) לכל מושב.
מלון אלמא עובד בשיתוף פעולה עם מועדון זאפה, ומציע חבילות אירוח ייחודיות הכוללות לינה וכניסה להופעות הנערכות במקום (אפשר לקנות להן כרטיסים גם בלי ללון במלון). ההופעות הן של מיטב האמנים ובשלל ז'אנרים, בהתאם לקו המנחה גם את האמנות המגוונת שמשובצת ברחבי המלון ונעה מהקלאסית ועד לאולטרה-מודרנית.
18 צפייה בגלריה
הגבהה שמאפשרת לבריזה לנשוב מתחת לחדרים ולקרר אותם בימים שלא היו מזגנים
(צילום: יוליה פריליק-ניב)
עיצוב פנים בהשראת הסביבה
חלק משמעותי בקסם של המקום הוא החיבור לאזור, לזכרון יעקב, לכרמל ולטבע שמסביב, כי זה מה שהאורחים רואים במהלך החופשה. אין כמעט מבנים בנוף, השטח פתוח עד הים ובו בריכות דגים, חורש ומטעי בננות. עיצוב הפנים שעשו רכטר וזיס עם המעצבת לאה מלר מהדהד את החוץ. החדרים מוארים ויש בהם נגיעות של גוני ירוק, תכלת, כחול, לבן ועץ, ברהיטים הדקיקים, ברצפת הפרקט ובמסגרות החלונות. יש גם נגיעה של בטון על הקיר שבגב המיטה, אזכור של חלקו החיצוני של הבניין בתוך החדר, אך מדובר בדמוי-בטון ולא ביציקה אמיתית של החומר הקשוח. הריהוט פשוט למדי, והעושר מתבטא בצורניות: הכורסאות הכחולות, למשל, מזכירות בצורתן את רצפת הטרצו ששוחזרה בחלקים הציבוריים. אין כאן עומס קישוטים, אם בכלל, אלא איפוק שקט.
בחללים הציבוריים יש יותר תעוזה, ולצד האמנות אפשר לראות גם הבלחות של ריהוט לא שגרתי וצבעוני. תמצאו אותו בפינות הישיבה הפזורות ברחבי המלון, שכוללות פריטים אייקוניים של מעצבים. גם חדר האוכל מעוצב באופן מיוחד: במקום חלל אחד גדול ונטול אופי הוא מחולק למעין אזורים שונים ויש בו ספרייה גדולה ועמוסה בספרים הנמתחת על פני קיר שלם.
כמעט שאין אח ורע למתחם כזה בארץ, ואולי גם בעולם. את חוויית המשתמש מובילה התרבות והאמנות לסוגיה, ולצידה לינה, קולינריה ופינוק הגוף והנפש. והמחיר? באלמא מציעים מגוון חבילות לינה, עם או בלי טיפולי ספא, עם או בלי הופעות. בתקופה הקרובה מחיר חדר לזוג על בסיס לינה וארוחת בוקר מתחיל ב-1,200 שקל ללילה. הבריכה הפנימית פתוחה כל השנה, החיצונית תיפתח ב-1 במאי – זה יום העצמאות וגם, כמובן, יום הפועלים והפועלות.
הכותבת הייתה אורחת מלון אלמא.
