תערוכת הבוגרים של בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים נפתחה השנה (תוצג עד 14 באוגוסט) בקמפוס החדש במרכז העיר, בצל מציאות מורכבת במיוחד. זו השנה השנייה למלחמת "חרבות ברזל", והאקדמיה לאמנות ולעיצוב מוצאת עצמה מתמודדת עם ירידה דרמטית בשיתופי פעולה בינלאומיים ועם קושי לחדש קשרים מקצועיים ותרבותיים שנקטעו.
למרות האתגרים, מאות בוגרי תוכניות התואר הראשון והשני באקדמיה מציגים עבודות שנראה שחלק לא מבוטל מהן משקף את רוח התקופה, בעיקר סביב העיסוק בחיים לצד שגרת מלחמה. מתדהמה וכאב המעובדים דרך תהליכי יצירה ומחשבות על הגירה ונדודים, התפנה מקום לעיסוק באובדן, למבט ביקורתי על תרבות ורטוריקה דמגוגית ולשאלות על AI.
תערוכת הבוגרים בבצלאל 2025
(צילום: אביטל מימון, מוזיקה: Yehezkel Raz - As Long as in the Heart - Creative Cut - Dreamy)
18 צפייה בגלריה
קופסה כחולה מצה"ל ובה האביזרים שהותיר אחריו דן קמחג'י, אחיה של המעצבת נוגה קמחג'י
(צילום: מיכאל צור)
שלושה ארגזים וגעגוע
אם היינו יכולים להכניס זיכרון לקופסה, באיזה צבע היא הייתה? ומה הנפח של אותה קופסה שמכילה ומכילה עד שכבר אין מקום ונזדקק לקופסה נוספת? במקרה הזה, לצה"ל יש את התשובה, והיא נארזה לקטלוג האביזרים שהותיר אחריו רס"ר במילואים דן קמחג'י, אחיה של המעצבת נוגה קמחג'י, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי.
ארגז פלסטיק תעשייתי בצבע כחול, שקיבל על עצמו לפני שנים את תפקיד נושא החפצים של חללי מערכות ישראל, ועליו מדבקה של דגל ישראל וצה"ל, הוא הארגז שמלווה את קמחג'י. "כמעצבת תעשייתית זה תפס אותי. הרגע שעמדתי מול הארגזים בחדר של אחי, שם התחלתי להבין שהוא באמת איננו, מול האובייקט יותר מאשר מול החדר הריק", היא מספרת. "חשבתי על כמה חדרים יש ברגע הזה, שבהם ניצבים ארגזי פלסטיק כחולים עם המדבקה של דגל ישראל וצה"ל, והתחלתי לחקור את זה". קמחג'י מציגה שלושה סרטים, כשבשניים מהם נראה מסע עם ארגז ברחובות העיר. "להוציא את הדבר הזה מהחדר של אח שלי הרגיש כמו ללכת עם סוד גדול בחוץ. חשוף נורא. אנשים שלא יודעים מה זה, חשבו שזה ארגז בחירות, או פשוט ארגז. מדי פעם היו מבטים של הבנה. לפעמים אנשים שאלו וסיפרתי".
הפרויקט מפוצל בין גלריית צ'ארלס קלור ובין קומת המחלקה, ונראה שגם האקט האמנותי כשלעצמו (יציקת נפח הארגז בבטון) התנתק מהממד התעשייתי של עבודתה, שמוצגת קומה אחת למטה. "במסע שהוא ניסיון של תהליך להבין, לפרק, לפענח, לחתוך, לחקור את החומר ואת הצבע", לדבריה. והחפצים שמאוחסנים בקופסה? כמו ממצאים פורנזיים, נאספו אחד אחד בשקית ניילון חד־פעמית, נרכסת. הם רוכזו בקטלוג קר. "וזו החוויה מול החפצים. היה אדם ואיננו. כל חפץ, כשהוא סתמי ונקלע בטאבו, מצד אחד אני לא מסוגלת להשתמש בגליל דבק או לזרוק מצית שבורה והם נכנסים לקפסולה לא ברורה, ומצד שני - זה זבל באותה מידה", אומרת קמחג'י.
גם עבודתה של חיה ריזל, קצינת נפגעים בזמן מלחמה וסטודנטית במחלקה לעיצוב תעשייתי בימי שגרה, ממוקמת בצד שמבקש להתמודד עם השלכותיה של שגרת המלחמה. לריזל יש בן זוג הסובל מפוסט־טראומה בעקבות הלחימה ולכן היא יצרה את NUMA - מסכת שינה שעוצבה עבור הלומי קרב והסובלים מפוסט־טראומה. בליווי צוות מקצועי שסייע בהבנת התסמינים הפיזיולוגיים שמתעוררים בגוף בעקבות סיוטים, המסכה מפעילה תגובה מרגיעה ותומכת בהירדמות. בעיצוב רך וסולידי שמתחשב בכך שבסופו של דבר מישהו צריך לישון עם המסכה על העיניים, ריזל שותלת תגובת רטט, ריח ותדר מרגיע, לצד מערכת קירור ומשקל - כל אלו נועדו לקדם שינה עמוקה ובטוחה.
שדרות רוטשילד - בלימסול
אחת מהעבודות הבולטות בתערוכה של בית הספר לארכיטקטורה השנה היא של ויקה ליבמן ויובל אברהם. עבודתם, "שם כמו כאן - זהות ישראלית בגלות קרובה", מתארת בשלושה פרקים את המורכבות שבהגירה הישראלית לקפריסין ואת האופן שבו נארזים יחד זהות, תכנון ואורח חיים. מעל פני השטח, התוצאה לא כל כך מורכבת. ומתחת? שאלות על תרבות ואדריכלות ישראלית, הגירה יהודית, פופוליזם ולא מעט ציניות המופנית כלפי המקור ומה שנראה כמו השלוחה הישירה שלו, במרחק שעת טיסה.
כמעט כבדרך אגב מתגלה פרויקט נדל"ן ישראלי דרך שלט פרסומי של חברת הנדל"ן ICY, בזמן שיטוט בעיר: WHITE CITY - Limassol. ובכן, זה לא רק נשמע מוכר, זה גם נראה מוכר. מדובר במתחם העיר העתיקה של לימסול, שבו ניצבים מבנים לשימור. בשונה מהדרישות המחמירות בתל אביב לשימור מבנים בסגנון הבינלאומי כחלק מ"העיר הלבנה", כאן מסתפקת חברת הנדל"ן הישראלית בעמידה בדרישה המינימלית שמכתיב החוק המקומי. כך נותרים לעתים רק היסודות, ועליהם נבנות חזיתות בסגנון כאילו בינלאומי, המזכירות את אלו של תל אביב, רק כדי להוסיף מעליהן קומות בסגנון שונה לגמרי. התוצאה מזכירה את פרקטיקת תמ"א 38 הייחודית בעיר הלבנה, הכלאה שנועדה להעניק תמריץ עבור יזמים להשקיע בשימור המבנים. המפגש בין שימור למימוש זכויות בנייה יוצר לא פעם מבנים שנראים כמו שאלת טריוויה בעיצוב.
ומשם, הסטודנטים (ואנחנו) מחליקים למאורת הארנב של מניירות צורניות, דימויים אדריכליים ומחוות ריקות, בחיפוש אחר הקשר תרבותי וקהל יעד. הסיפור, משונה ככל שיהיה, משפיע על לימסול עמוקות: האדריכל המקומי שליווה את פרויקט רוטשילד־לימסול, נבחר לימים לראשות העיר, וההשקעות הישראליות מעצבות מחדש את גבולות העיר העתיקה. שמות כמו Florentin Corner, The Rothschild ו־Montefiore Limassol צצים בה, וליבמן ואברהם טוענים שלא במקרה: "הם פונים ישירות לרגש ולזיכרון הקולקטיבי של הקונה הישראלי. זו לא הגירה שמבקשת שייכות, אלא הגירה שמבקשת מיצוב, פטור ממס ונוף לים".
תערוכת בוגרים בצלאל 2025
(צילום: אביטל מימון)
חזרה לקיבוץ
בעבודה אחרת באדריכלות, "גן ליום שלם", חוזרת יובל כהן אל קיבוץ בית השיטה, שבו שורשי משפחתה נעוצים באדמה כבר ארבעה דורות. בישראל שלאחר 7 באוקטובר, הקיבוצים, כצורת התיישבות שבו לתודעה כאיים של אחווה. הביקורת לא נשכחה אבל הקריאה להתיישבות מחדש ובנייה של קהילה נוכחת בכל מקום. סביה של כהן, אריה בן־גוריון ושמואל (מילק) ביקלס, היו מהמעצבים הבולטים של התרבות והמרחב בקיבוצים: האחד דרך חגי ישראל והשני דרך אדריכלות הקיבוץ, שנולדה כטיפוס יישובי חדש: "יישוב שהמבנה המרחבי והחברתי שלו שזורים זה בזה". בפרויקט הגמר שלה היא חוזרת אל האגורה, המרכז החברתי־תרבותי של הקיבוץ, ובודקת איך התפיסה האדריכלית והחברתית ההיסטורית פועלת (או שלא) במציאות שלאחר ההפרטה. הפרויקט מציע פרשנות עדכנית למודל המיתולוגי של "גן ליום שלם", כתשתית שנותרה מאז. היא מרחיבה את דופנות המבנים הקיימים ומתחברת למקום שבו המרחב הציבורי הוא המשך של הבית, והקהילה היא לא זיכרון נוסטלגי, אלא אפשרות ממשית.
רועי וילנר, בוגר המחלקה לצילום, חושף תגלית משעשעת ומתעד אותה בסדרת צילומי אוכל. בשנת 1955 הציעה מחלקת התזונה של משרד החינוך לקבוע "סדר יום עצמאות", ארוחת חג סמלית ברוח ליל הסדר, שבכל אחת ממנותיה גלום היבט של הקמת המדינה. אלא שהתפריטים, שהגיעו לשיא שאפתנות קולינרית דווקא בעידן של צנע ומחסור, מעולם לא התקבלו. את המסמך המקורי, שנשכח, איתרה ליליאן אלרואי, דמות פיקטיבית שברא וילנר, שמתעדת את הארוחה שבושלה וקפאה בזמן. דרכה ביקש להתבונן מחדש בחלום הישראלי, ברגע של חולשה אמיתית. בהנצחת התפריט, יוצר הפרויקט קולאז' עדין של תקווה, הזיה בירוק, וניסיון ממשי לעצב תודעה לאומית דרך מה שמונח על הצלחת.
מסדרים את החדר
עוד עבודה מרתקת המספקת הצצה לחיים המודרניים בעולם צפוף היא "לסדר את החדר". מדובר ברהיט שהוא אבטיפוס של חדר מגורים עם פוטנציאל התרחבות אינסופי, והוא עומד בלב פרויקט הגמר של אלישבע שלומוביץ וחנן פטאל. "המבנה/ רהיט תוכנן ברוח הזמן, כמערכת מודולרית פשוטה שמבוססת על גריד שהוא נקודת המוצא, כתגובה לעולם שהתערער. רצינו לחזור לצורניות הפשוטה, למשהו מזוקק שמאפשר רגע לעצור ולהתכנס", אומרת שלומוביץ. "המצב הקיים הוא חיבור בין המערכת ובין הפואטיקה שרצינו לדבר עליה". המערכת נתלית במחבר בצורת קובייה שהדפיסו במדפסת תלת־ממד, שאליו מתחברים "אינסרטים" המאפשרים חיבור של פרופילים על פי צורך - פעם אחת עבור תמיכה למשטח עבודה או מזרן, פעם אחרת כחציצה ופעם נוספת כמסילה לחלון הזזה. החומריות נבחרה להיות כזו שמתאימה לפס ייצור: פרופילי אלומיניום ריבועיים, משטחי עץ בירץ' (ליבנה) מחוררים או מלאים, וילון בד ופוליגל.
18 צפייה בגלריה
לסדר את החדר, פתרון לחיים קומפקטיים, עיצוב: אלישבע שלומוביץ וחנן פטאל
(צילום: עומר דולב)
שלומוביץ ופטאל, בני זוג שהכירו בשנה הראשונה ללימודים, תכננו והרכיבו את החדר המודולרי בסלון ביתם. בעיצוב מינימליסטי הם מציעים חלל אינטימי ללא זהות עיצובית מסוימת. אף על פי שבשלב זה הרהיט לא מציע קירוי לחלל שנוצר והוא לא מיועד לעמוד בפני עצמו בתנאי חוץ, אפשר לראות בפרויקט פרשנות מסוימת למיקרו־ליבינג בעידן של צפיפות ומרדף אחר פתרונות מגורים ראויים שצריכים לענות על לא מעט דרישות: מגמישות וניידות ועד הצורך במבנה חסכוני וחכם. "אנחנו לא מדברים על פליטות וארעיות, אלא יותר על התכנסות – מקום שהוא מסודר, מינימום חפצים. קראנו לפרויקט 'לסדר את החדר', גם את החדר הפנימי. זו לא רק תגובה למציאות, אלא גם הצעה מעשית לחיים בעיר דרך פרשנות אישית למגורים קומפקטיים".
איך מעצבים מזעזע?
שתי עבודות במחלקה לתקשורת חזותית (שגם מוצבות אחת מול השנייה) נוגעות לאופן שבו אנחנו צורכים חדשות. האחת, מהדהדת אסון פיקטיבי שמושך את העין, בתקופה שבה אסון רודף אסון, ואילו השנייה היא תוצר של נבירה בארכיונים והצעה לממשק אינטראקטיבי לצופה, כדי להבין איך מתי ולמה, נעלמה מהשיח הציבורי המילה "שלום". במה שאין ספק כי הוא מחווה למעצב והיוצר דוד טרטקובר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הפרויקט "רקוויאם לשלום" של גל שינרמן מהדהד, בין היתר, את הכרזה שמציינת את שנת ה־30 לעצמאות מדינת ישראל, שעיצב טרטקובר.
18 צפייה בגלריה
"רקוויאם לשלום" - טייק-אוף על הכרזה המיתולגית של דוד טרטקובר
(יצירה וצילום: גל שינרמן)
במובן עמוק יותר, גם עבודתו של שמואל אפטר, "אסון הבולענים" (הפיקטיבי, אף על פי שזה בהחלט נראה כמו האסון הבא), בוחנת לצד האופן שבו אנו צורכים חדשות, גם את התפקיד של הגרפיקה כמתווכת ושותפה מלאה להעברת מסרים.
צ'אט ג'יפיטי – דור העתיד?
כשהבינה המלאכותית הוכתרה לא פעם כפסיכולוג/ החברה הכי טובה/ מנטור עסקי/ שומר הסוד נטול החיסיון הממשי של דור שלם - אולי הגיע הזמן לערוך כמה התאמות סגנוניות? הפרויקט של נעם גלזר ויובל להב שואל את השאלה שכולם בעצם שואלים: מה יקרה כשהבינה המלאכותית תצא מגבולות המסך? הן מציעות את SōMA, אובייקטים פיזיים המותאמים לאופי המשתמש, במטרה לייצר התאמה רגשית עמוקה בין האדם לטכנולוגיה. בסרטון שהן מציגים זה בהחלט נראה כיף. אבל רגע לפני שנזנח לחלוטין את הבבואה האנושית, נעה כ"ץ, יוצרת קומיקס בוגרת תואר שני בתקשורת חזותית, מציגה קשר מורכב עם השיבוט שלה, בסרט שיצרה וקצת מזכיר לכולם שבינה מלאכותית, גנרטיבית ככל שתהיה, עדיין מחווירה מול יצירה אנושית כל כך.
פרס למצטיינים בבצלאל
בתוך כך הוענק "פרס אקרשטיין לחדשנות" לסטודנטים מצטיינים במחלקות לאדריכלות ולאדריכלות נוף באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. את הפרסים העניקה אדריכלית קרין קליר, אדריכלית החברה, במסגרת טקס חגיגי שנערך בתערוכת הבוגרים של בצלאל, והזוכים קיבלו פרס כספי בסך אלפי שקלים, בהתאם לזכייתם.
במקום הראשון בפרס לפרויקט גמר בארכיטקטורה זכו ברק זמורה ודקל מצרי על הפרויקט “Agre-Get”, שהציג חדשנות ברמה החומרית, האורבנית והטכנולוגית, תוך גיבוש תזה תכנונית מעמיקה המחברת בין תיאוריה ליישום. במקום השני בפרס זה זכו ניב רשי ועומר צור על פרויקט "לב למ"ר" על הצעה פורצת דרך לבנייה מרקמית איכותית בהתחדשות עירונית, המשלבת חשיבה חדשנית עם ערך חברתי, כלכלי וסביבתי. בפרס אמצע הדרך באדריכלות נוף זכה רן הורביץ, בזכות מתודה מקורית, תרגום אישי של חקר האתר לפעולה תכנונית מעמיקה ותרומה ניכרת לשיח הסטודיו.
