הרבה שנים הייתה עדי הלמן (49) רק צלמת ואמנית שעובדת עם המותגים הגדולים בישראל, אבל בשנים האחרונות היא התרחבה לעיסוק גם בציור, פיסול ועבודה עם אבנים, עיסת נייר וחומרים אחרים שהופכים לגופי תאורה וכלים. בעקבות המלחמה עם איראן ביוני 2025 היא הוסיפה כובע נוסף כשהסבה את ביתם בחלק מהזמן ל"וילה פועם", השם שנתן בן זוגה, הצלם אייל גזיאל, כשהוא משמש לוקיישן לצילום פרסומות, סדרות והפקות אופנה. בני הבית, הלמן, גזיאל וארבעת הילדים, עמרי (19), מעיין (15 וחצי), מורי (13) והללי (9), כבר רגילים שמדי פעם מגיעים צוותי צילום לביתם והוא הופך לסט.
ובזה לא תמו השינויים בזירה הביתית והמקצועית. לאחרונה הלמן מקיימת סדנאות לציור אינטואיטיבי בגלריה שהייתה פעם מוסך פתוח של הבית. כעת נסגר החלל באופן אסתטי והפך למקום האישי שלה ליצירה במסגרת המותג שלה, "סטודיו פועם".
הלמן הסבה את ביתם בחלק מהזמן ל"וילה פועם", השם שנתן בן זוגה
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
הבית, מבחינתה, הוא לא רק קורת גג אלא מסע אישי. עדי הלמן בפינת האוכל
(צילום: אייל גזיאל)
הבית כסט לפרסומת עם הילה קורח וליאת הר לב
(צילום באדיבות בנק הפועלים)
שינוי מתוך האובדן
אבל לא הכול נוצץ ועתיר אבק כוכבים. נקודת השבר בחייה של הלמן, שבעקבותיה חישבה מסלול מחדש, התרחשה לפני כעשור, כשמורי, בנה השלישי, היה בן שנתיים, והיא נכנסה שוב להיריון. בבטן הייתה לה בת. "שלושת הבנים שלי קראו לה ג'יג'י וכולנו חיכינו לה", היא נזכרת. בחודש שישי עברה הלמן תאונת דרכים ששינתה את חייה והיא איבדה את פרי בטנה. מאז נולד בנה הרביעי, הללי, אבל הלמן מבינה שהתאונה ההיא הייתה גם שיעור בשבילה.
"כשאמרו לי שיש לי בת, הרגשתי שאלוהים שומע אותי, כי כאילו היא באה כמו קסם", נזכרת הלמן. "ואז בחודש שישי רכב מהנתיב הנגדי נכנס לנתיב שלי והתנגש בי חזיתית. ילד בן 24 סימס בטלפון ולא ראה אותי. כשהגעתי לבית החולים, כל מה שעניין אותי זה רק שיעשו לי אולטרסאונד. הרופאה בדקה ושתקה ולבסוף אמרה: 'מצטערת, אין לה דופק', וזה נגמר בלידה שקטה. זה עצר את החיים שלי. עד אז החיים שלי לא נעצרו מאז שאני עם אייל, כי אנחנו כל הזמן בריצות אחרי עוד פרויקט ופרנסה והישגים והתפתחות. אחרי הלידה השקטה, חודשיים התהלכתי בדירה שלנו בכפר סבא, וכל הזמן הדהדה בי השאלה - מה היא באה ללמד אותי ואיך היא באה כמו קסם והלכה כמו קסם? הדבר הראשון שהרגשתי הוא שאני צריכה להתרחב מבפנים ולהבין שזה לא מקרי, שאני צריכה ללמוד מזה משהו. אני זוכרת שהחוץ היה לי רועש, ואז היה איזה רגע מכונן שעמדתי מול מייבש הכביסה והתחלתי לצלם אותו. התיישבתי והתחלתי לכתוב, וכך נולדה הסדנה 'לראות את המובן מאליו' שאני מעבירה היום לאמהות".
210 מ"ר בנוי ושטח של כשני דונמים בבני ציון
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
מדמי השכירות שהם מקבלים בארה"ב הם יכולים להרשות לעצמם לגור בבית ששווה יותר משיכלו לקנות
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
מקום לשים את כל הדברים שהלמן אוספת שנים
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
צילום ככלי טיפולי ומטבוחה כסמל לבית
הלמן היא צלמת ובמאית דוקומנטרית ותיקה. ובשנתיים האחרונות עברה גם לעולם התלת־ממד – ציור, אובייקטים ועבודה בחומר. הבית, מבחינתה, הוא לא רק קורת גג אלא מסע אישי של ממש: המקום שמתכנסים בו כל מה ומי שהיא, יחד עם אייל בן זוגה וילדיהם, ומעבר לכך – המבצר, המקום המוגן והבטוח אחרי שנים של נדודים ומעברים.
הלמן נולדה וגדלה בסביון לאבא קבלן ויזם, הרביעית מבין חמישה ילדים. כשהייתה בת חמש וחצי התגרשו הוריה, עזבו את סביון ועברו למרכז הארץ. עד גיל ההתבגרות עברה, לפי החישוב שלה, 17 דירות. בגיל 14 עברה לגור אצל אביה, שנישא בשנית.
הדרך לצילום, היא מספרת, לא הייתה מובנת מאליה. מגיל צעיר צילמה במצלמה של אביה, ותיעדה את חיי היומיום בלי לדעת שמה שעשתה מכונה בפסיכולוגיה "פלואו", מצב של נוכחות מלאה בכאן ובעכשיו. אל האמנות הגיעה בגיל 23, כשהתקבלה ללימודי צילום בבצלאל. "הבחירה בצילום באה מהבית שבו גדלתי שבו הייתי צריכה לבחור במקצוע פרקטי", היא אומרת. בבצלאל הכירה את אייל גזיאל, בן זוגה. השיחה הראשונה ביניהם הייתה, כך היא נזכרת בחיוך, על המטבוחה של סבתו.
הכניסה, פינת האוכל והסלון בבית המשפחתי השכור
(צילום: עד הלמן, אייל גזיאל)
את הקירות מעטרים הציורים של הלמן
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
המטבח שימש תפאורה לפרסומת של בנק הפועלים, לשם כך נצבע באדום
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
כך זה נראה בשגרה
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
"אני לא ידעתי מה זה מטבוחה", צוחקת הלמן. "אייל הסביר לי שמטבוחה היא הלב של הבית, סלט עגבניות שמתבשל שעות ארוכות. אני התאהבתי מיד ברעיון, בבית שיש לו לב ובשגרה שיש בה משהו חם וקבוע. זה היה החלום שלי. לייצר בית כזה בעצמי".
קפיצה נדל"נית
השניים כאמור נישאו והביאו לעולם את ילדיהם ובשנים האחרונות עברו להתגורר במושב בני ציון. כחלק מהתנועה המתמדת ומהיצירתיות המאפיינת אותם, הם החליטו שביתם יהיה מעת לעת לוקיישן נחשק עבור פרסומות בטלוויזיה, סרטים וסדרות. זוהי תחנה רביעית במסע ארוך שהחל בדירת חמישה חדרים בשכונה הירוקה בכפר סבא. אחרי שבע שנים ועם ארבעה ילדים, בני הזוג הרגישו שהם רוצים יותר מרחב. יום אחד הגיע חבר לקפה ואמר להלמן משפט שגרם לה, לדבריה, לא לישון בלילה: שכל השכונה עשתה קפיצה נדל"נית מטורפת, ושלא כלכלי בשבילם - שני אמנים ולא אנשי עסקים - להמשיך לגור בדירתם בכסף הזה. בעצתו של אותו חבר מכרו את הדירה, סגרו את המשכנתה, קנו דירה להשקעה בתל אביב, ואף נותר להם כסף לרכוש שלושה בתים בקליבלנד שבארצות הברית. מדמי השכירות שהתקבלו יכלו להרשות לעצמם לגור בבית ששווה יותר משיכלו לקנות וכך הגיעו לפני כשמונה שנים אל בית במושב יוקרתי בשרון. "בהתחלה, כשעזבנו את כפר סבא, הרגשתי שהקרקע נתלשה ממני", היא מספרת. "זה היה הבית הראשון אחרי הילדוּת שעברתי שבו סוף סוף הצלחתי להרגיש בית".
חדר השינה של בני הזוג, צלמים, שמחזיקם גם במשרד במושב, בנפרד מהבית
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
תחושה של בית מואר ופתוח
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
אור והרבה פתחים
עוד לפני שהגיעו לבית הנוכחי גרו בשני בתים שונים שכורים במושב חרוצים. הבית הזה, שאותו שכרו לפני שנתיים בבני ציון לחמש שנים עם אופציה לחמש שנים נוספות, גרם להם להרגיש שהם הגיעו ליעד. מה שכבש אותה מיד לא היה הבית עצמו אלא מרחב החניה שלו, והלמן ראתה בו פוטנציאל להגשים חלום ישן: מקום שבו תוכל לשים את כל הדברים שהיא אוספת שנים. אותו מרחב חניה הפך בסופו של דבר לגלריה "פועם".
הבית בן כ־40 שנה ומתפרס על פני 210 מ"ר בנוי ושטח של כשני דונמים. בני הזוג שבנו אותו - האדריכל ואשתו - גידלו בו שלושה בנים שכבר עזבו את הבית והם עצמם גם עברו הלאה והציעו את הנכס להשכרה.
מבואת הכניסה מהווה מעין ריבוע מרכזי שלא נכלל לגמרי בתוך הבית והוא חלק מהחצר. יש בו שולחן טניס כרגע. "אני שוקלת לסגור את המרחב הזה בפרגולה כדי לנכס את המרחב פנימה לתוך הבית. החצר הזו עברה כמה גלגולים. היה בה פעם שולחן אוכל ואחר כך פינת יצירה לילדים, ועד לפתרון הנוכחי: שולחן טניס, שמזמן לבית תנועה, שחרור וסצנות של ביחד. צבעתי את הריצוף בלבן, כי חיפוי של אקרשטיין היה יקר מדי", מסבירה הלמן.
סטודיו פועם, מרכז היצירה של הלמן
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
יש פה גם מטבח קטן שכולל מקרר ומאפשר לה "חדר משלה" להגדרתה
(צילום: עד הלמן, אייל גזיאל)
יצירות של הלמן בכל פינה בבית ובסטודיו
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
מה משך אותך בבית הזה?
"האור. רציתי בית עם חלונות פתוחים ורבים, שאפשר לראות דרכו. וכמו במשפט של ש"י עגנון, שאני כל כך אוהבת, 'ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה' (מתוך 'ימים נוראים', אמ"ר), אכן כל הדרכים והמסדרונות שעברתי בהם הובילו אותי אל הבית הזה".
נכנסתם לבית ישן שדרש שינויים. מה עשיתם בו?
"עשינו שיפוץ מצומצם יחסית. הפרקט כבר הוחלף לפני שהגענו, אבל רציתי להחליף גם את הדלתות. לתפיסתי, כשאתה מחליף דלתות ורצפה, הבית כבר משתנה. את רצפת חדרי האמבטיה, שהייתה מכוסה באריחים מאוירים בסגנון של פעם, החלפנו ברצפה אפורה פשוטה, נקייה, שתהיה כמו קנבס שעליו אפשר לבנות אופי. בנוסף, את הקיר שהפריד בין המטבח לסלון ולפינת האוכל פתחנו לגמרי. מה שנשאר במקומו היה המטבח, והחלפנו על חשבוננו את הארונות. ומה שהכי חשוב, ברגע שאנחנו עוברים בית, אני באותו יום ממקמת כבר את הכול. כשנכנסנו לבית הזה, הרגשתי שוב בית. הייתי ממש באופוריה".
נעשה שימוש בפריטים לא שגרתיים לאפיון החללים
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
כורסה מרופדת באיור של הלמן
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
עוסקת בפיסול עם אבנים בשילוב חומרים נוספים
(צילום: עדי הלמן, אייל גזיאל)
הבלתי צפוי בעיצוב הבית
מרחב הכניסה המרכזי גדול וכולל סלון ופינת אוכל, ופתחים רבים אל החוץ - פתח מהמטבח ופתח גדול מהסלון אל החצר. הערבוב מכוון בין הפנים ובין החוץ. "רציתי תחושה שמישהו חיכה לך", היא מחייכת. "רציתי גם להביא את הבלתי צפוי והלא מובן מאליו בכל מיני דרכים אל העיצוב של הבית. למשל, להניח בטטות בסל בכניסה לבית. מלח ופלפל בתוך כלי חרס קטנים. נוירו־אסתטיקה זה תחום חדש של 20 השנים האחרונות, ומי שחשפה אותי לתחום המרתק היא הילה נבו, שעשתה דוקטורט בלונדון על התחום. מה שזה אומר הוא שכל הרשמים שמקיפים אותנו וכל החומרים שסביבנו ברמת הצבע והחומר משפיעים על מצב הרוח שלנו, על מחזור הדם שלנו ועל איכות חיינו במרחב, לא משנה איזה מרחב. כשאנחנו נכנסות למרחב ופוגשות חומר – עץ, אבן - זה פוגש אותנו בצורה מאוד מאוד חזקה. יש משהו בחומר שלא צריך לגעת בו, רק להקיף אותנו בחומר טבעי כדי להכניס את חיינו יותר ויותר לרגליים על הקרקע, לפשטות ולרוגע של הטבע. כשאני תולה אבן על קיר עם איזשהו שרוך לא מוקפד, זה מרחיב את הנפש".
חדרי הילדים ממוקמים משני צדי מסדרון היוצא מפינת חדר המשפחה: משמאל שני חדרים ואילו חדר שלישי, שירותים ומקלחת, ועוד חדר בקומה נמוכה יותר. בחצי הקומה נמצאים שירותי האורחים, ומתחתם מקלט ישן שהוסב לחדרו של הבן הבכור, עמרי, בן ה-19. גם פה עשתה הלמן שינויים קטנים אך משמעותיים. היא כיסתה את החלון שדרכו נראה החדר מבחוץ ובשירותי האורחים היא העבירה את הכיור, שהיה במקור מול הדלת, אל המבואה הקטנה שלפני חדר השירותים עצמו. מהלך שמעניק, לדבריה, שהות ופרטיות רבה יותר לאורח.
מה עוד השתנה מהבית הישן?
"בבית יש שני חדרי רחצה - אחד בחדר ההורים ואחד לילדים - ובכל אחד מהם הייתה דלת שהובילה במקור לחדר הכביסה המשותף. באזור האמבטיה הייתה תחושה של צפיפות ובלגן והם הובילו אותי להחלטה לסגור את דלת המעבר מחדר האמבטיה של הילדים לחדר הכביסה. כך הרווחתי מקום למקלחון וגם השארתי את האמבטיה הקיימת שהייתה חשובה לי במיוחד, כמרחב טקסי לחוויה משפחתית של רחצת ילדים לפני השינה, ומצד שני, שיהיה מקלחון לבנים הגדולים שכבר מעדיפים מקלחת".
בסטודיו שלה, מה שהיה כאמור המוסך, החליטה לסגור את שלושת כיווני האוויר כך שיוכל לשמש מקום שבו תצייר וגם מרחב לסדנאות שלה. היא החליפה את הזכוכית בפוליגל - פתרון שמצאה בפינטרסט, וביקשה מנגר להתאים אותו עבורה. "זה פתרון קליל אך מספיק מסיבי", היא מסבירה. "כשבאנו לראות את הבית הזה אז אמרתי וואו, אני הולכת לסגור את זה, וכאן סוף סוף תהיה לי גלריה", היא אומרת. יש פה גם מטבח קטן שכולל מקרר ומאפשר לה "חדר משלה" להגדרתה. ניצב בחלל גם מעין שולחן נגרים, סלון לסדנאות וגם אזור לציורים ולכלים שהיא מוכרת.
יש להלמן ולגזיאל עוד שלוחה, רחוקה בכעשר דקות מהבית ומהסטודיו. "המחשבה הייתה להוציא את המחשבים מהבית כי ראיתי שהעבודה מתערבבת לנו עם הבית ואז אין הפרדה שהייתה לי חשובה מאוד", מסבירה הלמן. "את המחשבים ועיקר העבודה אנחנו עושים מקרוואן שכור במושב, שנמצא במרחק עשר דקות מהבית. יש שם את המחשבים שלנו ושם אנחנו עובדים על עבודות הצילום".
הבית כלוקיישן לצילומים
לפני שנה, במהלך "עם כלביא", ישבו בני הזוג על הדשא והבינו שהצילום במדינת ישראל אינו תחום יציב. הם החליטו להציע את ביתם כסט לצילומים ומאז צולמו בו פרסומות, למשל לבנק הפועלים ולאסם וגם להפקות אופנה (כמו זו שצילם שי פרנקו עם אפרת דור למגזין "לאשה") ועוד.
אפרת דור בווילה פועם
( צילום: שי פרנקו, סגנון: ראובן כהן)
"כשהתחילה המלחמה, אמרנו שצריך להבין מה עושים ואמרתי לאייל, 'יש לנו כאן מרחב להשכרה'. אייל צילם את הבית, קרא לה 'וילה פועם' והתחיל לשלוח לכל מיני אנשים שמחפשים מקומות להשכרה לצילום. ואז באיזה יום, כשבכלל יצאתי לעבוד בקרוואן שנמצא כמה רחובות מפה, יצא ממונית עידן, חבר טוב מהתיכון, שיש לו את החברה הכי גדולה ללוקיישנים והתברר שהוא היה בקשר עם אייל בחודש האחרון. באותו בוקר הם באו לראות את הבית. אסף הראל, שמביים את הפרסומות של בנק הפועלים, נכנס ואמר, 'יש משהו מאוד חזק בבית, אתה כל הזמן חווה את האוויר מבחוץ, את הירוק'", נזכרת הלמן.
"כשהוא צילם פה את הפרסומת הראשונה לבנק הפועלים עם הילה קורח וליאת הר לב, הם הפכו את המטבח לאדום עם מדבקות מיוחדות. מחלקת הארט עושה פה דברים מדליקים. למשל, בחדר הכביסה שלנו צילמו פרסומת וחיברו אל הקיר הריק פלטת עץ שנראית כמו ארון קיר אמיתי. השארתי את זה כי זה יפהפה בעיניי ומוסיף עומק לחדר הכביסה", היא מוסיפה.
יש פרסומת זכירה במיוחד?
"חברת אסם הפכה את הבית למקלט שכונתי, ציפו את הכל בפי־וי־סי שנראה כמו רצפת בטון. זו הייתה ממש סצנה של דיירים שיורדים באזעקה וחוגגים יומולדת לילדה בת עשר. זה היה מטריף ומפרה אותי לראות איך מרחב מתורגם לוויז'ן. זו השראה. זה מה שארבעה קירות נועדו ליצור. חברות הפקה אוהבות לחזור לפה כי הבית יכול להפוך לכל מיני דברים".
איזו הקרבה זה דורש מכם?
"יש כאן הקרבה. הצילום האחרון של בנק הפועלים היה יומיים שלמים. בדרך כלל זה יום אחד מ־6 בבוקר עד 12 בלילה, ואז משתמשים בחדרי הילדים כחדר איפור וחדר הלבשה, ולילדים אין כל כך מקום להיות בו. שני הקטנים מאוד אוהבים את הסיפור הזה ויש כאן קייטרינג בצהריים והם מסתכלים על כל מיני סלבס שמגיעים ומדליק להם. מעיין, בן 15 וחצי, נעלם כבר לאחותי שגרה במושב חרוצים הסמוך, ועמרי הבכור עבד עד עכשיו ועכשיו הוא בכלל בצבא, ומבחינתו זו לא בעיה".
פורסם לראשונה: 06:45, 24.08.26
