תל אביב-יפו מוכרת בשלל תארים: עיר ללא הפסקה, בירת ההייטק של ישראל, הבירה הכלכלית שלנו, מוקד תרבות וחיי לילה שוקקים, וכמובן עיר חוף. אך לצד כל אלה יש תחום נוסף ומפתיע שבו היא מצטיינת במיוחד והוא שימור מבנים. בשני העשורים האחרונים נהפכה העיר למעבדה חיה ומרתקת של שימור אדריכלי עם פרויקטים המחברים בין ישן לחדש וכאלה הממציאים את המורשת העירונית מחדש. ספר חדש שיצא לאור בימים אלה מוקדש לתהליך השימור ומציג כיצד תל אביב-יפו נעשתה מעצמה עולמית בתחום. אך בעוד גבולות השימור ממשיכים להתרחב, עולות שאלות בלתי נמנעות: מה עוד ייחשב ראוי לשימור בעתיד? האם גם עמודי חשמל ייעשו חלק מהנוף ההיסטורי? ואיך כל זה קשור, איכשהו, לסטטיק ובן-אל?
כשמדברים על שימור אדריכלי בתל אביב-יפו, האסוציאציה הראשונה שעולה לראש היא הסגנון הבינלאומי המוכר יותר בשם באוהאוס, שנהפך לסימן ההיכר של העיר ולמרכיב מרכזי בזהותה התרבותית. למעשה, תל אביב מחזיקה בריכוז הגבוה ביותר בעולם של מבני באוהאוס, עובדה שהקנתה לה את הכינוי "העיר הלבנה" ומשכה אליה תשומת לב עולמית. כ-4,000 מבנים בסגנון זה פזורים ברחבי העיר, רבים מהם תוכננו על ידי אדריכלים יהודים-גרמנים שברחו מאירופה בשנות ה-30 בעקבות עליית הנאצים לשלטון. חשיבותו של אוסף מבנים זה כה גדולה, עד שבשנת 2003 הכריז ארגון אונסק"ו על "העיר הלבנה" כעל אתר מורשת עולמית, הכרה שהעלתה עוד יותר את המודעות לשימור המבנים בסגנון הזה.
7 צפייה בגלריה
מציע הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך השימור האדריכלי בתל אביב. ירמי הופמן
(צילום: דניאל צ'צ'יק)
עטיפת הספר מרובדתצילום באדיבות בית ליבלינגהספר החדש "מרובדת" של ד"ר אדריכל ירמי הופמן (הוצאת בית ליבלינג, 110 שקל) מציע הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך השימור האדריכלי בתל אביב – מהכרזת אונסק"ו ועד היום. בייחוד מתמקד הספר בשני העשורים האחרונים, שהיו המשמעותיים ביותר בכל הקשור לשימור, לחידוש ולפרשנות אדריכלית. מי שעומד מאחורי כתיבת הספר, הופמן, הוא ממובילי תחום השימור האדריכלי בישראל והאחראי, במידה רבה, למהפכת השימור בעיר. מאז 2005 הוא מכהן כמנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב-יפו, ובשני העשורים האחרונים היה שותף מרכזי בשימורם של מאות מבנים היסטוריים ומתחמים עירוניים ייחודיים, בהם מושבת הטמפלרים שרונה ושכונת נווה צדק.
תל אביב נתפסת היום כמובילה בתחום השימור האדריכלי בישראל, אפילו יותר מערים עתיקות כמו ירושלים, חיפה ועכו. איך אתה מסביר את העובדה שדווקא עיר מודרנית, צעירה יחסית, הצליחה להגיע למעמד הזה?
"אני חושב שבאופן היסטורי תל אביב היא עיר שעסוקה בעצמה מאוד. זה אולי נשמע קצת מצחיק אבל זה מאפיין אותה עוד מיום הקמתה. מרכז היצירה התרבותית – שירה, ספרות ומוזיקה – נעשה פה במרכז העיר, וחלק עמוק מהתרבות התייחס לתל אביב עצמה. עד היום העיסוק הזה קיים כמו במוזיקת היפ-הופ עכשווית, לדוגמה בשיר 'טודו בום' של סטטיק ובן-אל. ההתבוננות העצמית הזאת מייצרת גם אהבה לסיפורים של הבניינים בעיר, ואני מאמין שחלק גדול מהצורך לשמר הגיע מהאנשים עצמם ולאו דווקא מהרצון שלי או של העירייה שיהיו כמה שיותר מבנים לשימור. לעיר עצמה ולתושבים יש רמת מודעות שהשפיעה על התהליך הזה".
אתה כותב בספר כי "הרס מונומנטים היסטוריים יוצר לא רק פגיעה פיזית במרחב אלא גם משבר זהות ותחושת ניכור עבור תושבי העיר". יש לא מעט אנשים שאינם עוסקים באדריכלות ובשימור, ואולי תוהים מדוע זה בכלל חשוב. האם שימור הוא עניין למומחים בלבד או שמדובר בצורך עירוני אמיתי המשפיע על חיי כולנו?
"אני חושב שזה קודם כול צורך אנושי. אז נכון שאנשים לא תמיד מודעים לזה ולא עוסקים בזה, אבל כשיש הרס וחורבן אנחנו פתאום נהיים נורא מודעים. לאן נעלם העץ הגדול שהיינו רגילים לצאת מהבית ולראות אותו? זו תחושת אובדן או ניתוק שהיא קולקטיבית ושכולם יכולים להזדהות איתה, בטח כשאנחנו מדברים על הרס בקנה מידה גדול כתוצר של קונפליקטים מרחביים".
זה לא הכול או כלום
הספר מציע לראשונה גישה רחבה ודינמית יותר לשימור, לא כפעולה שמקבעת את העבר אלא כפרקטיקה המתמודדת עם אתגרי המאה ה-21. הופמן חוקר את המתח שבין שימור עירוני להתחדשות, ומציג תובנות שערים אחרות יכולות ללמוד מהן. הופמן מציג בו שיטות שימור החורגות מהתפיסה המסורתית של שחזור מבנים למצבם המקורי. "הגישה המחמירה הזאת מתעלמת מהמציאות שבה העיר כל הזמן משתנה והצרכים התרבותיים והחברתיים של תושביה מתפתחים", הוא טוען. "בתל אביב זה בולט במיוחד – העיר לא נאחזת בעבר, אלא מתעדכנת כל הזמן ונהיית גרסה חדשה של עצמה. אנחנו לא רוצים להפוך אותה למוזיאון, כי המחיר של מהלך כזה יהיה כבד".
אחת הדוגמאות המרתקות שמציג הספר לקונפליקטים בתהליך השימור היא פרויקט שימור היכל התרבות ואולם הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. כשאושרה לראשונה תוכנית השימור של תל אביב ב-2008, מצבו של היכל התרבות היה בכי רע: המבנה התפורר, והאיום בהריסתו נראה ממשי. המחלוקת הציבורית סביב גורלו נהייתה אחת מנקודות השיא בדיון הפומבי על שימור מבנים בישראל. "בפרק הזה אני חושף סודות מחדרי הניתוח ומכניס את הקורא אל מאחורי הקלעים של הדילמות והפתרונות", מספר הופמן. "זה היה מאבק אמיתי: מצד אחד התזמורת הפילהרמונית דרשה להרוס את האולם ולבנות חדש שיענה על צרכים אקוסטיים מודרניים. מצד שני הציבור נאחז בזיכרון הקולקטיבי, העירוני ואפילו הלאומי, ודרש לשמר את המבנה ההיסטורי". בסופו של דבר נמצא פתרון יצירתי – שימור באמצעות תכנון חדשני. "הצלחנו ליצור אולם העונה על הדרישות האקוסטיות המתקדמות ועדיין שומר על הרוח, האווירה והחומרים המקוריים, כמעט כאילו לא נגענו בו. המסקנה ברורה: אפשר לשמר מבנה ולהתאים אותו לצרכים עכשוויים בלי לאבד את נשמתו".
שימור גם למבנים ברוטליסטיים ומודרניים
ברחבי תל אביב-יפו פזורים יותר מ-2,500 מבנים שהוכרזו לשימור על ידי העירייה, אך לא כולם זוכים לאותה רמת הגנה. חלקם מסווגים ב"שימור מחמיר" – מבנים שאסור לשנות את התוכנית המקורית שלהם ושאינם מאפשרים תוספות בנייה חדשות, בעוד שאחרים נהנים מגישה גמישה יותר, המאפשרת התאמות מסוימות ואף תוספות, כל עוד נשמר אופיים ההיסטורי. בניגוד למה שרבים סבורים, השימור בתל אביב אינו מוגבל רק למבני הבאוהאוס האייקוניים. גם מבנים בסגנון הברוטליסטי, כמו מלון הילטון, מגדל שלום ובניין עיריית תל אביב, נמצאים ברשימת המבנים לשימור. בשנים האחרונות מתרחב השיח גם למבנים פוסט-מודרניסטיים חדשים יותר, כמו סינמטק תל אביב ומגדל האופרה, שנהפכו לחלק בלתי נפרד מהדיון המתמשך על שימור המורשת האדריכלית של העיר.
והשימור לא עוצר כאן. הוא מתרחב גם לפרטים נוספים ופחות צפויים בנוף העירוני, החל ממכסי ביוב מברזל יצוק הנושאים סמלים היסטוריים, ועד כניסות למקלטים ועמודי חשמל. "אני יכול להגיד שזו השכבה הכי חדשה בראייה של השימור", מספר הופמן ומסביר: "הגישה הזאת אומרת שגם תשתיות החשמל של העיר כמו תחנות כוח, מכלי דלק, עמודי חשמל וצנרת הן חלק מהשכבות העירוניות. ככל שאנחנו יכולים להסתכל עליהן כמערכת לגיטימית במרחב שלנו או בזיכרון שלנו, אפשר להתייחס לזה כשכבת שימור ולהתחיל לשאול לגביהן גם שאלות של זהות ושל איך וכיצד אפשר לשמר אותן".
אתה לא חושב שהאמירה שהכול פתוח לשימור בעיר קצת מוגזמת? האם אין גבול למה שנכון וראוי לשמר, בייחוד בעיר שמתפתחת כל הזמן וזקוקה גם להתחדשות?
"אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כל יום: מתי אני מגזים, מתי אני מעכב, ומתי הגיע הזמן לשחרר ולאפשר את השינוי? אני לא יודע לומר בוודאות איפה עובר הקו האדום, אבל בעיניי, כל עוד הדיון מתקיים – כל עוד אני גורם למערכת או לתושבים לשאול שאלות על תהליכי השינוי, מה ראוי לשימור ומה לא – גם אם בסוף מחליטים להרוס, לפחות זה נעשה מתוך מחשבה ולא כלאחר יד".
אחת הטענות הרווחות היא שהצלחת השימור בתל אביב נובעת בעיקר משיקולים כלכליים, שזה פשוט משתלם ליזמים ולבעלי הנכסים. האם אתה מסכים עם הטענה? עד כמה ההיבט הכלכלי באמת מניע את גל השימור בעיר, ואיפה נכנס השיקול התרבותי והערכי?
"אני רוצה להתווכח עם הטענה הזאת. צריך לזכור שלפני 20 שנה, בשלבים הראשונים של השימור, זה היה רחוק מאוד מלהיות כלכלי. הערך של המבנים אז היה נמוך, ומי שלקחו על עצמם את השימור היו לרוב חלוצים – אנשים שפעלו מתוך תשוקה אמיתית ולא מתוך רצון לרווחים מהירים. מה שבאמת מעלה את הערך הוא לא המבנה עצמו אלא המרחב שהוא יוצר. כמעט בכל עיר שנעשה בה שימור, ערך הנכסים בסביבה עלה באופן ניכר, אבל זה לא קרה רק בגלל הבניינים לשימור, אלא מפני שהשימור הפך את האזור למבוקש ולאטרקטיבי יותר. אנשים רוצים לגור ולחיות בסביבה עם עומק היסטורי ותרבותי, וזה מה שמעניק למקומות האלה את הערך האמיתי".
הספר אכן מציע נקודת מבט חדשנית על תחום השימור האדריכלי ומציג את תל אביב-יפו כמקרה בוחן ייחודי ומרתק. הוא מוכיח כיצד העיר הצליחה לפתח גישה דינמית וגמישה לשימור, המציעה מגוון רחב של פתרונות יצירתיים. "אחת המטרות של הספר היא להראות לערים אחרות, בארץ ובעולם, שיש קשת רחבה של כלים לשימור ושהתהליך לא חייב להיות דיכוטומי – בין שימור מחמיר להריסה מוחלטת. יש הרבה דרכים להתמודד עם מבנים היסטוריים, וצריך בעיקר לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות יצירתיים", מסכם הופמן.
