בין עבודתה המדעית במכון ויצמן ובין אהבתה לאמנות ולפריטי וינטג' – ירדן ארז ריין, בת 26 מתל אביב, מצליחה לשלב שני עולמות שנראים שונים לחלוטין ואף מנוגדים. מצד אחד היא חוקרת מוח ומצד שני היא אמנית שמחדשת ומעצבת אגרטלים ("ואזות" כפי שהיא מכנה זאת) בעבודת יד ייחודית בדגש על צבעוניות טרנדית עזה. את האגרטלים שהיא יוצרת היא מוכרת ברשתות החברתיות תחת המותג erezley. "אני פשוט אוהבת מאוד את שני התחומים, גם את העולם של המדע וגם את האמנות. העבודה שלי במדעי המוח היא עבודה שאני מאוד נהנית ממנה, אבל האמנות זה הצד השני שלי", אומרת ארז ריין.
היא נולדה בישראל, אבל כבר בגיל שלוש עברה עם משפחתה לאוסטרליה בעקבות עבודת הדוקטורט של אמה בפסיכולוגיה עסקית. היא גדלה בסידני, למדה בבית ספר יהודי ושמרה על קשר הדוק לשפה העברית ולתרבות הישראלית. "גדלתי בבית מאוד ישראלי, יש לי אח תאום ואח צעיר יותר. דיברנו בבית בעברית, צפינו בסרטים בעברית, תמיד הייתה תחושת חיבור חזקה מאוד לארץ", היא מספרת.
אגרטלים צבעוניים DIY
(צילום: ירדן ארז ריין)
ואז, לפני שנתיים, אחרי שסיימה את לימודיה בתחום מדעי המוח באוניברסיטת ניו סאות' וויילס שבסידני, היא החליטה לעלות לבד לישראל. "תמיד רציתי לבוא לישראל והרגשתי חיבור לארץ", היא משתפת, "כשהציעו לי עבודה בתחום שלי במכון ויצמן, זו הייתה הזדמנות טובה. רציתי להגיע עם משהו מסודר, וזו הייתה תקופה מתאימה בחיים".
איך התמודדת עם העלייה לישראל לגמרי לבדך?
"בהתחלה זה לא היה פשוט, אבל יש לי מזל שהכרתי כאן אנשים מדהימים. יש פה קהילה מטורפת של עולים שהפכו להיות המשפחה שלי. אם אני צריכה לעבור דירה או זקוקה לעזרה כשלהי, אני תמיד יכולה להתקשר לחברים שלי ממש כמו שהייתי מתקשרת להורים כשגרתי באוסטרליה".
למרות המצב הביטחוני הקשה בארץ, היא לא שוקלת לחזור לאוסטרליה. "בזמן המלחמה עם איראן פגע טיל במכון ויצמן. בבניין שבו אני עובדת התנפצו חלונות ובבניין הסמוך נגרם נזק גדול והמכון נסגר למשך שבועיים. סבא שלי ניסה לשכנע אותי לחזור, אבל למרות המצב, אני לא יכולה לברוח בכל פעם שיש טיל. הבית שלי פה. יש פה יציבות, יש עבודה, ויש לי כאן חיים שאני אוהבת".
נמכרו 20 ואזות ביום אחד
האהבה של ארז ריין לאמנות התחילה עוד בילדות, אבל היא החליטה להפוך אותה לעסק רק בתקופת הקורונה. "היה לי הרבה זמן פנוי בבית, והתחלתי לצבוע ואזות ישנות שהיו לנו. החבר שהיה לי באותה תקופה אמר לי שאין לנו כבר מקום בבית לכל הוואזות ושאני צריכה למצוא פתרון. אז פשוט העליתי אותן למכירה ב־Marketplace בפייסבוק ובאותו יום כל 20 הוואזות שהצעתי נמכרו", היא מספרת על ההתחלה.
משם, הדברים התגלגלו למה שהיא מכנה Slow design. "לא חשבתי בהתחלה למכור, אבל ברגע שזה תפס פתחתי חשבון אינסטגרם והתחלתי לקבל הזמנות. אנשים בוחרים צבעים ועיצובים ואני מעצבת לכל אחד מהם ואזה בהתאמה אישית. כל ואזה נמכרת במחיר של מ־150 שקל".
ספרי על תהליך העיצוב.
"אני לא מכינה אותן מחימר אלא הולכת לחנויות יד שנייה, מוצאת ואזה ישנה ונותנת לה חיים חדשים. אני צובעת את הוואזות בסגנון של קווים חוזרים, משבצות ופסים. זו ממש מדיטציה בשבילי. זה נעים כשזו פעולה שחוזרת על עצמה".
למה לדעתך כדאי בכלל לשלב ואזה בבית?
"אני חושבת שזה מאוד מוסיף לחלל. כל פעם שחברים שלי עוברים דירה אני מעצבת להם ואזה כמתנה. זה נותן טאץ' מאוד אישי, אופטימי וצבעוני לבית".
