אפשר לעבור תהליכי חיים שלמים בזכות אמנות שקשורה בצמחים, למשל בסידור הפרחים שנקרא איקבנה שמקורו ביפן. בז'אנר הזה כל פרח, ענף או עלה נבחר בקפידה ויש לו משמעות. הסידור נעשה מתוך כוונה להעביר תחושה – של עונה, של איזון, של טבע ואפילו של רגש פנימי. זו אמנות שמבקשת ליצור הרמוניה בין הפרח, הכלי שבו הוא מונח והמרחב שסביבו. עכשיו המסורת הוותיקה הזו תופסת תאוצה גם אצלנו, בישראל.
האיקבנה התפתחה לפני מאות שנים ביפן, בתחילה כחלק מטקסים דתיים ובהמשך הפכה לאמנות של ממש. היא מדגישה פשטות, רוגע ואיזון, ולעיתים קרובות נעשה שימוש רק במספר מועט של אלמנטים. בניגוד לטכניקות של סידורי פרחים מערביים, בטכניקת איקבנה אין שאיפה לריבוי ולצבעוניות, אלא דווקא לפשטות שקטה. יש בה חוקים ברורים לסידור הגבעולים בזוויות מסוימות, שמסמלים את הקשר בין שמיים, אדם ואדמה, והיא משקפת את העונות – פרחים קיציים, ענפים בשלכת, ניצנים באביב וכך הלאה. התהליך נחשב לפעולה ממש מדיטטיבית – לא רק איך זה נראה בסיום, אלא גם איך מרגישים תוך כדי יצירה.
8 צפייה בגלריה
במהלך סדנה. בעיני היפנים, איקבנה היא אחת מאמנויות הזן, כמו אמנות לחימה
(צילום: Fiammeta Martegani)
ללמוד אצל "פיקאסו של יפן"
מי שממש חיה את שיטת סידור הפרחים הזו היא ד"ר פיאמטה מרטגני, שנולדה וגדלה במילאנו במשפחה של אדריכלים. "כל ילדותי הילכתי בין הביתנים של שבוע העיצוב במילאנו ובביאנלה של ונציה. אהבתי לאמנות הובילה אותי ללמוד אנתרופולוגיה ואמנות, עם התמחות במזרח התיכון ובמזרח הרחוק – שתי אהבות גדולות שלי", היא מספרת לקראת סדנת איקבנה מעשית שתערוך מחר במסגרת חודש יפן בדיזנגוף סנטר (עד 22.8) מטעם קמפוס הגן הבוטני בירושלים.
לפני 19 שנה החליטה מרטגני לקחת חופשה מהלימודים בסידני, אוסטרליה, ושם אחת מהשותפות שלה לדירה למדה איקבנה. כשחזרה למילאנו מצאה מורה יפנית בשם קייקו מֵי, ויחד איתה החלה את מסלול הלימוד שלה. "בהמשך, החלטתי לעשות עלייה לארץ ולהתחיל דוקטורט באמנות ישראלית באוניברסיטת תל־אביב", היא מספרת, "כשרציתי להמשיך ללמוד איקבנה, גיליתי שאין בישראל אף מורה מוסמכת. פניתי לשגרירות יפן, הם אישרו לי את העובדה שאין מורה כזו והציעו לי להיות המאסטר של התחום הזה בארץ בעצמי. כך, במקביל ללימודי דוקטורט ופוסט־דוקטורט, שהובילו אותי להפוך לאוצרת, התחלתי ללמוד איקבנה אונליין בבית הספר סוֹגֶצּוּ – אחד המוסדות היוקרתיים ביותר לאיקבנה ביפן, שהוקם על ידי סוֹפוּ טֶשיגָרָה. הוא נחשב ל'פיקאסו של יפן', בזכות כישרונו האמנותי הרחב".
מרטגני מסבירה שהתרגום של "איקבנה" כ"סידור פרחים יפני" שטחי בלבד. "זו ההבנה המערבית. בעיני היפנים, איקבנה היא אחת מאמנויות הזן, כמו קליגרפיה, טקס התה וכל אמנויות הלחימה. כולן נתפסות כאמנות לכל דבר", היא מסבירה. "לכן אפשר למצוא עבודות איקבנה גם במוזיאונים ביפן, ואני מוצאת שהלימוד של איקבנה - חיפוש האיזון באי־סימטריה, השלמות שבחוסר השלמות והדינמיות תוך שמירה על כללים מדויקים - תרם רבות לקריירה שלי הן כאוצרת והן ככתבת בישראל עבור עיתונים איטלקיים".
זן והסברה ישראלית במלחמה
הקריירה העיתונאית של מרטגני החלה כמעט במקרה, כשלפני שבע שנים ביקשה חברה איטלקייה ששהתה בארץ שתמלא את מקומה לכמה חודשים. מאז היא לא מפסיקה לכתוב ולעשות הסברה – במיוחד מאז 7 באוקטובר. "היו חודשים שבהם הרגשתי שאני במילואים – עובדת 24/7 בניסיון להסביר לעולם את המורכבות והניואנסים של הסכסוך הזה, בזמן שאחרים מעדיפים לראות רק שחור או לבן. גם כאן האיקבנה עזרה לי – לימדה אותי להסתכל על הדברים מזווית אחרת, ממש כמו כשעושים קומפוזיציה: לא לראות את הענפים והפרחים כצמחים, אלא כחומרים שצריך לחבר או אפילו לפסל. זה היה אחד הלקחים הגדולים שלמדתי בבית הספר סוגצו. סוֹפוּ טֶשיגָרָה אמר לנו: 'כשאתם עושים איקבנה, אל תחשבו שאתם עושים סידור פרחים – דמיינו שאתם מציירים ציור. הפרחים הם המכחולים, והאגרטל הוא הקנבס שלכם'".
עם הזמן ובזכות הלימודים, מרטגני למדה גם להשתמש בחומרים לא שגרתיים. במקום פרחים ואגרטלים, היא עושה שימוש בחומרים ממוחזרים שמצאה ברחוב או אפילו באבנים מהמדבר, בדיוק כמו שטשיגרה אמר: אם לא יהיו עוד פרחים בעולם, הוא ישתמש באבנים מהמדבר. "הוא אמר זאת בסיום מלחמת העולם השנייה, כשליפן נגרם הרס אדיר מפצצות האטום, ובאזורים מסוימים לקח שנים עד שהטבע התחדש. המשפט הפשוט אך העמוק הזה עזר לי מאוד מאז תחילת המלחמה – הוא לימד אותי את ערך החוסן והעמידות, מושג חשוב כל כך גם בתרבות היפנית וגם בזו הישראלית". לאחר 7 באוקטובר שאלו אותה חברים ובני משפחה למה היא לא חוזרת לאיטליה. "כבר באותה שבת הבנתי שזה המקום שלי. שאני לא יכולה ולא צריכה ללכת, בעיקר כדי לספר לעולם מה באמת קורה כאן", היא מוסיפה.
אפילו בימים החשוכים ביותר, היא נהגה לצאת עם הכלב שלה בתל אביב ולאסוף ענפים ופרחים, כמו שעשו פעם הסמוראים היפנים. "מול האגרטל הריק שלי, ככל שמילאתי אותו בעדינות, תמיד בצניעות, כי פחות זה יותר, למדתי גם למלא את החלל הגדול שנפער בנפשי. זה היה אחד הלקחים הגדולים שקיבלתי לאורך כמעט 20 שנות המסע שלי ב'דרך הפרחים' – כך היפנים מכנים את תהליך האיקבנה: מסע שיש לו התחלה אך אין לו סוף, כמו כל תורת זן".
המתנה הגדולה ביותר שקיבלה מרטגני מהדרך הזו, כך היא מעידה, היא האפשרות ללמד אחרים – בסדנאות פרטיות, קבוצתיות ובהתאמה אישית, בשיתוף פעולה עם אמנים ישראלים שמתמחים בקרמיקה, והשנה גם בשיתוף עם הגן הבוטני בירושלים, שהזמין אותה לשתף פעולה לא רק בהעברת קורסים של איקבנה, אלא גם באוצרות תערוכות של אמנות יפנית. "כמו שאמרתי, דבר אחד לא סותר את האחר. בתרבות היפנית האסתטיקה היא עולם שלם, שבו התהליך חשוב לא פחות – ולעיתים אף יותר – מהתוצאה הסופית. לכן גם אמנויות הלחימה נקראות אמנויות – כי התחום האסתטי והתחום המשמעתי, אורח החיים, שלובים זה בזה ואי אפשר להפריד ביניהם", אומרת מרטגני.
ואכן, מטרת הסדנה הקרובה שתיערך ב־4 באוגוסט במסגרת שבוע האמנויות היפניות נועדה להכיר לישראלים את העומק והעושר של התרבות והאסתטיקה היפניות. "איקבנה היא רק אחת מהן, אבל היא הרבה יותר מאמנות סידור פרחים: זו דרך ללמוד להסתכל אחרת על העולם שסביבנו – גם על המיקרוקוסמוס המרהיב של הטבע, וגם על המקרוקוסמוס המורכב של האנושות".
תרגול מדיטטיבי לכל דבר
הפרחים בגישה היפנית תופסים משמעות גדולה גם בחייה של מאיה ברנס פינצ'וק, אמנית, יוצרת, צלמת ומעצבת רב־תחומית. היא עוסקת בתחום העיצוב יותר מ־20 שנים, אחרי שסיימה לימודי אופנה בשנקר בהצטיינות. "אל הפרחים הגעתי בעקבות חלום ישן", היא אומרת, "הם כנראה תמיד היו שם, כשעיצבתי הדפסים לקולקציות ועבור חברות אופנה מובילות. המגע בפרחים ריפא והשקיט את הנפש ועזר לי למצוא את האני הפנימי שלי מחדש. אל האיקבנה הגעתי בשל המשיכה לאסתטיקה היפנית. זה היה שם מאז ומתמיד, כסטודנטית בשנקר, בהשראת האוכל היפני, בהשראת הקימונו וכמעצבת אופנה".
החיבור לאיקבנה, היא מספרת, היה מיידי: "עיצובית, קונספטואלית ורוחנית. ברגע שהתחלתי לשזור ולעבוד עם עולם הפרחים, מה שרווח אצלי היה תמיד החיבור לטבע, הרמוניה בלתי מתפשרת, אסתטיקה והכרת הטוב והיופי סביבנו וכל אלו באים לידי ביטוי באומנות האיקבנה, שם הכול התחבר לי יחד".
גם היא מעבירה סדנאות מעשיות בתחום. "מטרת הסדנאות שלי היא להעביר את זה הלאה", אומרת ברנס פינצ'וק. "בסדנאות האיקבנה אנחנו מתחברים פנימה, מוקירים את הטבע, שואפים למינימליזם. בתוך כל שפע הפרחים שאני מביאה לסדנה, אני תמיד מתנצלת על שלל הפרחים היפים והייחודים, כי בסופו של דבר המשתתפים מתבקשים לבחור כמות מינימלית של ענפים על פי עקרונות השיטה. יש חשיבות רבה לבחירה ולמיקום הפרחים והענפים. הסדנאות מתקיימות בחללים הנבחרים בקפידה, באווירה אינטימית, אסתטית ובעלת משמעות. לדוגמה, החלל בחווה הצרפתית שבמקווה ישראל שהוקמה במאה הקודמת".
ברנס פינצ'וק עושה למשתתפים היכרות עם הפרחים השונים, מעניקה טיפים לגבי ניקיון נכון וטיפול בבית, מלמדת לשזור בצורה מקצועית וגם אינטואיטיבית, עם דגש על פרופורציות נכונות, ומסבירה איך מתחילים לשזור. כל משתתף יוצא מהסדנה עם כלים לשזירה עצמאית בבית. "הדגש הוא על טכניקה ותרפיה מתוך האסתטיקה, זהו מסע פנימי דרך יצירה ויזואלית. איקבנה היא טכניקת שזירת פרחים מסורתית. זהו תרגול מדיטטיבי לכל דבר ומשם מגיע הריפוי שאליו אנו שואפים. היוצר, מחשבתו, רעיונותיו ומצב רוחו תופסים חלק מרכזי ביצירה", מסבירה ברנס פינצ'וק.
היא אומרת כי בתרגול האיקבנה, אנשים חווים שיקוף של כל הרגשות והמחשבות שלהם: "ברגע שנתחבר פנימה, נשיל את מה שמיותר לנו לאותו רגע, נתרכז בעיקר, שהוא שזירת האיקבנה שלנו, נגיע לאיזון פנימי וכך גם נוכל לאזן טכנית בין הקנזן (בסיס לשזירת הפרחים המשמש לקיבועם; עשוי בסיס עופרת ומחטי פליז) לפרחים או ענפים. זאת דרך חיבור פנימי והבנה עמוקה ורוחנית לחיים, לטבע ולזמן. איקבנה היא להיות נוכח ברגע. כשאנחנו מחוברים לעצמנו ומכבדים את הטבע והזמן, היא תתמוך בנו חזרה, זהו מעגל אין סופי בדיוק כמו בטבע. האיקבנה משקפת את מחזור החיים של הטבע: לידה, גדילה, דעיכה ומוות. היא תזכורת ליופי שבזמן החולף ולחשיבותו של הרגע הזה".
תוך כדי שזירת הפרחים וההתעסקות בהם, ברנס פינצ'וק החלה לתעד ולצלם כל סידור ששזרה. "החשש היה שהפרחים קמלים והיה לי קושי להיפרד מהם כל פעם מחדש, כי זו האמנות שלי. בהמשך, למדתי צילום על כל יסודותיו והיום אני מציגה צילום סידור פרחים בדעיכתו, בתערוכה בגלריה גברא. הצילום מדבר בדיוק על הרגע החולף והגעגוע, MONO NO AWARE הוא גם מושג חשוב באיקבנה והוא היופי בחלוף החיים. האיקבנה מלמדת אותנו להוקיר כל רגע בחיינו, מלידה ועד הדעיכה".
ביצירותיה היא חוקרת את מעגל החיים, מתייחסת לעונות השנה, לרגעי אור חולפים, לפלטת הצבעים, לטקסטורות, לצלליות והכי חשוב - לצמיחתם החופשית של הפרחים והענפים. "הם ההשראה הכי גדולה שלי מהרגע הראשון שבו שזרתי. הכבוד לטבע תופס מקום עיקרי וכל ענף לצורותיו משמש לי השראה ליצירה הבאה. בכל יצירה אני עוברת מסע של ריפוי, הלך הרוח הקיים מתבטא דרך עבודותיי במקום מילים. איקבנה יוצרת הרמוניה בין האדם לטבע דרך יופי ואסתטיקה ללא פשרות. זו אמנות עמוקה המחברת בין יופי חיצוני למשמעות פנימית. בסדנאות האיקבנה שלי כל אחד לומד את הבסיס ומתפתח עם זה הלאה למקום האישי והייחודי שלו. היופי שכל אחד מביא את האמת והאור שלו ליצירה כמו בכל תחום באמנות".
