בביתו היפה של אברהם מוסקל ובני משפחתו במושב נחושה באזור בית גוברין ופארק בריטניה יש תחושת חמימות עוטפת בכל עונות השנה. הגוון החמים של הקירות החיצוניים וריצוף האבן הטבעית ממשיכים גם פנימה, אל המרצפות החומות הבהירות והקירות המטויחים בטיח אדמה מינרלי, שאליו עוד נחזור בהמשך.
דלת עץ צבועה בגוון תכלת בוהק מובילה אל מבואה שבה ניצבת – בתוך קשת שנקבעה בקיר – שידת עץ כהה וינטג'ית שמעליה תלויה מנורה קטנה שגון התכלת של האהיל שלה מהדהד את זה של הדלת. הבית שונה מאוד מהמקום שבו גדל מוסקל בבני ברק כבן תשיעי מתוך עשרה ילדים במשפחה שהייתה דתית, אבל במהלך ילדותו התחזקה והפכה לחרדית.
"כשהייתי בכיתה ב' הצטרפנו לחצר של חסידות, מקום שדיברו בו רק יידיש", הוא מספר. "אבל החברה הזאת לא באמת פתוחה לקבל זרים, ואחרי כמה שנים לא פשוטות יצאתי משם והתחלתי לנדוד בין כל המסגרות האפשריות של העולם החרדי. עם הזמן התחלתי לפזול לכיוון הדתי־לאומי ובסוף, בסביבות גיל 16, חזרתי בשאלה לגמרי וגם הפסקתי ללמוד".
איך ההורים שלך הגיבו?
"ההורים שלי היו אנשים קשי יום. לא היה להם הרבה פנאי, כוח או סבלנות. אני יודע שזה כאב להם, אבל הם לא דיברו, לא שאלו ולא התעניינו, ואני קיבלתי את זה כסימן שיש לי חופש תנועה ופעולה".
כחוזר בשאלה מוסקל, כיום בן 48, התגייס לצה"ל ושירת בגבעתי, אבל אירועים אישיים קשים שעבר במהלך השירות גרמו לו לבקש שחרור מוקדם. "אבא שלי חלה ונפטר, ופחות או יותר באותו הזמן הייתה לנו היתקלות ברפיח וחבר טוב שלי נהרג", הוא מספר. "בעקבות המשבר השתחררתי ועם קבוצה של חברים טובים, גם הם דתיים לשעבר, נסענו לריינבו גת'רינג ביוון – סוג של פסטיבל קהילתי היפי. חזרנו לארץ אבודים לגמרי. לא היה לנו איפה לגור – אחרי שאבא שלי נפטר אמא שלי, שכבר הייתה מאוד מבוגרת, עברה לגור אצל אחותי – וישנו בדולפינריום בתל אביב. חזרתי אז לעבוד בבניין, משהו שהתחלתי לעשות עוד לפני הצבא, וככה התגלגלתי כמה שנים.
"בגיל 23 הכרתי מישהי והתאהבתי בה. היא הייתה ישראלית אבל רקדה פלמנקו וזמן קצר אחרי שהכרנו נסעה ללמוד באנדלוסיה שבספרד, והקשר בינינו המשיך במכתבים. החלטתי לנסוע אליה לשם, אבל תוך זמן קצר נגמר לי הכסף וחיפשתי מה לעשות. יש שם תופעה של פסלי רחוב שמנגנים או עושים מופעי ליצנות, ואני החלטתי לנסות. קניתי בד לבן פשוט והפכתי את עצמי לאל יווני שיושב קפוא ומנגן כשמישהו עובר ונותן מטבע. זה היה חידוש גדול בשבילי. עד לאותו רגע התפרנסתי תמיד מעבודות כפיים, ופתאום אני מרוויח כסף ממוזיקה".
מתי למדת לנגן?
"התחלתי לנגן על גיטרה בגיל 12. אחי הגדול, שגם הוא יצא בשאלה, לימד אותי. הייתי מתגנב אליו לחדר ובשלב מאוחר יותר לדירה ששכר ושומע תקליטים, בעיקר אריק איינשטיין ושלום חנוך. במשך ימים שלמים רק הקשבתי למוזיקה ולמילים, ככה למדתי הכול. לספרד הגעתי בכלל עם בגלמה, כלי פריטה טורקי שאחי הגדול קנה לי בעיר העתיקה בירושלים. התחלתי ללמוד לנגן בו אצל מארק אליהו לפני שהתפרסם, ובהמשך הייתי בהופעה של להקת שבע וראיתי שם את אודי בן כנען מנגן על הכלי הזה. פשוט ניגשתי אליו במקום והוא הסכים ללמד אותי בחינם".
איך הוקמה להקת עלמא שבה אתה חבר?
"בליל שבת אחד בספרד עבר לידי מישהו ונעצר, התחלנו לדבר והתברר שהוא ישראלי, אליאב אובל־נאמן. החיבור בינינו היה מיידי. הוא בא איתי הביתה, עשינו קידוש וניגנו שירי שבת. אחרי שחזרתי לארץ נפגשנו שוב בירושלים, ויחד פגשנו בחורה בשם רעיה דוידוף. ניגנו כל הערב ביחד ואליאב הציע שנקים להקה. ככה קמה להקת עלמא. אנחנו מנגנים ביחד כבר 25 שנה, ואחרי כמה שנים רעיה ואני הבנו שהחיבור בינינו יותר מחברי. אנחנו נשואים כבר 18 שנה ויש לנו שני ילדים, בני 16 ו־12".
עוד חוזר הניגון
את הבית, 230 מ"ר המחולקים לשבעה חדרים, שבו גרים בני הזוג והילדים, תכננה האדריכלית אילנה כהן דדה ועיצבה מעצבת הפנים שירלי זיגדון. מוטיב הקשתות חוזר בו במקומות נוספים, למשל בכניסה למסדרון, בנישה המלאה בספרים מעל לספה בסלון או בנישה שמכילה את מנורות הלילה מעל למיטת ההורים. הרהיטים עשויים עץ וכמוהם גם החלונות, מה שמעצים עוד את תחושת החמימות של החלל, והגוון הקר היחיד - תכלת - חוזר במקומות נוספים ברחבי הבית.
ארונות המטבח התחתונים תכולים וכך גם הארון העליון הקטן עם דלתות הזכוכית, שתלוי מעל לאחד מהם, לצד נישה מקושתת נוספת בקיר שמכילה צנצנות וכלים שונים. בקיר ממול נקבע ארון עץ בתוך נישה נוספת, וגם כאן חוזר התכלת בפס יחיד בחלקו התחתון של הארון ובמדפים שבתוכו, מאחורי דלתות הזכוכית שחושפות ומסתירות אותו בו־זמנית. גם בשולחן האוכל הקטן שבמרכז המטבח, שהפלטה שלו עשויה פיסות עץ בגוונים שונים, יש חתיכות צבועות בתכלת לצד אחרות בלבן שמנתי ובגוני חום.
בסלון ניצבות ספות עץ, ספרי קודש וחול ופסנתר לבן שמסגיר את העיסוק המשותף לבני הזוג מוסקל. השרפרף שליד הפסנתר ושולחן הקפה משלבים עץ וברזל, חומר שחוזר גם באח שניצבת בין המטבח והסלון, מול פינת האוכל הגדולה.
עובד בבנייה – במקביל למוזיקה
ללהקת עלמא יצאו ארבע אלבומים ויש לה קהל נאמן משלה. במקביל – עם הפסקה בת כמה שנים שבמהלכן עבר כנגן ומפעיל תיאטרון בובות לילדים – המשיך מוסקל לעבוד בבנייה עם התמקצעות בצביעה. "לפני קצת פחות מעשור בנינו את הבית שלנו, והחלטנו לטייח אותו בטיח אדמה", הוא מספר. "משהו קרה לי שם. התאהבתי בחומר והיום אני מתמקד בו, לצד עבודה כקבלן בנייה. זו תחושה אחרת לגמרי ממה שיוצר צבע רגיל שהוא חומר סינתטי - תחושה אוורירית, נושמת וטבעית. אתה מוצא את עצמך כל הזמן נוגע בקירות כי זה כל כך נעים. הבית שלי הוא דוגמה מצוינת, הוא ממש אולם התצוגה שלי, ועליו אפשר לראות את אחד היתרונות הנוספים הגדולים של הטיח המינרלי. הוא מתיישן יפה, ממש משתבח עם השנים".
השימוש בטיח מינרלי יקר יותר ביחס לצבע רגיל?
"כן, זה עולה 25-20 אחוז יותר, גם בגלל החומרים אבל בעיקר בגלל העבודה. בבית רגיל פועלי הבניין צובעים את הקירות, אבל את הטיח המינרלי צריך מיומנות וידע מיוחדים כדי ליישם, ולכן צריך לערב איש מקצוע שעולה יותר. אפשר לקנות את החומרים ולנסות לבד, אבל זה לא מומלץ לדעתי. הניסיון והידע במקרה הזה חשובים".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"מבחינת עסקי הבנייה אני רוצה להתקדם ולהתחיל ממש לבנות בתים ולא רק לשפץ אותם. בתחום המוזיקה אנחנו יוצאים עכשיו לסיבוב הופעות של שלושתנו אחרי שהוצאנו בשנה האחרונה, בעקבות המלחמה, את האלבום 'לוחות הלב'. העסק שלי נקרא 'צבעים וצלילים' והלוגו שלו הוא מברשת צבע שהופכת למיתרים של גיטרה, בדיוק בגלל זה – השילוב הזה מגדיר אותי".
