העבודה על הספר החדש שמסכם 25 שנות פעילות של האדריכל פיצו קדם החלה כבר לפני חמש שנים, ממש לפני תחילת מגפת הקורונה. הייתה זו דווקא הוצאת ספרי האדריכלות הגרמנית היוקרתית Hatje Cantz Publishing, מהוותיקות והאיכותיות באירופה, שפנתה אליו בהצעה להוציא ספר על עבודותיו, בגרמנית. "לא תכננתי באותו שלב לסכם את הקריירה או להוציא ספר", מספר קדם בריאיון ל-ynet, "אבל כמי שאוהב ספרים ודפוס, ידעתי שיום אחד אעשה את זה. פשוט לא ציפיתי שזה יקרה כך - הפוך, דווקא ביוזמה שבאה מבחוץ". אלא שאז הגיעה המגפה, ובהמשך גם המלחמה בישראל - שני אירועים שטלטלו את המצב בארץ גרמו לעיכוב בהוצאת הספר לאור. רק לאחר דרך ארוכה ושינויים רבים, הספר ראה אור – באנגלית בחו"ל ובעברית בארץ, בהוצאה מקומית של קדם עצמו. "היה לי חשוב שהספר יצא גם בעברית", מדגיש קדם, "כדי שיהיה נגיש גם לקוראים מקומיים, ולא רק לקהל בינלאומי".
אין הרבה אדריכלים בישראל שזוכים בפריווילגיה לבחור את הלקוחות שלהם ולתכנן עבורם את בית החלומות. קדם, הידוע בכינוי פיצו (יצחק הוא שמו רשמי) הוא אחד מהם. כבר 25 שנה שמשרדו עומד מאחורי כמה מהפרויקטים הייחודיים, המרשימים והיוקרתיים ביותר בארץ, ובשנים האחרונות, התחיל לתכנן גם בחוץ לארץ – כולל אולמות תצוגה ורהיטים לחברות כמו MDF Italia ו-Vasseli. על אף מעמדו כאדריכל צמרת, כזה ששירותיו שמורים למעטים (ועשירים) בלבד, הצליח קדם לבסס שפה אדריכלית מזוהה הנשענת על סגנון מעודן ועקרונות מינימליסטים. כעת, לכבוד ציון דרך של רבע מאה, הוא הוציא לאור ספר חדש המאגד את מסעו המקצועי - מבתי מגורים פרטיים דרך קומפלקסים עירוניים ועד עיצוב מסעדות - תיעוד של חזון הממשיך להתעצב ולהשתנות.
פרויקט אור וצל של קדם, תכנון במשותף עם אדריכלית תמר ברגר
(צילום: עמית גרון)
השוואה לעבודתו של זאב רכטר
הספר נפתח בטקסט קצר מאת האדריכל אורן אלדר בשם "מניפסט רטרואקטיבי" העוסק בניסיון להבין ולנסח את השפה האדריכלית והעקרונות שמניעים את קדם לאורך עשרות שנים של יצירה. זהו מעין דיוקן אדריכלי ומקצועי שמתמקד בארבעה מקורות מרכזיים (שאלדר מכנה "ראיות") להבנת עבודתו של קדם: הראשונה, הקשר ההיסטורי למודרניזם הישראלי דרך השוואה לעבודתו של האדריכל זאב רכטר; השנייה, חללי העבודה וההשפעות מעולמות האמנות והצילום, ובעיקר עיסוק באור ובתנועה מרחבית מאז לימודיו בלונדון; השלישית, תהליך העבודה מול לקוחות, שבו משולבים דיאלוג אישי וזיקוק חלומות למבע אדריכלי; והרביעית, הקשר למורשת הבנויה בישראל, הניכר גם בפרויקטים של שימור וגם בתגובה עכשווית למרקמים קיימים.
אחריו מופיע טקסט נוסף, אישי וחופשי יותר, מאת שגיא כהן, עיתונאי "הארץ", היסטוריון וחבר של קדם. הטקסט, "דיאלוג ביקורתי מונחה", עוסק בקשר העמוק והייחודי שנרקם בין קדם לבין לקוחותיו, ומתאר את תהליך תכנון הבית כמעין מסע משותף של גילוי, זיקוק והגשמת חלומות – כזה שבו לאדריכל יש תפקיד פעיל בהכוונה, לעתים אפילו יותר מללקוח עצמו. לצד שני הטקסטים, כולל הספר (שמחירו 570 שקל) כ-25 פרויקטים בולטים שתכנן קדם לאורך 25 שנות פעילותו, כמו גם סקיצות ועבודות מראשית דרכו כסטודנט לאדריכלות בלונדון. כבר בעבודות המוקדמות אפשר לזהות את העניין הרב שלו בקומפוזיציות, בתנועה בחלל, ובמשחקים של אור וצל – אלמנטים שיהפכו בהמשך לחלק בלתי נפרד מהשפה האדריכלית שלו.
הספר רק יצא לאור וכבר מעורר תגובות נלהבות בשדה האדריכלי המקומי. בפוסט באינסטגרם שפרסם ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב-יפו, שיבח את הספר וכתב עליו: "הספר החדש של האדריכל פיצו קדם, מהחשובים באדריכלי ישראל בני זמננו, מעניין בגלל ההקשרים ההיסטוריים שלו. קדם, שמתכנן בתים יקרים לעשירים שיכולים להרשות לעצמם קושר בין היסטוריה מקומית לחדשנות מרחבית. הספר נפתח בתיאור מבנה מופת הנשקף מחלון משרדו של קדם: בית אנגל של רכטר. משם הוא ממשיך לתיאור חמשת העקרונות של אדריכלות מודרנית איתם מתמודד קדם בכל המסע של 25 שנות יצירתו. ההשראה מתכתבת עם ברונו צבי, מבקר האדריכלות המיתולוגי, ועד עדה ורמי כרמי בבית המשפט העליון. ראוי לעיון, ללמידה ולהשראה".
מגביל את המשרד ל-10 אדריכלים בלבד
ואכן, במהלך 25 השנים שחלפו מאז פתח את משרדו ותכנן את הפרויקט הראשון שלו, פועל קדם בקצב כמעט בלתי נתפס. עשרות וילות, דירות, מבני מגורים, מסעדות ובתי יוקרה ברחבי הארץ – כולם נושאים את חתימתו הסגנונית הייחודית, הנעה בין פשטות גולמית לעוצמה מרחבית. חלקם כבר נבנו, אחרים בתכנון, וכולם משקפים תפיסה ברורה של תכלית, אסתטיקה ויוקרה. "רוב הפרויקטים שלי לא מתאפיינים בקנה מידה צנוע, כי האנשים שאני מתכנן עבורם לא מחפשים אותו", הוא אומר בכנות. "להפך – הם שואפים להאדרה של החלל, לחוויה לא יומיומית, כמעט כמו בכנסיות". בהתאם לכך, קדם בוחר את לקוחותיו בקפידה – לא רק לפי התקציב, אלא גם לפי מידת ההזדהות עם הגישה והחזון שלו.
בעולם שבו אדריכלים רבים רודפים אחרי כל פרויקט אפשרי, נדמה שאצלך הגישה הפוכה - אתה בוחר פרויקט אחד מתוך עשרות הצעות. למה בעצם? זה לא החלום של כל אדריכל לתכנן כמה שיותר?
"מעבר לעובדה שאדריכלות זה המקצוע שלמדתי, זו גם התשוקה והתחביב שלי. וכשאני עובד, בטח אחרי כל כך הרבה שנים, אני חייב שהעבודה שלי תכלול גם את הממד הזה של התשוקה והריגוש. בניגוד לשחקן, שמשחק את עצמו ונמצא תמיד בלב ההתרחשות, אדריכל יכול – ברגע שיש לו משרד מבוסס עם הרבה אדריכלים – לקחת אינסוף פרויקטים. קצת כמו שף שיכול להפעיל עשרות טבחים תחתיו. ורוב משרדי האדריכלים עושים את זה, ובצדק: הם אוהבים לתכנן, זה העסק שלהם, וכל פרויקט שעומד בסף כלכלי מסוים – הם לוקחים. כשהמשרד שלי התחיל להצליח והתחילו להגיע הרבה פניות, פתאום קלטתי שאני עוד רגע הופך להיות מנהל משרד אדריכלים, ולא אדריכל. פחדתי לאבד שליטה על הפרויקטים, על מה שנוגע באמת בלב של העבודה. לא רציתי למצוא את עצמי מנהל עובדים במקום לתכנן. ולכן קיבלתי את החלטה, לא מתוך יהירות, אלא אולי דווקא מתוך פחד לאבד את הדבר שאני אוהב - להגביל את המשרד לעשרה אדריכלים בלבד. זה מאפשר לי להישאר מחובר לכל פרויקט, להיות שם באמת".
הפרויקטים שלך מאופיינים בשפה חומרית מצומצמת, משחקי אור וצל, שימוש עכשווי במשרביות. האם אתה יכול להעיד על עצמך שפיתחת במהלך השנים שפה אדריכלית ייחודית?
"בלי ספק, יש לנו את 'המכחול' שלנו - את כתב היד שלנו. אבל המכחול הזה לא מצייר בחלל ריק. הוא מצייר תמיד ביחס להקשר: ביחס ללקוח, שלפעמים הוא פרטי ואז זה כמעט כמו פורטרט אישי; ביחס לתקציב, לדרישות החברתיות, האקלימיות. זה אף פעם לא רק אנחנו. מה שלמדתי תוך כדי העבודה על הספר, זה שברוב הזמן – כמו כולם, ובעיקר בעידן הזה – אנחנו רצים בלי לעצור, רודפים אחרי הזנב שלנו בתוך כאוס מתמשך. הכל זמין תמיד, אין דחיית סיפוקים, הכול מיידי. ודווקא העבודה הארוכה והמדויקת על הספר אפשרה לי, אולי בפעם הראשונה, להרים את הראש ולהביט לאחור מפרספקטיבה רחבה. והופתעתי. כי אם היית שואל אותי לפני, הייתי אומר לך - כן, אני מזוהה עם קו מינימליסטי, עם שימוש בחומרים שאני מאמין שהם על-זמניים, עם שפה ברוטליסטית מסוימת. יש לנו כתב יד, בזה אין ספק. אבל אנחנו גם כל הזמן מנסים לאתגר אותו. יש אצלנו במשרד סלוגן – לא כתוב, לא תלוי על הקיר, אבל כולנו מכירים אותו, והוא לצאת מאזור הנוחות".
קדם, בן 54, לא חלם מעולם להיות אדריכל. מפתיע ככל שזה יישמע, במיוחד כשמבינים עד כמה האדריכלות ליוותה אותו לאורך חייו. בילדותו הוא הרבה לבלות באתרי בנייה, שכן אביו עסק בקבלנות שלד לפני שפנה לעסקים אחרים. את שנות התיכון עשה במבנה שהוא מהבולטים באדריכלות הבטון החשוף בישראל – תיכון עמל ליידי דייויס בתכנונו של רם כרמי – שנמצא במרחק הליכה מהבית שבו גדל, בשכונת תל ברוך שבצפון תל אביב. "בעצם, בכלל הייתי בעניין של צילום", כותב קדם בספר. "תמיד הייתה לי זיקה לאמנות – השתתפתי בחוגי ציור, ובכיתה ט' קיבלתי מצלמה - ומאותו רגע, זה כל מה שעשיתי".
ואכן, לאחר שירותו הצבאי, התחיל קדם בלימודי צילום בבצלאל, אך לאחר שנה בלבד הרגיש שזה לא המסלול המתאים לו. הוא עזב את הלימודים ונסע לניו יורק, שם המשיך לצלם, בעיקר נופים עירוניים. "כשהתבוננתי בתמונות שצילמתי, הבנתי שמשהו אחר מושך אותי - לא רק הפריים, אלא מה שבתוכו - החללים, המבנים, הסדר הפנימי שלהם", הוא מספר. ההבנה הזו הובילה אותו ללונדון, שם התקבל ללימודי אדריכלות בבית הספר Architectural Association (בקיצור AA), אחד המוסדות הנחשבים והיוקרתיים ביותר בעולם.
לאחר שסיים את לימודיו בלונדון וחזר לישראל, פתח קדם משרד אדריכלות משלו - בדירת קרקע בשדרות רוטשילד בתל אביב, שם פעל עד לאחרונה. הפרויקט הראשון שתכנן לבדו היה בית פרטי במושב גינתון. "אהבתי מאוד את הבקשה של הלקוח – לתכנן בית שייראה כאילו תמיד היה שם", הוא נזכר. "והייתה גם התרגשות עצומה מעצם המעשה – מהפעם הראשונה שבנו משהו שתכננתי. החוויה הכי חזקה שלי מהפרויקט הזה הייתה המפגש הישיר עם חומרי הגלם, עם תהליך הבנייה עצמו – להבין את החומר, לגעת בו, לראות איך מה שתכננת קם לתחייה".
מבית המשרבייה בסביון למסעדת היבה
בין שלל הפרויקטים של קדם המופיעים בספר, אחת הווילות המיוחדות שתכנן היא "בית המשרבייה" בסביון. מדובר בווילה שבנייתה הושלמה בשנת 2014 וכוללת מעטפת כפולה. האחת מורכבת מבטון שמקיף את כל חדרי הבית, והשנייה, שמוסיפה שכבת הגנה, היא קיר מחורר העשוי פלדת קורטן, שמסנן את חדירת השמש לבית ומשמש מעין משרבייה (אלמנט אדריכלי אופייני באדריכלות האסלאמית שנועד ליצר הצללה נוספת), מוטיב חוזר בפרויקטים של קדם.
פרויקט נוסף שזכה לפרסום רב הוא עיצוב מסעדת "היבה" של השף יוסי שטרית, הממוקמת בקומת הקרקע של מגדל מידטאון בתל אביב. קדם תכנן את המסעדה כחוויה אינטימית שמדמה ביקור בביתו של השף, תוך שימוש בפרשנות מודרנית לאלמנט המשרבייה - מחיצה עשויה עץ בגריד מלבני, שיוצרת הפרדה רכה בין המסדרון לחלל המרכזי ומסננת את האור הטבעי. העיצוב, המשלב בטון מוחלק, עץ וסלעים כבדים, שואב השראה מהמזרח התיכון וממינימליזם מודרני, ויוצר חוויית אירוח הרמונית המבליטה את הקשר האינטגרלי בין מבנה, חומר ואוכל. קדם גם נבחר לעצב את המסעדה של הקולגה של שטרית, מושיק רוט, במתחם שרונה, ויצק לתוך המבנה לשימור את האופי הייחודי של השף.
הספר יוצא לאור בתקופה רגישה ומורכבת במיוחד בישראל. האם היו לך לבטים לגבי ההשקה דווקא בימים אלה?
"חד משמעית היו התלבטויות. מאז 7 באוקטובר כולנו עוברים תקופה קשה – אין אדם שזה לא נגע בו, במעגל כזה או אחר. כולנו רוצים שהחטופים יחזרו הביתה, וגם אצלי המלחמה נגעה במעגלים קרובים. ההשקה של הספר לא הייתה בכלל על הפרק בהתחלה, אבל בתוך התקופה הזאת נוצרו גם רגעים קטנים של אפשרות, של מרווח לנשימה, והייתה תחושה - וסליחה על הקלישאה - ההתעקשות להמשיך ליצור ולעשות, גם בתקופה כזו, היא בעיניי סוג של ניצחון. זה חלק מהסיפור הישראלי שלנו. ובאופן אישי, דווקא באירוע עצמו, הרגשתי משהו מאוד חזק בישראליות שהייתה שם – בתמהיל של האנשים, במגוון האורחים, באווירה. אני באמת מאמין שהתרבות צריכה להמשיך - והאירוע הזה היה קודם כל אירוע תרבות".
להשקת הספר הזמנת לא רק חברים ועמיתים, אלא גם את כל אנשי המקצוע שעבדו איתך לאורך השנים - הטייחים, הקבלנים, הנגרים, המפקחים. מחווה לא שגרתית. מה עמד מאחורי ההחלטה הזו? ולמה היה לך חשוב דווקא הם יהיו שם?
"הרגשתי שהספר הזה הוא הרבה מעבר לאירוע השקה – זו הייתה הזדמנות בשבילי לסכם פרק, אבל גם להגיד תודה. תודה לאחד המגזרים הכי חשובים בסיפור של אדריכלות: אנשי המקצוע. סבא שלי היה נגר, אבא שלי התחיל את דרכו בתור קבלן שלד, ואני עצמי גדלתי בנגרייה – כך שתמיד הייתה לי הערכה עמוקה לאיש המקצוע באשר הוא. בסופו של דבר, איש מקצוע טוב הוא ההבדל בין פרויקט טוב לפרויקט פחות טוב. עצם זה שהזמנתי להשקה את אנשי המקצוע, אלה שליוו את המשרד שלי לאורך כל השנים, היה מבחינתי ביטוי לחשיבות שלהם וההערכה שלי כלפיהם. והם באמת מאוד התרגשו. הרבה מהם קיבלו ממני את הספר עם הקדשה אישית, ובאו להודות לי. אבל אני לא עשיתי להם טובה. בעיניי זה המובן מאליו".
10 צפייה בגלריה
בית פרטי במבנה עתיק ביפו. תכנון של קדם, אדריכלית אחראית במשרד: אביטל שנהב שני
(צילום: עמית גרון)
הספר אינו רק סיכום של 25 שנות עבודה, אלא גם הזדמנות להתבוננות מחודשת על הדרך שעשה קדם - על הבחירות, הסגנון, הדילמות והשאיפות. בין הדפים ניכרת חתימה אדריכלית ברורה, אבל גם רצון מתמשך לבחון את הגבולות שלה ולדחוף אותם מעט הלאה. "אני מאוד רוצה להמשיך ליהנות מהעשייה, ולהמשיך לעשות אותה עם אותה אהבה ותשוקה לדבר הזה. זה נשמע פשוט, אבל בעיניי זה הדבר שהכי קשה להשיג", הוא אומר. לא חזון גרנדיוזי לעתיד, אלא חתירה לעקביות, לשפיות מקצועית, ואולי גם לתחושת חיבור אמיתי למהות של העשייה.
