קשה לחשוב היום על שיתוף פעולה או על יחסים דיפלומטיים בין ישראל ואיראן, בטח מאז פרוץ מבצע "עם כלביא" או מ־7 באוקטובר 2023. אך במשך שני עשורים, בשנות ה־60 וה־70, פעלו באיראן אדריכלים ומהנדסים ישראלים וחברות בנייה ישראליות שתכננו ובנו באיראן יישובים, שכונות מגורים, מפעלים, מלונות ומגדלי יוקרה – ואפילו תשתיות כמו מערכת הביוב העירונית בטהרן שעולה בימים אלו לכותרות.
"בימינו נראה שהעוינות בין מדינת ישראל לרפובליקה האסלאמית של איראן קבועה ובלתי ניתנת לשינוי, אך בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת היו ביניהן קשרים דיפלומטיים ומסחריים, גם אם לא תמיד רשמיים ופומביים" - במילים אלו נפתח קטלוג משנת 2017 שנכתב עבור תערוכה בגלריה בבית האדריכל בשם "בונים 'מזרח תיכון חדש': אדריכלים ישראלים באיראן בשלטון השאה". מאז המהפכה האסלאמית ב־1979 היחסים בין המדינות הפכו עוינים, אך חלק מהתשתיות ומהמבנים שבנו הישראלים – עומדים על תילם, לפחות נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כשברקע קריאות לפינוי טהרן.
הביוב זורם בטהרן
(מתוך ערוץ היוטיוב של Times Of India)
החזון "מזרח תיכון חדש" שניסח שמעון פרס בשנות ה־90 התקיים כבר בשנות ה־60 וה־70 – אך בגרסה אחרת. "הקשר עם איראן היה חשוב עבור מדינת ישראל, שהאמינה כי יחד יוכלו לייצא מאזן כוחות חדש במזרח התיכון דרך שיתוף פעולה בין המדינות שאינן ערביות – ישראל, טורקיה ואיראן", אומרת ד"ר נטע פניגר שחקרה את הנושא במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. "גם אם לא הייתה אחראית באופן ישיר ליחסים, ישראל דאגה לשמר ולקדם אותם גם כשותפה לערכי המודרניזציה ואולי בעיקר בגלל שהייתה ספקית נפט יחידה כמעט של ישראל".
10 צפייה בגלריה
מתוך החוברת הפרסומית למגדלי טאג בטהרן, 1977, בתכנונו של אהרון דורון
(באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל)
אדריכלות ככלי דיפלומטי
בשנות ה־50 הכירה איראן במדינת ישראל שסייעה לה לפתח ולקדם פרויקטים ביטחוניים וטכנולוגיים. הקשרים שנוצרו בין הגורמים משתי המדינות במסגרות אלו הובילו גם לתכנון ולבנייה ישראלית באיראן. "למעשה, ישראל חיזקה את הקשר בין המדינות גם דרך ייצוא ידע הנדסי ואדריכלי", מסבירה ד"ר פניגר. זאת מתוך שאיפה כי ההיבטים הפיזיים והחומריים של הבנייה יגדילו את האמון בין שתי המדינות. על כן איראן נהנתה מיכולות הבנייה שישראל פיתחה בשנים הראשונות להקמתה, מתוך ההכרח להקים יחידות דיור רבות במהירות עבור המגיעים ארצה.
אדריכלים ישראלים פעלו באיראן יחד עם אדריכלים מקומיים, לא כדי להעביר עקרונות אידאולוגיים וערכים אדריכליים וגם לא מתוך מחסור בידע או מתכננים איראניים, אלא משיקולים קפיטליסטיים. "הם נסעו לעשות כסף, הם לא נסעו לעשות אדריכלות", מדגישה ד"ר פניגר. כלומר, פעילות התכנון והבנייה הישראלית באיראן נבעה ממניעים כלכליים ומקשרים מסחריים.
10 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה בבית האדריכל, "אדריכלים ישראלים באיראן בשלטון השאה", 2017
(צילום: ערן טמיר טאוויל)
10 צפייה בגלריה
מבנים בבנדאר אבאס. הצוות הישראלי מציג את הבנייה לאנשי הצי האיראני
(צילום: מוטי בלאייר)
בשנת 1962 החל הפרויקט הראשון של אדריכלים ישראלים באיראן מתוך יוזמתו של רזא שאה פהלווי ששלט בין השנים 1979-1941. השאה (המלך) האחרון של איראן פעל בין היתר לקדם את המודרניזציה של הכפרים החקלאיים, אך רעידת אדמה שאירעה באותה שנה דחתה את הפרויקט. יוזמה ישראלית לסיוע באסון היא שקיבעה את היחסים בין המדינות. "היום קשה לתפוס זאת, אבל בשלטון הקודם של איראן לא הייתה התנגדות לישראלים והם בהחלט ידעו לייצר קשרים ולנצל את שיתופי הפעולה", מוסיפה ד"ר פניגר.
במהלך שנות ה־60 הקימו חברת "סולל בונה" וחברות ישראליות נוספות גם פרויקטים רחבים להקמת תשתיות באיראן: תשתיות ביוב ואינסטלציה או גשרים שבהם היו מעורבים מהנדסים ישראלים. התוכניות והחומרים הארכיוניים לפרויקטים אלה, אם נותרו כאלה לאחר המהפכה המשטרית ב־1979, נמצאים בישראל ולא באיראן. אם כי יש ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות" כי בתחילת שנות ה־2000 פנו האירנים דרך גורם שלישי לבקש את תוכניות מערכת הביוב של טהרן כדי להתגבר על תקלות. השמועות הלא מאושרות ולא מוכחשות אומרות כי הם קיבלו אותן. היום, לעומת זאת, אפשר לראות גם ביוב זורם ברחובות טהרן, אולי פרי תקלה יזומה.
האדריכל דן איתן תכנן מגורים לחיילים איראנים
בשנת 1972 המשטר האיראני יזם הקמה של שני בסיסים צבאיים במקום עיירות דיג ששכנו לאורך המפרץ הפרסי, מספרת ד"ר פניגר. כחלק מהפרויקט הצבאי התעורר צורך להקמת שכונת מגורים עבור החיילים ומשפחותיהם ביישובים בושהר ואבאס שבדרום מערב איראן. אזורים אלה הם חלק ממיצרי הורמוז שעולים לכותרות עכשיו בהקשרים שונים לחלוטין.
שיתופי הפעולה הקודמים הובילו את הגורמים באיראן להזמין את האדריכל הישראלי דן איתן (2023-1931) לתכנן עבורם. האדריכל שתכנן, בין היתר, את מבנה מוזיאון תל אביב לאמנות ואת בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב החל בתכנון שכונת מגורים עבור חיילי הצי האיראני. איתן עבד יחד עם מהנדסים מהחברה הישראלית "שירותי הנדסה" וחברת הבנייה רסקו, חברה שנוסדה על ידי הסוכנות היהודית ואחראית גם לבנייתם של יישובים רבים ברחבי הארץ, ובהם כפר שמריהו, בצרה ובני ציון ושיכונים בערים תל אביב, חיפה וחולון.
הפרויקט כלל שתי שכונות גדולות הכוללות כ־1,200 יחידות דיור שגדלו לאחר תחילת התכנון פי עשרה, בעלות של מיליארד ורבע דולר, לדברי איתן אז. השכונות אופיינו בעקרונות מודרניסטיים בצירי תנועה סדורים ואורתוגונליים, רבי קומות בעלי 16 קומות, בניינים בני כארבע קומות הסוגרים על חצרות פנימיות ובתים פרטיים – כולם נטולי קישוטים ובעלי היגיון פונקציונלי. גודל יחידת הדיור המרווחת למדי נע בין 128 מ"ר ל־240 מ"ר. ד"ר פניגר מוסיפה כי איתן הדגיש בפניה את שאיפתו להבין את התרבות המקומית באיראן בעת תכנון השכונה, שלא באה לידי ביטוי בהיבטים אסתטיים אלא דווקא בהיבטים פונקציונליים הקשורים לאורח חיי התושבים.
אדריכל ערן טמיר טאוויל: "העבודה באיראן היוותה הזדמנות עבור האדריכלים הישראלים להתנסות בהיקפים שלא נראו באותה תקופה בישראל, ניסיון שהוביל לקפיצת מדרגה לאחר מכן גם בישראל"
הפרויקט הוקם גם עם התחשבות מרבית בתנאי האקלים ובעובדה כי מדובר באזור מוטה לרעידות אדמה, ולכן ההיקף ואיכותו היו גבוהים מפרויקטים מקבילים בארץ של אותה תקופה. מבחינה אקלימית, איתן סיפר בריאיון שפורסם בקטלוג התערוכה כי נושא האקלים היה בעל חשיבות מכרעת לאורך תהליך התכנון. המעברים בין מבני המגורים לשטחי המסחר היו מקורים, כל הקירות תוכננו עם בידוד והחלונות מוקמו בצידו הפנימי של הקיר כחלונות שקועים, כדי למנוע קרינה ישירה של השמש.
מזגנים, טפטפות ומטבחים מישראל בטהרן
"משבר הנפט" של סוף שנות ה־70 מנקודת מבט מערבית הוביל לצמיחה כלכלית באיראן ולעיור מהיר בכלל ובטהרן, עיר הבירה, בפרט, מתארת ד"ר פניגר. באותה תקופה ממשלת איראן פתחה את שעריה לאדריכלים מכל העולם, ובהם גם ישראלים, לתכנון הערים המתפתחות, שניצלו מצידן את הזדמנויות התעסוקה בתקופה של מיתון. הישראלים שעברו לטהרן במסגרת עבודתם בחברות הבנייה הישראליות נהנו מרמת חיים גבוהה ונחשפו לשוק בנייה עשיר ולהיקפים שלא הכירו בארץ עד אז.
אחד הפרויקטים שתוכננו באותן שנים הוא מגדלי יוקרה בני כ־30 קומות במיקום מרכזי בטהרן, שתוכננו ונבנו על ידי שני אדריכלים מחיפה שעבדו עבור חברת "סולל בונה". קומות המגורים הוקמו מעל חמש קומות מסד עבור קניון ושטחים מסחריים. מדובר בגובה ובטכנולוגיות בנייה שטרם נראו בישראל, ולכן שיטות הבנייה והשימוש בחומר הפלדה שהיה זמין באיראן לא היו מוכרים לישראלים. זו הסיבה לכך שהישראלים תכננו ובנו את הפרויקט מבטון שדרש יסודות מסיביים, ללא כל הצדקה הנדסית או כלכלית.
בניגוד לתפיסה של שנות ה־70 כלפי בנייה יעילה וזולה כתוצאה ממשאבים מוגבלים וביקוש גבוה ליחידות דיור, התפיסה שהייתה אז באיראן כיוונה לשיווק ולמכירה של דירות היוקרה במגדל המגורים. כך, נוסף על האדריכלים וחברת הבנייה שהקימה את המגדלים, הפרויקטים באיראן כללו גם מזגנים של חברת תדיראן, מטבחים של רגבה וציוד השקיה של חברת נטפים.
ניאו־ליברליזם בנדל"ן הגיע מאיראן לארץ
המהפכה האיראנית אילצה את הישראלים לעזוב כיוון שנתפסו כחלק מהמערב ומהשלטון הקודם. חלק מהפרויקטים שנקטעו בשלבי תכנון שונים נזקקו להשלמה על ידי מתכננים אחרים, ופרויקטים רבים נותרו על הנייר ולא נבנו כלל. בין הפרויקטים שהוצעו לתכנון באיראן ולא יצאו לפועל אפשר למנות פרויקט בתכנונו של אדריכל אריה שרון (1984-1900), שזכה בכינוי "אדריכל המדינה", הצעה לתכנון מגדל של אדריכל רם כרמי (2013-1931) שאחראי גם על תכנון שיפוץ הבימה והתחנה המרכזית החדשה של תל אביב; שכונת מגורים של האדריכל זלמן עינב, שתכנן גם את מכללת שנקר, מבנים באוניברסיטת בר אילן ועוד.
המהפכה החלה אמנם כמהפכה עממית נגד השלטון הדכאני של השאה כלפי מעמד הביניים באיראן, אך בתחילת שנת 1979, עם הגעתו של חומייני לאיראן, המהפכה הפכה דתית, וישראלים כבר לא היו רצויים באיראן לאחר הפיכתה לרפובליקה אסלאמית. ישראל ואיראן, שעד אז שיתפו פעולה, הפכו אויבות ובימים אלו מצויות במלחמה של ממש.
אנשי המקצוע הישראלים עזבו את איראן והביאו יחד עמם פרקטיקה ותפיסה כלכלית שתאמה את התפתחות הניאו־ליברליזם שמאפיינת במידה מסוימת את שוק הנדל"ן בארץ עד היום.
"למרות התפיסה כי מדובר במדינה מתפתחת, הפרויקטים שזכו לעבוד בהם האדריכלים הישראלים היו ייחודיים ורחבי היקף", מוסיף לסיכום ערן טמיר טאוויל, אדריכל ושותף לאצירת התערוכה בשנת 2017 על אודות מעורבות של אדריכלים ישראלים באיראן. "דרך התערוכה ביקשנו להעלות שאלות על המשמעות התרבותית של שיתוף הפעולה ההדדי בין שתי המדינות, בעיקר בהיבטים של אדריכלות מקומית מכאן ומשם". בדיעבד אומר טמיר טאוויל כי "הדיאלוג התרבותי לא נוצר לעומק, אבל העבודה באיראן היוותה הזדמנות עבור האדריכלים הישראלים להתנסות בהיקפים שלא נראו באותה תקופה בישראל, ניסיון שהוביל לקפיצת מדרגה לאחר מכן גם בישראל".
