כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, כשקהילות שלמות עדיין עושות את דרכן חזרה הביתה, מסתמנת בעוטף עזה תבנית שחוזרת על עצמה מיישוב ליישוב. מתוך "הסל היישובי הגמיש" - תקציב שיקום בהיקף כולל של 800 מיליון שקל שמִנהלת תקומה מחלקת בין הקהילות - מבקשים הקיבוצים להפנות חלק לא מבוטל ממנו דווקא לבריכה. לעתים עוד לפני שהתושבים עצמם חזרו לבתיהם הקבועים.
תקציב שנועד בעיקרו לדיור ולתשתיות ומאפשר שיקום מבנים שנושאים מטען היסטורי וסמלי כבד בהרבה, מוצא את דרכו שוב ושוב למים - עדות לחשיבות שחורגת הרבה מעבר למשקלה של הבריכה בתקציב. הבחירה הזאת מספרת משהו על האופן שבו קהילה משתקמת ועל התפקיד שמרחב ציבורי יכול למלא בתהליך. בעוד חדר האוכל ההיסטורי דורש להתכנס ולהיפגש תחת העין הצופה, ולעתים הביקורתית, הבריכה מאפשרת צורה אחרת, רכה ולא מחייבת, של חיים משותפים. אלא שאין כאן חזרה נוסטלגית אל הבריכה של פעם: השיקום מפגיש את המרחב הבלתי פורמלי הזה עם תקנות ודרישות בטיחות עכשוויות, ועם קהילה שחוזרת אליו אחרי שהשתנתה מאוד בעצמה.
הבריכה בקיבוץ נירים
(צילום: יגאל סלבין, באדיבות מנהלת תקומה)
הבריכה המשופצת בקיבוץ כפר עזה
(צילום: זהר שפק)
פינוי, פיצוי ובריכה
בקיבוץ סופה שבדרום עוטף עזה מסתובבת שמועה שאיש לא טרח לאמת: הבריכה הראשונה של הקיבוץ נבנתה על ידי המדינה כמעין פיצוי, כשהיישוב סופה הראשון - שקם כהיאחזות נח"ל בסיני באמצע שנות ה־70 - נאלץ להתפנות במסגרת הסכמי קמפ דייוויד ולעבור למיקום הנוכחי. בדיקה מהירה מעלה שמדובר כנראה יותר באגדה קיבוצית מאשר בסיפור מעוגן במציאות, אבל יש בה היגיון כמעט מטריד: בריכה שכביכול נולדה כפיצוי על פינוי אחד הפכה היום, אחרי פינוי נוסף ושונה לגמרי, לדבר הראשון שהמשפחות חיפשו כדי להרגיש שהן באמת חזרו הביתה.
הסיפור של סופה אינו יוצא דופן. כשניתנה ליישובי החבל האפשרות לבחור בעצמם היכן להשקיע את כספי השיקום, הבריכה חזרה ועלתה. "בריכת שחייה היא דבר שהוא הרבה יותר גדול מהמים שבהם משכשכים", אומר בעז ברזילי, מנהל תחום בינוי, דיור ותשתיות במנהלת תקומה.
מרחב לא שיפוטי. קיבוץ כפר עזה
(צילום: זהר שפק)
מרחב שמאפשר פשוט להיות
ד"ר עידית רן־שכנאי, אדריכלית וחוקרת בטכניון, חוקרת כבר שנים את הקשר בין המרחב הפיזי ובין החברה הקיבוצית. כששאלה במסגרת מחקרה אנשי קיבוץ איפה הם נפגשים היום, אחרי שחדר האוכל ירד מגדולתו, התשובות היו: "במרפאה, או בכולבו". לא נשאר הרבה מעבר לזה.
הבריכה כלל לא נולדה כדי למלא את החלל הזה. תוכניות האב של הקיבוצים בשנות ה־40 וה־50 לא כללו בריכות. הן הגיעו בשנות ה־60 וה־70 עם העלייה ברמת החיים, בערך באותה תקופה שבה נכנסה הטלוויזיה לבתים. אלא שבעוד הטלוויזיה חיזקה את הבית הפרטי וצמצמה את הצורך לצאת ממנו, הבריכה פעלה בכיוון ההפוך והוסיפה מוקד חדש למרחב הציבורי. "היא נשארה משהו שאפשר להשתמש בו כדי לחזור ולבחון את הקולקטיב, את החוסן, את הקהילה - דרך הדברים הכי פשוטים ויומיומיים", אומרת רן־שכנאי.
דווקא היומיומיות הזאת מבחינה אותה ממוסדות הקיבוץ ההיסטוריים. לא חייבים לאכול יחד, להשתתף באספה או אפילו להיכנס למים. אפשר לשבת על הדשא, להגיע עם הילדים או פשוט להיות ליד אנשים אחרים. זהו מרחב ציבורי שמאפשר נוכחות בלי לחייב השתתפות.
מולו עומד חדר האוכל, אולי המבנה המזוהה ביותר עם הקיבוץ ההיסטורי אבל גם אחד הטעונים ביותר. בתערוכה שבה השתתפה רן־שכנאי ב־2009 התבקשו אנשי קיבוץ לכתוב מה הוא אומר להם. חלק כתבו "בית מקדש" ו"לב הקיבוץ", אחרים "סיוט" ו"זוועת עולם". "זה מקום מאוד מאוד טעון", היא אומרת. הבריכה צעירה ממנו ופחות פורמלית, ונקייה יחסית מהמשקעים ההיסטוריים של הקולקטיב. אחרי טראומה שפירקה לא רק בתים אלא גם את הרצף החברתי - המקום שמאפשר להיות יחד בלי לדרוש להיות יחד מקבל משמעות אחרת.
בספרה, "הנה ימים באים: מרחב ואדריכלות בקיבוץ רגע לפני המשבר" (2023), קוראת רן־שכנאי את השינויים שעבר הקיבוץ גם דרך "מדד הדשא". בשיאו של הקולקטיביזם הייתה המדשאה המרכזית מרחב ציבורי רציף. משנות ה־70 החלו להופיע בה גדרות חיות, ערוגות ומדשאות פרטיות סביב בתי החברים - ביטוי פיזי למעבר מהקולקטיב אל המשפחה, הפרטיות וה"וילה הכפרית", עוד לפני ההפרטה הרשמית. גם מצבו של הדשא, לדבריה, שיקף את מצבה של הקהילה: "ככל שהדשא צהוב יותר, אפשר ללמוד מזה שהמצב החברתי פחות חזק - פשוט מפסיקים להפנות משאבים לנראות הציבורית."
חמישה עשורים מאוחר יותר, השיקום עשוי לסמן תנועה מסוימת בכיוון ההפוך. עדיין מוקדם לדעת כיצד היא תשפיע על התכנון הקיבוצי, אבל רן־שכנאי מזהה "הבנה שהם הזניחו את החלק הציבורי במשך תקופה מאוד ארוכה". במובן הזה, השקעה בדשא, בנוי ובבריכה אינה רק תחזוקה אלא ביטוי לנכונות להשקיע שוב במרחב המשותף. לא קאנטרי קלאב או מותרות, היא מדגישה, אלא מקום מפגש.
איך מחברים בטון לרוח
גור כץ, ראש מערך קישור להתיישבות במנהלת תקומה ובן קיבוץ נחל עוז, כבר היה במילואים כשהמנהלת הוקמה, שמונה ימים אחרי 7 באוקטובר, אבל ביקש לעבור למשימה האזרחית, כשהבין שיש לו את היכולת לחבר בין התושבים בשטח למנהלת. בעז ברזילי הגיע ממשרד התחבורה וכבר ב־20 באוקטובר 2023 עסק במציאת יחידות דיור שיאפשרו לקהילות המפונות להישאר יחד ולא להתפזר בין מלונות.
מתוך הניסיון הזה התגבשה גם התפיסה שמנחה את עבודת המנהלת - Build Back Better. "האתגר המרכזי הוא איך מחברים בטון לרוח", אומר כץ. ברזילי מתרגם את הרעיון למדיניות: לא להסתפק בהשבת מה שהיה לפני האסון - "זה לא מס רכוש" - אלא לאפשר גם שדרוג. אחד הכלים לכך הוא "הסל היישובי הגמיש": כ־800 מיליון שקל, כ־17.7 מיליון שקל בממוצע לכל יישוב, הפרוסים על פני חמש שנים. לאחר תהליך של שיתוף ציבור, כל קהילה בוחרת בעצמה לאן להפנות את הכסף. "התפיסה של תקומה היא שאנחנו לא נגיד לקהילות מה הן צריכות", אומר ברזילי, "אנחנו לא יודעים יותר טוב מהן".
וכשבוחנים את הבחירות האלה, הבריכות צצות שוב ושוב, וכץ מתייחס אליהן כתשתית חברתית הכרחית לשיקום החוסן הקהילתי. אין מודל אחיד לשיקום שלהן. המנהלת בוחנת אם הפרויקט עומד בקריטריונים לתמיכה, אך הבחירה נשארת בידי הקהילה. יש יישובים ששיפצו מערכות סינון בלבד ואחרים השקיעו גם בדשא, בהצללה, בקיוסק ובשבילים. גם היקף ההשקעה תלוי בנזק: בכפר עזה נפל פצמ"ר ישירות על הבריכה, כך שאליה הופנה תקציב של כ־5.5 מיליון שקל ובנחל עוז היא ספגה שתי פגיעות. בניר עם, שם הבריכה לא נפגעה ישירות, בחרו התושבים בפרויקט משלים של כ־240 אלף שקל שהתמקד בשבילים ובחנייה.
אבל אולי משמעותי יותר מגובה ההשקעה הוא העיתוי. בחלק מהיישובים נפתחה הבריכה עוד לפני שהתושבים חזרו לבתיהם באופן קבוע. כץ מתאר משפחה שמגיעה לביקור בקיבוץ אחרי הפינוי: "ההורים רוצים לראות מה קרה לבית וליישוב, אבל לא בהכרח לקחת את הילדים מיד אל הבית ואל הזיכרונות שמחכים בו. מה אתה עושה? אתה הולך לבריכה. זה סוג של התיידדות מחדש עם הקיבוץ והקהילתיות".
כך נעשית הבריכה למרחב ביניים: כבר בתוך הקיבוץ, אבל עדיין לא בבית. מקום מוכר שאפשר לחזור אליו לפני המקומות הטעונים יותר. החזרה לקהילה יכולה להתחיל בלי טקס ובלי הכרזה, על הדשא, ליד אנשים אחרים.
לפני שיפוץ הבריכה בקיבוץ סופה
(צילום: בר אילון, באדיבות הקיבוץ)
אחרי שיפוץ הבריכה בקיבוץ סופה
(צילום באדיבות הקיבוץ)
אחרי שיפוץ הבריכה בקיבוץ סופה
(צילום באדיבות הקיבוץ)
הבריכה שחלמו עליה עוד לפני 7 באוקטובר
מיקה בכר, 34, ילידת סופה ואחראית הקליטה בקיבוץ, חזרה עם משפחתה באוגוסט 2025, כמעט שנתיים אחרי שפונו עם בתם, אז תינוקת בת חצי שנה. הבריכה שאליה חזרו שופצה אך לא הוגדלה: נוספו לה הצללה וגדר היקפית, הראשונה בתולדותיה. בעבר המדשאה, המקפצות והבריכה התקיימו כרצף אחד, ללא הפרדה. כיום גם המקפצות כפופות לגידור החדש. "זה שינוי שהיה צריך להתרגל אליו, אבל התרגלנו", אומרת בכר.
הרצון לשפץ את הבריכה קדם לאסון. "עוד לפני 7 באוקטובר הייתה פה תמיד שיחה על שיפוץ הבריכה. השתתפתי בישיבות על זה - מה יהיה עם השיפוץ. פשוט לא היה תקציב". 7 באוקטובר לא הוליד את הרעיון אלא יצר, בנסיבות שאיש לא היה בוחר בהן, את האפשרות לממש אותו. כשחזרו המשפחות, הגנים ומסגרות החינוך עדיין לא פעלו. "הנהלת הקיבוץ עשתה את כל המאמצים כדי לפתוח את הבריכה ברגע שחזרנו", מספרת בכר. "היא הפכה למקום המפגש היחיד שלנו. שם דיברנו על הפוליטיקה הפנימית, על המצב הביטחוני, ושם הילדים חזרו לשחק יחד".
עבור בכר השינוי במרחב מוחשי במיוחד. בתקופת הקורונה, היא ובן זוגה מתן התחתנו בבריכה, בחתונה עם כ־150 מוזמנים, "בלי גדר, עם המקפצות ברקע". היום אותו מרחב כפוף לדרישות בטיחות אחרות, אבל מבחינתה לא איבד את זהותו. "גם בחזרה לבריכה, אף על פי שהיא נראית שונה, זה הרגיש טבעי", היא מוסיפה.
החזרה לשגרה מתקיימת לצד האובדן שנוכח בקיבוץ. שלושה מחברי סופה נפלו: חברי כיתת הכוננות רס"ן (מיל') עדו חוברה ז"ל ורס"ן (מיל') אופיר ארז ז"ל. בנוסף נרצח חבר הקיבוץ ברנרד כהן ז"ל. הבריכה המשוקמת אינה ניסיון להחזיר את הקיבוץ בדיוק אל המקום שבו היה, אלא להשיב לחיי הקהילה מרחב מוכר בתנאים שהשתנו - פיזית, חברתית ואנושית.
בלי גלעדים ואנדרטאות הנצחה לטבח בשטח הבריכה. כפר עזה
(צילום: זהר שפק)
בלי אנדרטה, רק חיים
אבל יש דבר אחד שהקהילות אינן מבקשות להוסיף. כשכץ וברזילי נשאלים אם התבקשו להנציח את אירועי 7 באוקטובר במרחב הבריכה, הם משיבים בשלילה. אין שלט, אין פינת זיכרון ואין סימון של תאריך. המרחב נשאר, לדבריהם, "חופשי ונקי".
אולי דווקא ההיעדר הזה חשוב. בניגוד לבית הכנסת, לחדר האוכל או למבנים ציבוריים אחרים שיכולים לשאת עליהם במפורש את זיכרון הקהילה, הבריכה אינה נדרשת לייצג דבר. בחודשים הראשונים היא הייתה עבור חלק מהתושבים נקודת כניסה רכה בחזרה אל הקיבוץ. בהמשך היא חזרה להיות מקום שבו ילדים משחקים, מבוגרים נפגשים ומדברים על פוליטיקה פנימית ועל המצב הביטחוני. אין כרגע דרך לדעת אם אירועי 7 באוקטובר ישנו לאורך זמן את מקומה של הבריכה בתכנון הקיבוצי. ייתכן שבסופו של דבר היא תחזור להיות בדיוק מה שהייתה מאז שנכנסה לקיבוצים בשנות ה־60 וה־70: תוצר כמעט מקרי של עלייה ברמת החיים, בלי יומרה אידאולוגית גדולה.
