לפני 41 שנה, כשמריומה (מרים) קליין הקימה את "בית השנטי" הראשון, היא לא דמיינה לעצמה שהיא תקבל פרסים נחשבים כמו פרס ישראל, היא לא חשבה שתדליק משואה ובוודאי שלא העלתה בדעתה שביום מהימים היא גם תעצב בעצמה את הסניף השלישי של מפעל חייה – ועוד בירושלים.
מדובר בבית השנטי חדש, שהוקם בשכונת עין כרם, מול נוף הרי ירושלים, וכמו קודמיו (בתל אביב ובמדבר), גם הוא נועד לספק מענה ארוך טווח מציל חיים לבני נוער בסיכון ובסכנת חיים, בגיל 14 עד 18. "הרעיון היה לעצב בית שלא נראה כמו מוסד", מסבירה קליין, המייסדת והמנכ"לית של הבית את תפיסת עולמה, "אלא שמרגיש בדיוק כמו מה שבני הנוער הכי זקוקים לו: בית. לא מספיק לתת להם קורת גג פיזית, אלא חשוב לייצר מרחב מחבק, מכבד, נעים, אינטימי, כזה שגורם להם לפני הכול להרגיש שייכות. שירגישו חשובים. שירגישו בבית".
סיור עם מריומה קליין בבית השנטי החדש בירושלים
(צילום: דמיר טלייב, עריכה: לילך גבאי)
קליין החליטה לעצב את כל המרחב - החוץ והפנים - בעצמה, לפי תפיסת עולמה וניסיונה האישי לגבי מה בני הנוער שמגיעים צריכים בסביבתם. "בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר בני נוער שמגיעים אלינו עם שבר פנימי שלא תמיד רואים מבחוץ. הקורונה, המלחמה, הרשתות – כל אלה יצרו מציאות חדשה ומצוקות חדשות. דור שלם שמרגיש אבוד, כשהסביבה מרגישה חסרת אונים ונטולת כלים. הבית בעין כרם לא נבנה כמוסד, אלא כבית אמיתי שבו נערים ונערות יוכלו למצוא שקט, תחושת משפחה ותקווה אמיתית לעתיד טוב יותר", מסבירה קליין.
"מרחב לנוער שחווה אלימות פיזית, מינית או נפשית, ננטש על ידי ההורים. אם לומר זאת באופן הכי כואב ומדויק - כל הבתים שלנו הם בתי יתומים להורים חיים"
בית הרחק מהבית
היוזמה, איסוף הרעיונות, החומרים, הפריטים והאקססוריז התחיל כבר לפני ארבע שנים, הרבה לפני שהבית אוכלס. "לא למדתי עיצוב ולא נולדתי לתוך העולם הזה, זה בא לי אינטואיטיבית. בעיניי, אם אתה מעצב מתוך מקום של לראות את המשמעות של הדברים ולשם מה כל זה קורה, הרי שאתה מעביר את הדגש מעצב לצבע. היפוך אותיות שמסביר הכול. חייבים משהו צבעוני כדי שתרגיש שמחה ולא עצב. זה מוטיב שחוזר בעיצובים שלי". קליין מציינת כי הבית הוקם בשיתוף הקרן לירושלים ובתמיכת משפחת דואק שהעניקו תרומה משמעותית לבנייתו. כמו כן, אירוע התרמה שקיים בית השנטי איפשר את השלמת ההשקעה בפתיחת הבית וגם עיריית ירושלים תמכה.
אחד המאפיינים של המקום, כמו גם של שני בתי השנטי הקיימים הוא מעגל האש. "יושבים סביב מעגל האש, כמו בקומזיץ, מדברים, פותחים שיחה, מוציאים מהלב, יוצרים אנרגיה חמה ומחבקת. זה קורה פעם בכמה זמן בשעות אחר הצהריים או הערב, בחצר של הבית", מסבירה קליין.
בנוסף לאש המלכדת היה חשוב לקליין לייצר פינות צבעוניות, מקפיצות אווירה ומחממות לב גם בפנים וגם בחוץ, בטבע. "הן נותנות הרגשה של שקט ושלווה. אנחנו נמצאים במיקום מדהים בעין כרם, שרק הנוף לכשעצמו מספק את התחושה הנעימה. אחרי דברים שהחבר'ה שלנו עוברים - יש להם הזדמנות להסתכל על פלאי החיים ולאו דווקא על המקומות שמורידים אותם. זה מרחיב את הנפש. הנוער שנמצא אצלנו מקבל מרחב טיפולי ארוך טווח, כי בגילים האלו זה לא קיים בשום מסגרת. זה נוער שחווה אלימות פיזית, מינית או נפשית, ננטש על ידי ההורים. אם לומר זאת באופן הכי כואב ומדויק - כל הבתים שלנו הם בתי יתומים להורים חיים".
בנוסף יש פינת זולה שבה מתקיימות שיחות קבוצתיות, סדנאות קטנות, שיחות נפש אישיות. "זה מקום שמחבר אותך לנוף ולבית", מציינת קליין, "בזכות ההשתקפות של החוץ לפנים. בפינה הזו אפשר להיות כמה שרוצים, בני כל הגילים, כל הזמן".
במרפסת הדק עתידות להתקיים סדנאות יוגה ועוד פעילויות של טבע וחוץ הקשורות בריקוד, תנועה וכל מה שמרגיע את הגוף ואת הנפש. "זו גם פינת עישון ויש רק שתי פינות כאלה בכל המתחם. הנוף כמובן עושה את שלו ומשתלב באווירה. את הפרגולה בנינו בעצמנו. מכיוון שאני לא מלומדת בתחום, אני סומכת על כך שאני מדמיינת וזה קורה במציאות - זה מה שראיתי בעיני רוחי, ותמיד יש סביבי אנשים טובים שעוזרים, כאלה שבצוות וכאלה שמחוץ לבית שרוצים לעשות טוב לנוער בסיכון, הם עוזרים לי להוציא את הרעיונות לפועל", מוסיפה קליין.
הכדים הכחולים הם אלמנט שחוזר גם בבתי השנטי בתל אביב ובמדבר, הנמצא לא רחוק ממדרשת בן גוריון ושדה בוקר. "בכל בית שלנו זה הסמל שלנו", היא מוסיפה. "אלה כדים פשוטים שקונים בזול וצובעים אותם. כשנסעתי למרוקו, נדלקתי על הצבע הכחול הזה שהוא בכלל עשוי מצדפים, הזמנתי כמה קופסאות צבע שעולה שם מאוד בזול. זה מדהים כי אלה פריטים שעושים את הוואו, נראים יקרים ועלו כמעט כלום".
הגמשה מחשבתית ואנשים טובים בדרך
בתוך מבנה האבן מלא האופי נמצאים החדרים. בחדר הלימודים יש שעות לבנים ושעות לבנות, והדיירים מוזמנים לשבת ללמוד בו, לעבוד על המחשב, לעשות שיעורי בית ולזכות בשקט שדרוש לריכוז. "הבית בסך הכול קטן, 300 מ"ר", מספרת קליין, "החוכמה הייתה להכניס לתוכו את כל מה שבית השנטי צריך. נעזרתי באדריכל דובי וויט לניצול המקסימלי והוא עשה בעיקר את החלוקה לחדרים. היה גם נתון בסיסי שמאוד שדרג את העיצוב – החלונות הדקורטיביים היפהפיים שהיו במבנה מלכתחילה". בנוסף לחדרי הנוער יש גם את חדר המדריכים המאופיין בריצוף ייחודי ששופץ והושלם.
"בחדר הבנות, יש ניצול מרבי של שטח, מיטות קומתיים, עם נגיעות עיצוב חמימות ומיוחדות, כמו למשל גופי התאורה שרכשתי עבורן. גם ברכישות, אנשים טובים התחשבו במחירים, תרמו מה שיכולים. ספציפית את גופי התאורה בחדר הזה קיבלתי בהנחה משמעותית ב'וילה מרוק'. אי אפשר להגיד שהושקעו כאן כספים יותר מאשר במקומות דומים אחרים. להפך. יש פה יציאה מהקופסה, הגמשת מחשבה, שהיא נדרשת בכאלה פרויקטים, יותר מכל דבר אחר".
פינת האוכל היא מקום ההתכנסות של דיירי הבית. "הם נהנים מהסמיכות למטבח, שתמיד פתוח לכולם 24/7, ויש חשיבות גדולה לכך שכל הזמן מריחים את ההכנות והבישולים", אומרת קליין ונזכרת בראשית דרכו של בית השנטי לפני ארבעה עשורים, אז בישלה מירקות של סוף יום שישי בשוק הכרמל ארוחות לילדים נטושים. "זכינו ליצור פה תחושה משפחתית בזמן מאוד קצר בזכות האלמנט הזה של הנגישות, הגישה למקרר, לתבלינים, לאוכל".
הבית מואר באור ירושלמי נוגה ורך. האור החזק מבחוץ נכנס ויוצר אלומה טבעית מרוככת דרך החלונות היפים שהיו במבנה במקור. "החלטתי שבמבנה בירושלים הצבעים יהיו סביב ורוד עתיק, ואכן, כך נצבעו הקירות, בסגנון טדלקט, שזו טכניקת טיח מרוקאית מסורתית. כך מתקבל משטח חלק, מבריק מעט, עמיד למים, עם מראה עשיר וטבעי. נוצר מראה אותנטי וחלל הרמוני", מסבירה קליין את הבחירה. "לחלונות בחרתי בצבע ירוק זית כדי להתאים לעצים שבחוץ, מה שמשווה להם מראה של תמונה מצוירת. השולחן והכיסאות הוזמנו מחנות רהיטים והם יוצרים סטייל מיוחד בחלל. הריצוף הוא בצבע ירוק בהיר, מאבן צבעונית ממפעל 'אור ואבן'. זה משתלב נהדר עם הוורוד העתיק ועם ירוק הזית בחלונות. חלום. יש תחושה של השראה. יש תחושה שאפשר לנשום עמוק. מסביב יש את שידות העץ שיש בהן הרבה מקום לאחסון כלי המטבח, כי במטבח עצמו אין מקומות אחסון. גופי התאורה הם מאותו מקום שבו רכשתי לחדרים. ואפשר לומר שיש התכתבות בין החללים השונים".
בלי הצפה רגשית, עם תחושת שייכות
בסלון דאגה קליין לעיצוב עדין, נקי ולא מציף. "נמנעתי מלהעמיס אביזרים ותמונות. יש קמין שיוצר חום וביתיות, יש ספות והמון כריות שמהן אפשר למצוא בשפע בכל פינה בבית, בחוץ ובפנים", היא אומרת. "הצבעים מרגיעים ועל הרצפה פרוס שטיח פרסי עתיק ויפה. טקסטיל תמיד מוסיף חמימות, כרית היא תמיד אביזר שאפשר לחבק אותו, בחלל הזה האנרגיה מזמינה אותך ונותנת לך תחושת שייכות".
לצד עץ, אבן וזכוכית, גם מים הם מוטיב חוזר בעיצוב שלושת בתי השנטי. "מים זה רוגע. זה חזרה לרחם. בנינו כאן יש מאין. זו פינה שאפשר להיות בה ולהרחיב שוב את הלב. לשמוע את רשרושי המים ולשמוח בהם. אלו קולות שמנקים את המחשבות ויוצרים רכות. כל מקום שיש בו מים, מכניס אנרגיה מיוחדת כי החיים מתחילים במים", אומרת קליין.
"אני חושבת שמאוד משמעותי להביא את הפן העיצובי לדיירים כי זה מה שקובע את התחושה", מסכמת קליין, "מקום שעוזר, צריך לחשוב איך למקסם את העיצוב שלו ברמת הבית ולעטוף באנרגיה טובה, עם מעטפת אסתטית שיש בה פן טיפולי ממש. צריך להיות קצת בעלי תעוזה, קצת יצירתיים, קצת חוצפנים, כי הרבה בזכות הפרטים האלו, הילדים יבחרו בחיים, וזה הכי משתלם לטווח ארוך".
מחיי רחוב – לאמא לאלפי ילדים נטושים
קליין נולדה לאב אמריקאי ולאם ישראלית שהתגרשו. היא הייתה בתם יחידה, ובריאיון בעבר סיפרה שחוותה מאביה נטישה בגיל 13 שהובילה אותה לתחושת בדידות – ומשם לחיי רחוב קשוחים. לדבריה, בגיל צעיר היא עברה לגור ברחובות בוסטון, חוותה חורף קשה, חיה בין פחים ובין חבורות של בני נוער ולמדה לשרוד. למרות רצף של קשיים ואתגרים שעברה גם בחייה הבוגרים, היא הפכה את חייה לסיפור של ניצחון: לאחר שנים של כאב, לגמרי במקרה, הגיעה לארץ והקימה את "בית השנטי" - בית למתן מחסה לטיפול בנוער בסיכון ובסכנה. זה קרה כשהייתה צעירה ממש, סביב גיל 20. מאז נפתח כפר בית השנטי ברמת הנגב וכעת מגיע תורו של הבית בירושלים. קליין מספרת לסיום שכל מה שעברה בילדותה היו שיעורים כדי לדעת את היעוד שלה, המשמעות שלה ומה שהיא רוצה לעשות בחיים.
