יאיוי קוסאמה (Yayoi Kusama), האמנית היפנית העצמאית שהגיעה למעמד של כוכבת-על ברחבי העולם לאחר עשרות שנים שבהן חיה בבית חולים פסיכיאטרי, מתה לאחרונה, בגיל 97. קוסאמה מתה בבית חולים בטוקיו ב־14 באוגוסט, כך הודיעו רק היום מהסטודיו שלה בהצהרה מקוונת באתר האינטרנט שלהם.
"לאורך חיים יוצאי דופן שהוקדשו כולם ליצירה אמנותית, קוסאמה ניהלה קריירה בינלאומית עטורת שבחים כאמנית אוונגרד פורצת דרך, שהפרקטיקה היצירתית שלה כללה אמנות חזותית, מיצג, ספרות ושירה", נכתב בהצהרה. "היא המשיכה לצייר עד ימיה האחרונים, מעולם לא הניחה בצד את המכחול שלה, והמשיכה לחקור אהבה נצחית ובלתי מוגבלת ואת הנשמה הנצחית. נמשיך לפעול בהתאם לרצונותיה של קוסאמה, ובאמצעות האמנות נמשיך להביא תקווה וכוח לעתיד לאנשים ברחבי העולם".
שחר מולכו, האוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון תל אביב, ספדה לה בריאיון ל-ynet: "קוסאמה הייתה תופעה נדירה בתולדות האמנות - אמנית אוונגרדית ורדיקלית שהפכה, מבלי לוותר על השפה האמנותית שלה, לאייקון עולמי. יש משהו כמעט פרדוקסלי בכך שאמנית שיצרה את אחד הדימויים העצמיים המזוהים ביותר בעולם: הפאה האדומה, הנקודות, הדלעות - עסקה במשך יותר משבעה עשורים דווקא במחיקת העצמי ובהיטמעות באינסוף. חדרי המראות שלה מוכרים היום כמעט לכל אדם, אבל הרבה לפני עידן האינסטגרם קוסאמה כבר שינתה את היחסים בין יצירת האמנות, החלל והצופה. כשפתחנו את הרטרוספקטיבה שלה במוזיאון תל אביב ב־2021 וראינו מאות אלפי אנשים מגיעים לפגוש את עבודתה, הבנו עד כמה השפה הפרטית והאובססיבית שפיתחה הצליחה להפוך לאוניברסלית".
סטיב נסימה, מייסד קרן נסימה לאמנות ובעל יצירות של קוסאמה, אמר בריאיון ל-ynet: "למרות שיאיוי קוסאמה הייתה כמעט בת 98 וידעתי שהיא חולה קשה כבר כמה שנים, לשמוע שהיא נפטרה לא אפשר לי לישון כל הלילה. איבדנו הרגע את האמנית החיה החשובה ביותר, ואחת האמניות הכי חשובות של המאה ה-20. לפני יותר מ-20 שנה נשביתי בחייה של קוסאמה. אז נהייתי מרותק לגמרי מהעוצמה שבה היא שברה מוסכמות ביפן - זרה בארץ שלה, שנאלצה לברוח מהמולדת כי חייה, בחירותיה, הנסיעות שלה והיצירה שלה נחשבו לבוטים מדי, מזעזעים מדי, פרובוקטיביים מדי - הם לא התאימו לחברה היפנית השמרנית והמסורתית. הנחישות שלה, ההתמדה שלה, הרצון להיות מי שהיא ולבטא את עצמה דרך האמנות בלי שום פשרה - זה משהו שריתק אותי לגמרי, זה היה בלתי אפשרי להתעלם ממנו. קניתי את היצירה הראשונה שלי לפני 20 שנה. ומאז, בלי לשים לב, בלי כוונה מודעת, התחלתי לרכוש יצירה אחרי יצירה - האוסף שלי גדל וכלל את הרשתות האינסופיות (Infinity Nets) המפורסמות שלה, את הדלועים (Pumpkins), ועוד יצירות מיוחדות ונדירות. אני גאה במיוחד שהייתי חלק מהיוזמה שהביאה לתערוכה של קוסאמה, תהליך שהתחיל ב-2016. אני גאה גם שהצלחתי להביא את חדר האינסוף האייקוני (Infinity Room) - אחת מהיצירות המבוקרות ביותר בעולם - למוזיאון, יצירה שרק מוזיאונים בודדים בעולם יכולים להתגאות שיש להם. הוא מוצג היום במוזיאון תל אביב ומושך אלפי ואלפי מבקרים בכל חודש. הוא ממשיך להעמיד את המוזיאון על המפה הבינלאומית של המוזיאונים המובילים. מבחינה אישית, זה אובדן ורגע משבר בחיי. קוסאמה הייתה חלק מהיום-יום שלי, חלק מהזהות שלי במשך יותר מ-20 שנה - כאספן חשוב וכאחד מסוחרי האמנות המשמעותיים שלה בעולם. אני כבר מתגעגע אליה. אף אמן חי אחר לא הצליח בעשורים האחרונים לגעת בלבבות של ילדים ומבוגרים, בכל יבשת, מכל מוצא ומכל דת. המסר שלה הוא באמת אוניברסלי, וההשפעה שלה באמת גלובלית. יאיוי, את חלק ממי שאני היום בזכותך, ואנחנו נמשיך את המורשת שלך, ונדאג שהדורות הבאים ימשיכו להכיר מי היית וליהנות מהאמנות המופלאה והאייקונית שלך. מה שמנחם אותי הוא שקוסאמה זכתה לראות את זה בעצמה, עוד בחייה. במשך רוב חייה היא הייתה זרה במולדתה יפן. היא נחשבה פרובוקטיבית, נתפסה כחרפה וכבושה לאומית. אבל בעשור האחרון היא סוף סוף קיבלה את ההכרה שהגיעה לה - היא זכתה ליחס של קיסרית יפנית, קיבלה את האותות והכבוד הגבוהים ביותר, גם ביפן וגם בעולם כולו. העובדה שהחדשות הבינלאומיות של היום עוסקות בה - זו ההכרה האולטימטיבית לחיים של מאבק, אבל גם של נחישות והתמדה".
אחת האמניות האהובות בעולם
קוסאמה, שהייתה מזוהה גם בזכות הפאה האדומה הבוהקת הקצרה שלה, התפרסמה בזכות שימוש בצבעים בוהקים לא פחות, אולי אפילו פסיכדליים, ובזכות מיצבי "חדרי מראות האינסוף" שלה, שסייעו לה למצוא קהל עצום חדש וצעיר בעידן של סלפי ברשתות החברתיות. יש אפילו אחד המוצב במוזיאון תל אביב לאמנות. היא הייתה חלוצה בתחומי יצירה רבים שיהפכו למאפיינים המתמשכים של עבודתה כבר כאמנית צעירה בשנות ה־60.
כמו כן, קוסאמה הייתה פסלת וציירת, ובמהלך עידן ההיפים בסיקסטיז היא העלתה מופעי פרפורמנס רבים, שבמסגרתם נקשר שמה לשערוריות. היא ארגנה "פסטיבלי גוף" עם מופיעים עירומים שצוירו בנקודות (Polka Dots), ופעם כתבה לנשיא ארצות הברית דאז, ריצ'רד ניקסון, והציעה לשכב איתו בתמורה לסיום מלחמת וייטנאם.
קוסאמה נולדה ביפן, בשנת 1929, וחוותה לפי הדיווחים ילדות אומללה לצד אם מתעללת ואב רודף נשים. משפחתה האמידה ניהלה משתלות צמחים, וקוסאמה נהגה לצייר את הפרחים, למורת רוחה של המשפחה. בילדותה החלה קוסאמה לחוות הזיות, שבהן הפרחים היו מתערבבים סביבה ולדבריה, "מדברים אליה". מנגנון ההתמודדות שלה היה לצייר את מה שראתה.
מזוהה עם נקודות צבעוניות. השת"פ של לואי ויטון עם יאיוי קוסאמה
(צילום: monysasu, shutterstock)
במהלך מלחמת העולם השנייה, קוסאמה בת ה־13 גויסה לייצר בדים עבור מצנחי הצבא היפני. בהמשך למדה ניהונגה, סגנון ציור יפני מסורתי, בקיוטו, אך חשה תסכול ממגבלותיו. לאחר שדחתה את העתיד שתוכנן עבורה - של נישואים מסודרים וילדים - קוסאמה עזבה את יפן לניו יורק בשנת 1958. שם היא עשתה פריצת דרך עם ציורי "רשת האינסוף" שלה – שדות עצומים של נקודות בצבע עבה ובולט שנפרשו על פני הבד. בשנת 1962 היא מכרה את הראשון מבין ציוריה תמורת 75 דולר. אגב, בשנת 2014 נמכר הציור שלה White No 28 תמורת 7.1 מיליון דולר במכירה פומבית - שיא באותה עת לאמנית אישה חיה.
בשנת 1963 החלה קוסאמה ליצור "פסלים רכים" – פריטי ריהוט וחפצים אחרים, כמו סולמות, שכוסו בצורות פאליות לבנות שמולאו בבד. לדבריה, אלה היו הניסיון שלה לרפא את הגועל שחשה סביב סקס, תחושה שחונכה להאמין שהיא מלוכלכת ומבישה.
אף שעבדה באופן רופף בתוך התחומים של אמנות הפופ והמינימליזם, קוסאמה לא אומצה בחום בעולם האמנות הממוסד. היא תמיד טענה שרבים מהרעיונות שלה מתקופה זו נוכסו על ידי אמנים גברים לבנים, ובהם אנדי וורהול, בזמן שהיא נמחקה מספרי תולדות האמנות. ההכרה והתהילה הגיעו בשלב מאוחר הרבה יותר בחייה.
חדר מראות האינסוף במוזיאון תל אביב
(צילום: יוליה פריליק-ניב)
מוטיב הדלועים חזר שוב ושוב ביצירותיה ובהזיותיה
(צילום: דנה קופל)
עוד ועוד דלעות מנוקדות
(צילום: מוטי קמחי)
התערוכה של יאיוי קוסאמה
(צילום: AFP)
עבודתה של קוסאמה התמקדה לעתים קרובות באינסוף וברעיון של "מחיקה עצמית" - מושג שנוצר בהשראת ההזיות שהיו משתלטות עליה. כשדיברה על הציור שלה משנת 1954, Flower (DSPS), היא אמרה פעם: "הסתכלתי על דפוסי הפרחים האדומים של המפה שעל שולחן, וכשהרמתי את מבטי ראיתי את אותו דפוס מכסה את התקרה, את החלונות ואת הקירות, ולבסוף את כל החדר, את הגוף שלי ואת היקום. הרגשתי כאילו התחלתי למחוק את עצמי, להסתובב באינסוף של זמן בלתי נגמר ובמוחלטות של החלל, ולהצטמצם לכלום".
בביאנלה בוונציה בשנת 1966 היא המשיכה את המחקרים האלה, כשהציגה את Narcissus Garden הידועה לשמצה שלה, "אגם" של 1,500 כדורים מחזירי אור ששאפו ליצור תחושה של אינסוף המשתקף במראות. אולם כשקוסאמה החלה למכור את הכדורים תמורת שני דולרים לאחד תחת הכותרת "הנרקיסיזם שלך למכירה", הביאנלה פעלה לסגירת המיזם.
יאיוי קוסאמה כבת 10, 1939 לערך
(© YAYOI KUSAMA)
יאיוי קוסאמה בחדר מראות שיצרה
(צילום: © YAYOI KUSAMA)
לא החליקה בגרון
קוסאמה פיתחה כישרון לעורר מחלוקת. ה"התרחשויות" האמנותיות שלה זכו לעתים קרובות לביקורת על כך שהן אינן אלא חומר שנועד לזעזע ולמשוך תשומת לב, אולם האמירות הפוליטיות שלהן נראות כיום ככאלה שהקדימו את זמנן. כך למשל בשנת 1968 היא קיימה את "החתונה ההומוסקסואלית" הראשונה בניו יורק, ושטפה דגל סובייטי "מלוכלך" מחוץ לבניין האומות המאוחדות במחאה על הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה.
במהלך תקופתה בניו יורק היא אושפזה בבית חולים לעתים קרובות. בשנת 1977 היא חזרה ליפן ואשפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו, שהציע קורסים של טיפול באמנות וסיפק לקוסאמה את היציבות שהייתה זקוקה לה כדי להמשיך בפרויקטים שלה. היא החליטה לחיות שם דרך קבע, ולעבוד מדי יום מהבוקר ועד הלילה בסטודיו הסמוך שלה.
אף שפרסמה כמה רומנים במהלך שנות ה־80, נראה כי העניין בקוסאמה דעך כמעט לחלוטין עד תחילת שנות ה־90. אבל ההכרה שחמקה ממנה במהלך הקריירה האמנותית המוקדמת שלה - הגיעה לבסוף בשלב מאוחר יותר בחייה. בשנת 1993 היא יצרה חדר מראות מלא בפסלי דלעות קטנים עבור הביתן היפני בביאנלה בוונציה וזכתה לשבחים על העבודה. בעבר סיפרה כי היא ראתה לראשונה דלעת עם סבה כשהייתה בת 11. כשניסתה לקטוף אותה, היא נראתה כאילו התחילה לדבר אליה, וכעת היא הפכה למוטיב חוזר בעבודות כמו All the Eternal Love I Have for the Pumpkins, משנת 2016.
המוקד של קוסאמה עבר לעבר מיצבים שהתבססו על עבודתה משנת 1965 Infinity Mirror Room: Phalli’s Field. בעבודה זו, מאות צורות פאליות רכות וורודות סודרו בתוך חדר מראות. חצי מאה מאוחר יותר, חוויות אימרסיביות כאלה התחברו לקהלים בקנה מידה עולמי, כשהאורות הצבעוניים והדלעות הצבועות בצבעים עזים סיפקו תוכן מושלם לאינסטגרם. לא היה זה נטול אירוניה שתערוכה שלה במוזיאון הירשהורן בוושינגטון די.סי. בשנת 2017 נסגרה באופן זמני לאחר שמישהו גרם נזק ליצירת אמנות בזמן שניסה לצלם סלפי.
קוסאמה זכתה לתערוכות רטרוספקטיביות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בשנת 1998, בטייט מודרן בלונדון בשנת 2012, ובמוזיאון הירשהורן בוושינגטון די.סי. בשנת 2017 ויצירותיה הוצגו ומוצגות בעשרות מוזיאונים וגלריות בעולם. הכרטיסים לתערוכות שלה אוזלים במהירות, ומעריצים עומדים בתור במשך שעות רק כדי לקבל אישור לחוויה של 30 שניות בתוך המיצבים שלה. התופעה הזו זכתה לכינוי "קוסאמה מאניה" - וגם בתערוכה שלה שנערכה במוזיאון תל אביב, נמכרו 40 אלף כרטיסים בתוך 48 שעות.
אולם למרות שחלק מהמבקרים תהו אם היא הפכה לאמנית הפופולרית ביותר בעולם, קוסאמה תמיד האמינה שמקומה בהיסטוריה לא ייקבע על ידי הממסד האמנותי. "אני לא יכולה לדמיין איך יסווגו אותי לאחר מותי", אמרה בעבר. "זה מרגיש טוב להיות אאוטסיידרית".
בין עבודותיה המזוהות ביותר אפשר למנות דלועים ונקודות. פסלי הדלעת הענקיים והמנוקדים – שהמפורסם שבהם הוצב על המזח באי האמנות נאושימה ביפן – הפכו לסמל ההיכר המובהק ביותר שלה. לצד זה היא יצרה שיתופי פעולה עם עולם האופנה והעיצוב. שיתופי הפעולה הבולטים שלה עם בתי אופנה מובילים, ובראשם לואי ויטון, חיברו בין אמנות מושגית לתרבות פופולרית ועיצוב מסחרי גלובלי. היא גם הרבתה לעצב מוצרים לבית וטקסטיל. קוסאמה שיתפה פעולה עם מותגי יוקרה נוספים ועיצבה אובייקטים ביתיים, גופי תאורה ושטיחים, שבהם המוטיבים של הדלעת ורשתות האינסוף מיתרגמים לחפצים שימושיים.
