מעטות היצירות במרחב הציבורי בישראל שעוררו לאורך השנים דיון כה סוער כמו המזרקה "אש ומים" בכיכר דיזנגוף של האמן והפסל יעקב אגם שהלך השבוע לעולמו. מאז שנחנכה בשנות ה־80 הפכה היצירה הקינטית לאחד מסמליה המזוהים ביותר של העיר, אך גם למוקד מתמשך של מחלוקות ציבוריות, מקצועיות ותרבותיות. שאלות של שימור, עלויות תחזוקה, עיצוב עירוני, זהותה המשתנה של הכיכר ומקומה של אמנות במרחב הציבורי ליוו את המזרקה כמעט מראשית דרכה. לאורך השנים היא עמדה גם במוקד מחלוקות בין אגם ובין אנשי תכנון, ובהם האדריכל ישראל גודוביץ ז"ל, שהלך אף הוא לעולמו ממש לאחרונה, סביב מקומה ותפקידה במרחב העירוני. כעת, עם פטירתו של אגם בגיל 98, זמן קצר לאחר מותו של גודוביץ, נדמה כי זהו רגע מתאים לחזור לסיפורה המורכב של היצירה האייקונית, למאבקים היצריים שהתנהלו סביבה לאורך השנים ולשאלה מה צפוי לה בעתיד.
יעקב אגם לצד המזרקה "אש ומים", 2012
(צילום: שאול גולן)
האדריכל ישראל גודוביץ
(צילום: ריאן פרויס)
מאבק על תפיסת עולם
תוך חודש אחד איבדה התרבות הישראלית שניים מהיוצרים שהותירו חותם עמוק על האמנות, האדריכלות והמרחב הציבורי בישראל. בחודש שעבר הלך לעולמו האדריכל ישראל גודוביץ בגיל 92, מהדמויות המשפיעות והבולטות בשיח האדריכלי והעירוני בישראל ובפרט התל אביבי, שכיהן גם כמהנדס העיר תל אביב בשנים 1999–2000 והאדריכל הראשי של משרד השיכון. השבוע, כאמור, נפטר גם יעקב אגם בגיל 98, מחלוצי האמנות הקינטית בעולם ואחד האמנים הישראלים המוכרים והמצליחים ביותר בזירה הבינלאומית, שאף נבחר השנה להיות חתן פרס ישראל בתחום האמנות והעיצוב.
לצד הישגיהם המקצועיים המרשימים, חלקו השניים גם תכונות אופי בולטות: שניהם היו יוצרים בעלי נוכחות ציבורית עזה, דמויות כריזמטיות, דעתניות ובלתי מתפשרות, שלא היססו להביע את עמדותיהן בנחרצות ולהיאבק על תפיסת עולמן בכל הנוגע לאמנות שלהם ולעיצוב המרחב הציבורי, ולמעשה, כמעט בכל נושא שעל סדר היום. מעבר לתרומתם הרבה לתרבות הישראלית ולמרחב העירוני - השניים נקשרו גם באחת המחלוקות המתוקשרות ביותר סביב אמנות ציבורית בישראל. במוקד המחלוקת עמדה יצירתו של אגם ״אש ומים״, שהפכה לאורך השנים לסמל עירוני אך גם לשדה קרב רעיוני בין תפיסות שונות של שימור, תכנון ועיצוב המרחב הציבורי. בעוד אגם ראה במזרקה יצירה שלמה ובלתי נפרדת מהכיכר, גודוביץ טען כי השינויים שעברה כיכר דיזנגוף במהלך השנים מחייבים חשיבה מחודשת על מקומה ועל תפקידה.
אש, צבע ומריבות
המזרקה "אש ומים", שנחנכה בשנת 1986 במרכז כיכר צינה דיזנגוף ובנוכחות ראש הממשלה דאז שמעון פרס ז"ל, הייתה אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של אגם במרחב הציבורי. כמו רבות מיצירותיו, גם היא ביקשה לערער על התפיסה של אמנות כאובייקט סטטי וקבוע. באמצעות שילוב של מים, אש, אור, צבע ותנועה יצר אגם מופע קינטי משתנה, שבו מערכת של טבעות מסתובבות ולוחות צבעוניים יצרה ללא הרף צורות וקומפוזיציות חדשות. היצירה ביטאה את אחד הרעיונות המרכזיים בעבודתו של אגם: אמנות אינה דבר קבוע וחד־משמעי, אלא חוויה שמשתנה בהתאם לזמן, למקום ולנקודת המבט של הצופה.
כיום קשה להפריד בין המזרקה ובין הוויכוחים העזים שעוררה לאורך השנים, אך לדברי בני משפחתו של אגם, בראשית דרכה היא התקבלה בהתלהבות ציבורית רבה. "ביום הפתיחה היו שם אלפי אנשים מכל הארץ", מספר בריאיון ל־ynet רון אגם, בנו של יעקב אגם. "אנשים באו אליו וחיבקו אותו ואמרו לו כמה זה יפה". לדבריו, "לפחות 90 אחוז מהציבור, ואולי יותר מזה, העריצו את העבודה הזאת". רק בהמשך השנים החלו להישמע גם קולות ביקורתיים, בעיקר מצד אנשי מקצוע ומבקרי אמנות. עם הזמן התפתח סביב היצירה ויכוח ציבורי רחב, שהפך אותה לאחת מיצירות האמנות הציבורית המדוברות והשנויות במחלוקת בישראל.
מוקד הוויכוח: כיכר דיזנגוף תל אביב
(צילום: עמיר טירקל)
המזרקה בגרסתה החדשה, נטולת הצבעים והאפקטים
(צילום: ColorMaker, shutterstock)
הביקורת לא התמקדה רק בהיבטים אומנותיים. לצד ההערכה לחדשנותה ולמעמדה כאחד מסמליה הבולטים של תל אביב, נמתחה ביקורת על עלויות התחזוקה הגבוהות ועל מורכבותה הטכנית, הכוללת מנגנוני תנועה, תאורה, מים ואש. עם השנים התרחב הדיון גם לשאלת מקומה במרחב הציבורי: האם נוכחותה הדומיננטית מעשירה את חוויית הכיכר או דווקא פוגעת בתפקודה כמרחב פתוח ונגיש? לצד זאת עלתה שוב ושוב גם השאלה האם כיכר דיזנגוף היא המקום המתאים ביותר ליצירה כה גדולה ובולטת, או שמא היא הייתה יכולה להשתלב טוב יותר בהקשר עירוני אחר. איש כמעט לא נותר אדיש אליה - היו שראו בה יצירת מופת עירונית, ואחרים סברו שאין לה מקום בלב הכיכר.
המחלוקת סביב המזרקה קיבלה תפנית משמעותית במהלך העבודות להחזרת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב, אחרי שנים שלה במפלס עילי, מעל הכביש והרחוב. במסגרת הפרויקט הועברה היצירה לאחסון זמני, מה שפתח מחדש את הדיון בשאלת עתידה, מיקומה ואופן שימורה. עוד קודם לכן, בשנת 2011, עברה המזרקה עבודות שיקום ושדרוג נרחבות בעלות של כ־2 מיליון שקלים, שבמסגרתן נצבעו מחדש הלוחות הצבעוניים ובוצעו שינויים טכניים, ובהם ביטול מנגנון הסיבוב המקורי של הטבעות. עם השלמת שיפוץ הכיכר בשנת 2018 הוצבה המזרקה מחדש במרכזה, אך האלמנטים הצבעוניים מעולם לא הותקנו בשל מחלוקת בין אגם לעירייה, שהובילה לעימות פומבי מתמשך. האמן טען כי השינויים שבוצעו פגעו בשלמות היצירה ובחזונו האמנותי, וכי המזרקה הוחזרה לציבור בגרסה חלקית שאינה משקפת את כוונותיו המקוריות. "עשר שנים הקדשתי ליצור את 'אש ומים' למען העיר תל אביב, והפכו את זה לגרוטאה מבישה. את היצירה הכי חשובה שלי הפכו לגרוטאה", אמר אגם בעבר בריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". מנגד, בעירייה הסבירו כי ההחלטות התקבלו משיקולי בטיחות, תחזוקה ותקציב.
גודוביץ, לעומתו, היה בין המבקרים החריפים של ההחלטה להציב מחדש את המזרקה במרכז הכיכר לאחר החזרתה של כיכר דיזנגוף למפלס הקרקע. בעוד שאגם התעקש כי היצירה תשוב למקומה המקורי ובצבעים שהוא יאשר אישית, סבר גודוביץ כי השינוי שעברה הכיכר מחייב בחינה מחודשת של העניין. באחד הראיונות אף כינה גודוביץ את המזרקה "מכונת הכביסה הגדולה בעולם" וטען כי הכיכר המחודשת צריכה להעניק עדיפות להולכי הרגל ולשימושים עירוניים מגוונים, ולא לפסל מרכזי ודומיננטי. עם זאת, בריאיון ל־ynet סיפר בנו, האדריכל דקל גודוביץ, כי עמדתו של אביו הייתה מורכבת יותר מכפי שנדמה לעתים. מחד, הוא ביקש להשיב את הכיכר למצבה ההיסטורי והחזיק במשרדו תצלום של הכיכר המקורית משנות ה־30. מאידך, הוא ייחס חשיבות רבה גם לתפקודה התחבורתי של הכיכר. "אני לא חושב שהוא פתר את זה עד הסוף בתוך עצמו", אומר דקל.
השאיר מורשת מפוארת במרחב הציבורי בארץ ובעולם. יעקב אגם במוזיאון אגם בראשון לציון
(צילום: שאול גולן)
עבודותיו של אגם משובצות בארץ ובעולם. מצעד הזמן, 1970
(צילום הצבה באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות)
כשאגם העניק לגודוביץ עבודה במתנה
אלא שמאחורי העימות הציבורי הסתתרה מערכת יחסים מורכבת ומכבדת יותר מכפי שנדמה היה מבחוץ. גודוביץ הבן מספר כי המחלוקת בין השניים מעולם לא הייתה אישית. "זה היה עניין מקצועי לחלוטין", הוא אומר. לדבריו, בתחילת הדרך סבר אביו כי אם מחזירים את כיכר דיזנגוף לתכנונה המקורי, יש להשיב אותה באופן מלא למצבה ההיסטורי - תקופה שבה כלל לא ניצבה במרכזה יצירתו של אגם. אלא שבמהלך כהונתו כמהנדס העיר נפגש גודוביץ עם אגם, והשניים הגיעו להבנות שאפשרו את קידום הפרויקט. "אני חושב שאחרי שהוא פגש את אגם, והייתה ביניהם שיחה טובה, אבא נעשה כלפיו קצת יותר סלחני", הוא מספר. בהמשך אף נוצר ביניהם קשר אישי מסוים. "אגם אף העניק לו עבודה שלו, ונדמה לי שהמחווה הזאת יצרה ביניהם קשר מסוג אחר", הוא מוסיף. בדיעבד, הוא נזכר בשני אמנים מבוגרים, ססגוניים ובעלי עשייה ענפה, אשר לצד המחלוקות המקצועיות ביניהם, הקפידו לשמור על כבוד הדדי.
רון אגם, מצידו, מציע זווית נוספת על היחסים בין השניים. לדבריו, ההתנגדות הראשונית של גודוביץ למזרקה לא הייתה יוצאת דופן. "בכל דבר מהפכני יש גם התנגדויות", הוא ציין. "לפני 40 שנה להציב בתל אביב יצירה כזאת, כל כך חדשנית ושונה, זה היה דבר לא מובן מאליו". לדבריו, לאורך השנים הפך הוויכוח על המזרקה לחלק מדיון רחב יותר על אמנות עכשווית במרחב הציבורי, אך הוא מדגיש כי אביו ראה בכך מחלוקת מקצועית ולא אישית.
הכרה מאוחרת ודיון שעוד לא תם
כעת, לאחר פטירתו של אגם, נותרה פתוחה גם שאלת עתידה של המזרקה. אמנם היצירה ניצבת כיום במרכזה של כיכר דיזנגוף המחודשת, אך היא עדיין רחוקה מהגרסה שאגם ביקש לראות. הלוחות הצבעוניים, שהיו אחד מסימני ההיכר הבולטים של העבודה, לא הוחזרו עד היום בעקבות מחלוקת ממושכת בין האמן ובין העירייה על הגוונים המדויקים שלהם. אגם הבן מקווה כי מותו של אביו יאפשר לפתוח פרק חדש בנושא. "היו עימותים בין אבא שלי לראש העיר, רון חולדאי, שני אנשים עקשנים מאוד", הוא אומר. "אני מקווה שבקרוב יימצא פתרון הולם". לדבריו, הסוגייה לא נוגעת רק למשפחה אלא גם לציבור הרחב: "זה עניין של כל הילדים שבאו לשם באלפים והסתכלו על העבודה הזאת. היא נתנה להם תמריץ להסתכל על העולם בצורה שונה". אם אכן יימצא פתרון מוסכם בין העירייה ובין משפחתו של האמן, ייתכן שניתן יהיה להשיב למזרקה את מרכיביה המקוריים ולהבטיח את שימורה לשנים הבאות.
הוויכוח המתמשך סביב המזרקה הוא גם חלק מהשאלה הרחבה יותר כיצד תיזכר מורשתו של אגם בישראל. חודשים ספורים לפני מותו התבשר האמן כי נבחר לקבל את פרס ישראל בתחום האמנות והעיצוב. לדברי אגם הבן, הייתה לכך משמעות רגשית עמוקה עבור אביו. "זה היה לו מאוד מאוד חשוב", הוא אומר. "כל החיים הוא הסתובב בעולם כאמן ישראלי. לא משנה איפה היה ומה עשה, תמיד היה קודם כול אמן ישראלי". לדבריו, אגם ראה בפרס הכרה מאוחרת אך משמעותית מצד המדינה והציבור הישראלי. "הפרס הגיע קצת באיחור, אבל הוא הגיע", אומר בנו וסיכם: "פתאום גם הדור הצעיר נחשף מחדש לעשייה שלו ולהשפעה שהייתה לו על האמנות הישראלית והעולמית".
גם לאחר פטירתם של אגם וגודוביץ, הדיון סביב "אש ומים" רחוק מלהסתיים. ארבעה עשורים לאחר שנחנכה, המזרקה ממשיכה לעמוד במרכזה של כיכר דיזנגוף, ולא פחות מכך, במרכזו של ויכוח מתמשך על אמנות, זיכרון ומרחב ציבורי בישראל. ומה אומרים בעיריית תל אביב-יפו על עתידה של המזרקה? מהדוברות נמסר: "אנו משתתפים בצערה של משפחת אגם. המזרקה מתוחזקת על ידי העירייה באופן שוטף, וכל החלטה לגבי עתידה תיבחן ותתקבל בסמכות ובאחריותו".
