מקבץ די גדול של סרטי קולנוע בתחום האדריכלות והעיצוב מצפה לקהל במהלך פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות במוזיאון תל אביב וסינמטק תל אביב שייערך בחול המועד פסח. זו השנה ה-16 לחגיגה של קולנוע תיעודי שמביאה אל המסך הגדול את סיפורם של היוצרים, האמנים והמבנים שמעצבים את התרבות ואת הנוף סביבנו. במשך שישה ימים (19-14 באפריל) יוקרנו עשרות סרטים, רובם תיעודיים, שנעים בין תחומי האמנות השונים – קולנוע, מוזיקה, ספרות, מחול וגם עיצוב ואדריכלות.
השנה תופסת האדריכלות מקום בולט בתוכנית, עם מבחר סרטים המוקדשים לעיסוק במבנים, במרחבים ובאנשים שמעצבים את פני הערים ואת החיים שלנו. יש לפחות ארבעה סרטים מומלצים, שכל אחד מהם בוחן מזווית שונה ומסקרנת את הקשר שבין אדריכלות לחברה, היסטוריה וטבע – ממפגשים מרגשים בין עיצוב לצדק חברתי, דרך דיוקן של אדריכל פורץ דרך ועד עיסוק בשאלות על מקומו של הטבע בלב המרחב העירוני הצפוף.
The Power of Utopia - Trailer
(באדיבות פסטיבל אפוס)
פרנק גרי: בונה בתי הכלא
רוב האדריכלים בעולם נושאים עיניים אל פסגת החלומות המקצועיים: לעצב מוזיאון לאמנות שייכנס לפנתיאון, לתכנן מגדל מגורים אייקוני שיצבע קו רקיע של עיר או להותיר חותם בתכנון היכל משפט מרשים. מעטים בלבד, אם בכלל, מפנטזים על הזכות ועל האתגר לעצב בית כלא. זהו מבנה טעון ומורכב שרחוק מאוד מהזוהר ומהדימוי הרומנטי של מקצוע האדריכלות. מבנה בית כלא הוא חלל שמעצם טבעו עוסק בשלילה: של חופש, של נוף ושל אור. אולי דווקא משום כך מפתיע לגלות שמי שנחשב לאדריכל החשוב והמפורסם בעולם, פרנק גרי, בחר להיכנס דווקא לשטח האפור והמודר הזה ולעסוק בתכנון מחדש של בתי הכלא באמריקה.
10 צפייה בגלריה
האדריכל החשוב בעולם בחר להיכנס דווקא לשטח האפור. מתוך Frank Gehry: Building Justice
(צילום באדיבות פסטיבל אפוס)
האדריכל האמריקאי-יהודי, שתכנן כמה מהמבנים האייקוניים ומעוררי ההשראה שנבנו בעשורים האחרונים, בחר להתמודד עם המשימה המורכבת: לחשוב מחדש על המקום שבו אנחנו כולאים בני אדם. הסרט התיעודי Frank Gehry: Building Justice מתעד מסע יוצא דופן שבו גרי, יחד עם סטודנטים מהמחלקה לאדריכלות באוניברסיטת ייל, מבקשים להגדיר מחדש את תכנון בתי הכלא העתידיים בארצות הברית. במהלך הפרויקט הם נפגשים עם אסירים ואסירות לשעבר, מקשיבים לסיפורים שממעטים להישמע בחללים ציבוריים, מבקרים בבתי סוהר ברחבי העולם – מהמערכת האמריקאית הנוקשה ועד מודלים חדשניים יותר כמו במדינות סקנדינביות – ולומדים לעומק את האתגרים, הפערים והכישלונות של מערכות הכליאה המודרניות.
המטרה היא לא רק לעצב מבנה אסתטי או יעיל יותר אלא להציע תפיסת עולם חדשה, כזו שרואה בבית הסוהר לא את סוף הדרך אלא הזדמנות להתחלה חדשה. מקום שמעניק לאדם את הכלים להשתקם, ללמוד ולחזור אל החברה כשהוא מוכן לחיים אחרים. בעיני גרי ושותפיו, תכנון מחודש של בתי כלא הוא לא רק אתגר אדריכלי, אלא שליחות חברתית ומוסרית של ממש. הסרט מתמקד בעיקר בראיונות ובשיחות עומק, ואמנם לא מציג קולנוע תיעודי פורץ דרך, אך התוכן והנושא שהוא מעלה חשובים ומעוררי מחשבה. קשה לצאת ממנו אדיש – הוא מעורר לא מעט שאלות ותהיות שממשיכות ללוות את הצופה זמן רב אחרי הצפייה.
קורבוזיה בלב הודו
צ'אנדיגאר, העיר ההודית שתוכננה כחלום מודרניסטי על ידי האדריכל השווייצרי-צרפתי לה קורבוזיה, עומדת במרכז הסרט התיעודי החדש The Power of Utopia. כ-70 שנה לאחר שהוקמה, הסרט שב אל הרחובות ואל המבנים ומבקש לבדוק מה נותר מאותה אוטופיה גדולה – ואיך היא משתלבת במציאות היומיומית של תושביה. כשהודו קיבלה עצמאות מהאימפריה הבריטית ב-1947 היא ביקשה לא רק להשתחרר מהעבר אלא גם לחלום קדימה. צ'אנדיגאר הייתה החלום הזה: עיר שתוכננה מהיסוד כפרויקט מודרניסטי נועז, "טאבולה ראסה", שתסמל את רוח התקופה ואת התקווה לעתיד טוב יותר. בירת מדינת פנג'אב נבנתה כמחווה לערכים החדשים של דמוקרטיה, קִדמה ואמונה באדם, והושתתה על עיקרון פשוט אך שאפתני – לאפשר חיים הרמוניים בין האדם לטבע, בתכנון שנעשה כולו על פי "מידת האדם".
לשם כך הוזמנו מהמערב טובי המתכננים, ובראשם לה קורבוזיה, מהשמות הגדולים והמשפיעים בתולדות האדריכלות המודרנית. לה קורבוזיה, שחתום על מבנים ועל אידיאולוגיות שהגדירו רבות את המאה ה-20 והשפיעו עליה, ראה בתכנון העיר הזדמנות להגשים חזון – ליצור מרחב אנושי, שוויוני ומתקדם, שבו תכנון עירוני הוא לא רק פונקציה אלא שליחות חברתית. "אוטופיה היא המציאות של המחר", נהג לומר, וצ'אנדיגאר הייתה בעיניו ההזדמנות להפוך את התיאוריה למעשה.
לרגל 70 שנה להקמתה חוזר הסרט התיעודי לצ'אנדיגאר ומנסה להבין מה נותר מהחזון הגדול שהניע את בנייתה. מול המצלמה של צמד במאים גרמנים ניצבים אדריכלים, אמנים, אנשי תרבות ותושבים ותיקים, כולם מביטים בעיר שנולדה כרעיון ומנסים לפענח מה עלה בגורלה. בין הסצנות נפרס הפער בין היומיום האפרורי ובין החלום האדריכלי, רגעים שבהם העיר עוד מצליחה לעורר השראה, לצד נקודות שבהן הזמן, הביורוקרטיה והמציאות החברתית שוחקים כבר מזמן את ההבטחות הגדולות. צ'אנדיגאר, שנולדה כעיר מודרנית, הומנית וירוקה, נהפכת בסרט למקרה בוחן מרתק – מה באמת קורה כשהאוטופיה פוגשת את החיים עצמם.
ירוק על בטון
האדריכל האמריקאי-ארגנטינאי אמיליו אמבס נחשב לאבות המייסדים של תנועת "האדריכלות הירוקה" בארצות הברית, הרבה לפני שהמונח נהיה טרנד או תו תקן מבוקש. כבר בתחילת שנות ה-60 היה אמבס ממובילי התנועה הסביבתית, כשהבין שתפקידו של האדריכל אינו מסתיים רק בתכנון מבנים מרהיבים אלא כולל גם אחריות עמוקה לעולם שבו הם נטועים. מבחינתו, המושג "אדריכלות ירוקה" מעולם לא הסתכם רק בדרכים לחיסכון באנרגיה או בעמידה בתקנים לבנייה בת-קיימא. עבורו זו פילוסופיה שלמה שמבקשת לטשטש את הגבולות בין הטבע לאדם, בין העיר לנוף. אמבס ראה באדריכלות הזדמנות לייצר מבנים שלא משתלטים על הסביבה אלא נטמעים בה, לעתים עד שקשה להבחין היכן נגמר הבניין ומתחיל הטבע.
10 צפייה בגלריה
Casa de Retiro Espiritual, Seville © Muse Factory of Projects
(צילום באדיבות פסטיבל אפוס)
10 צפייה בגלריה
Lucille Halsell Conservatory, San Antonio, Texas © Muse Factory of Projects
(צילום באדיבות פסטיבל אפוס)
הסרט Green Over Gray יוצא למסע מרתק בין כמה מהפרויקטים הבולטים והשאפתניים שתכנן אמבס לאורך הקריירה, כל אחד מהם משקף את חזונו האדריכלי פורץ הדרך. דרך עדויות אישיות של אנשים החיים ופועלים במבנים שתכנן, לצד שורת אדריכלים מובילים מרחבי העולם, מצייר הסרט דיוקן מלא של האיש ושל המהפכה שהוביל. הסרט מתמקד בארבעה פרויקטים מרכזיים שתכנן אמבס, הממשיכים להדהד ולהשפיע גם 40 שנה לאחר הקמתם. בעזרת רישומים, דימויים וקטעי ארכיון נחשפים הצופים לפרספקטיבה הפואטית שמניעה את יצירתו ולתפיסתו שאדריכלות נועדה לעורר רגש ולא להסתפק במיומנות טכנית בלבד. הסרט מציג כיצד אדריכלות יכולה וצריכה להילחם במשבר האקלים, לשפר את איכות החיים בעיר ולהציע פתרונות יצירתיים לאתגרים האורבניים של זמננו.
אחד הפרויקטים המרשימים המוצגים בסרט הוא ביתו הפרטי של אמיליו אמבס, שנמצא בסמוך לסביליה שבדרום ספרד, מבנה שנושא את השם Casa de Retiro Espiritual ("בית המפלט הרוחני"). כבר ממבט ראשון ברור שמדובר ביצירה אדריכלית יוצאת דופן, כזאת שמגלמת באופן כמעט מלא את תפיסת העולם הייחודית של אמבס. שני קירות לבנים, עצומים ומונומנטליים, נמתחים זה מול זה וממסגרים את הנוף עוצר הנשימה של הרי אנדלוסיה המקיפים את המקום. ביניהם שוכן הבית עצמו – וילה צנועה במידותיה אך מרשימה, ששוקעת אל תוך האדמה, כמעט נעלמת בתוכה ומעוצבת לפי מאפיינים של אדריכלות בת-קיימא.
הונג קונג והמוזיאון
רבים מאיתנו זוכרים את "מחאת המטריות" שפרצה בהונג קונג בשנת 2019 – חודשים ארוכים של הפגנות סוערות ברחובות, כשאלפי צעירים ואזרחים יצאו להיאבק על עתידם ועל אופייה הדמוקרטי של העיר. המפגינים מחו נגד הצעת חוק להסגרת מבוקשים לידי סין, אך מאבקם נהפך עד מהרה לקרב על חירות, זהות ואוטונומיה של האזור המנהלי המיוחד אל מול השלטון המרכזי בסין. בסופו של דבר, המחאה דוכאה ביד קשה, ובשנים שחלפו מאז, השתלט המשטר הסיני כמעט לחלוטין על הונג קונג, והשאיר אחריו שאלה כואבת ומורכבת – מה נותר מהחירות והליברליות שפעם היו שם?
הסרט In the Mood for Art בוחר לבחון את הסיפור הזה מזווית אחרת – שקטה יותר, אבל טעונה לא פחות – דרך תיעוד בנייתו של מוזיאון האמנות החדש והשאפתני של העיר הקרוי +M, שנפתח בשנת 2021 לאחר עשור של תכנון, דווקא בתקופה הרגישה והסוערת ביותר בתולדותיה המודרניות של הונג קונג. מדובר במגה מוזיאון הכולל חללי אמנות, עיצוב ואדריכלות, שנבנה בתקציב דמיוני של שמונה מיליארד דולר. מאחורי המוזיאון עומד אספן האמנות ואיש העסקים השווייצרי אולי זיג, שפועל שנים בזירת האמנות הבינלאומית ותרם למוזיאון אוסף מרשים של אמנות סינית עכשווית. אבל הסיפור כאן הוא לא רק על אמנות אלא על המקום שבו תרבות, הון ופוליטיקה נפגשים. הסרט מעלה שאלות נוקבות על תפקידו של מוזיאון במציאות שבה הזהות המקומית נמצאת תחת איום מתמיד: האם הוא יכול לשמש כמרחב של חופש, של זיכרון ושל תקווה, או שמא גם הוא יהפוך לכלי בידי המשטר הסיני?
10 צפייה בגלריה
In the Mood for Art, מתוך הסרט על הפרויקט של האדריכלים הרצוג ודה-מרון
(צילום באדיבות פסטיבל אפוס)
על מלאכת תכנון המבנה הופקד משרד האדריכלים השווייצרי המוערך הרצוג ודה-מרון, שזכה להכרה גם בישראל בזכות תכנון הספרייה הלאומית החדשה בירושלים. עם הפרויקטים הבולטים של המשרד נמנים שיפוץ מוזיאון הטייט בלונדון, אצטדיון Allianz Arena במינכן, האצטדיון האולימפי "קן הציפור" בבייג'ין ובניין התזמורת הפילהרמונית בהמבורג. בתכנון המוזיאון בהונג קונג יצרו האדריכלים מבנה המבקש להיות הרבה יותר מעוד מוסד תרבות אלא סמל ועדות מוחשית למאבק הבלתי נגמר על דמותה ועל עתידה של העיר. המבנה עצמו שואב השראה מהאדריכלות המודרניסטית של שנות ה-50, והוא מורכב מפודיום רחב שמעליה מתנשא מגדל. האגף האופקי במבנה מציע שילוב ייחודי ולא שגרתי של חללי תצוגה, אולמות כנסים וחללים מסחריים למכירת אמנות, בעוד שבמגדל שוכנים המשרדים והמעבדות. חזית הבניין מחופה באריחי קרמיקה ייחודיים, הנהפכים בשעות הלילה למסך תקשורת עצום – אלפי נורות לד מאירות את המבנה ומקרינות עליו יצירות אמנות מתחלפות.
גם סרטים על אדריכלות בתל אביב
השנה לראשונה יתקיימו שתי תחרויות סרטים ייחודיות, שעוסקות בעיר תל אביב-יפו. אחת מהן היא תחרות סרטים "יומן עירוני" שתתקיים ב-14.4 בסינמטק תל אביב. אפוס בשיתוף מוזיאון העיר תל אביב-יפו יקיימו תחרות שבמסגרתה יוקרנו סרטים קצרים הנותנים ביטוי לאופייה של העיר. הסרטים בוחנים את העיר מנקודת מבט תרבותית, אישית וחברתית, ומספקים הצצה לדפוסי החיים העירוניים. הסרטים יוקרנו בבכורה בפסטיבל אפוס, ולאחר מכן יוקרנו במוזיאון העיר. התחרות מספקת פלטפורמה ליוצרים לא רק להציג את יצירותיהם, אלא גם לקיים שיח ער על תרבות העיר וההוויה המקומית, תוך תיעוד ושימור של היבטים ייחודיים של העיר.
תחרות שנייה תתמקד בסרטים שנעשו בטכנולוגיית AI. היא תיערך גם כן ב-14.4 בסינמטק תל אביב ועוסקת בחזון של תל אביב-יפו בעתיד. בתחרות יוקרנו שבעה סרטים קצרים הממחישים את המראה העתידי של אזורים שונים ברחבי העיר.
