לא בכל יום מתגבשת יוזמה לבנות עיר אוטופית חדשה לגמרי, שתצמח מתוך דף חלק נטול היסטוריה או תשתית קיימת. בארצות הברית מתבשלת בימים אלה תוכנית שאפתנית המבקשת להקים בלב המדבר האמריקאי עיר עתידנית, שתהיה נקייה ומצוחצחת כמו טוקיו, מגוונת מבחינה אנושית כמו ניו יורק ומצוידת בשירותים ציבוריים מתקדמים לא פחות משטוקהולם. על הנייר היא נראית כמו חלום עירוני מפתה: שילוב בין תכנון עתידני, אדריכלות בת קיימא וחיי קהילה עם שירותים ציבוריים איכותיים. אבל מאחורי ההבטחות הגדולות עולה השאלה – האם מדובר בחזון בר מימוש או באשליה שאפתנית שתישאר על שולחן השרטוט?
כצפוי, העלות המשוערת אסטרונומית: השלב הראשון עבור כ־50,000 תושבים מוערך ביותר מ־25 מיליארד דולר (ויש הערות לכיוון ה־100 מיליארד דולר). הפרויקט כולו, לעיר עם אוכלוסייה של כ־5 מיליון איש — צפוי לעלות יותר מ־400 מיליארד דולר, ויש אפילו הערכות של 1.5 טריליון דולר. הפרויקט עתיר המשאבים ימומן באמצעות משקיעים פרטיים, פילנתרופים, מענקי ממשלה פדרלית ומענקים מדינתיים וסובסידיות שונות.
9 צפייה בגלריה
מרכז הכנסים המתכונן. מערך התחבורה יתבסס על מכוניות אוטונומיות וחשמליות בלבד, חלקן מעופפות
(הדמיה: BIG: Bjarke Ingels Group)
לפי היזמים, מדובר בצורך ולא בגחמה. כבר כמה עשורים שהעולם נמצא בעיצומו של גל עיור מואץ, תהליך שהחל אחרי מלחמת העולם השנייה ומאז רק הולך ומתרחב. בשנה שעברה חצתה אוכלוסיית העולם את רף ה־8 מיליארד, וכיום יותר ממחציתם מתגוררים בערים – נתון ההופך את המרחבים העירוניים לצפופים, יקרים ומורכבים יותר לניהול. לפי דוח של האו"ם, עד שנת 2050 יתווספו לערים עוד כ־2.5 מיליארד תושבים, מה שמחדד את הצורך בחשיבה מחודשת על תכנון עירוני ועל הדרך שבה נראית ונחווית העיר המודרנית. לאור זאת, ממשלות, ראשי ערים ומתכננים ברחבי העולם מקדמים הקמה או הרחבה של ערים חדשות – לכל אחת אג'נדה משלה ולכולן מטרה משותפת: לנסות להמציא מחדש את החיים העירוניים.
עיר שהיא מודל עולמי
לעיר העתידנית שנמצאת בימים אלה בתכנון בארצות הברית קוראים טלוסה (Telosa). היא עתידה לקום על קרקע מדברית זולה באחד האזורים המדבריים של נבאדה, יוטה, אריזונה או טקסס. בשלב זה מתנהלים מגעים בין יוזמי הפרויקט ובין מנהיגים מקומיים, מדינתיים ופדרליים, במטרה לאתר את המיקום האידיאלי ולהכין תוכנית אב מקיפה להקמת העיר. מקור השם טמון במילה היוונית העתיקה טלוס (Telos), שפירושה "מטרה עליונה". ואכן, החזון מאחורי העיר נושא אופי שאפתני במיוחד: להקים באמריקה עיר חדשה שתהווה מודל עולמי לחיים עירוניים מתקדמים, תפתח את הפוטנציאל האנושי ותהפוך לאבטיפוס שישמש השראה לערים נוספות בעולם.
החזון של טלוסה לא מסתכם רק בבנייה של עיר חדשה עם תשתיות עירוניות מתקדמות, אלא ביצירת מודל אלטרנטיבי לאורח חיים עירוני. העיר צפויה לשלב חקלאות עירונית מתקדמת, שתספק מזון טרי ונגיש לתושבים ותצמצם את התלות במערכות אספקה חיצוניות, לצד מבנים חסכוניים באנרגיה ובני קיימא שייבנו בטכנולוגיות אקולוגיות חדשניות. מערך התחבורה של העיר יתבסס על מכוניות אוטונומיות וחשמליות בלבד יחד עם תחבורה ציבורית מהירה ויעילה, בעוד כלי רכב המונעים בדלק מאובנים לא יורשו להיכנס לעיר. במקום זאת, הדגש יושם על הליכה, רכיבה על אופניים, כלי תחבורה חשמליים ושימוש בכלים שקטים ובלתי מזהמים.
העיר מתוכננת על פי עקרונות "עיר 15 דקות" (15 Minute City) – מודל שבו כל תושב בעיר יכול להגיע למקום העבודה, לבית הספר ולכלל השירותים הציבוריים הבסיסיים בטווח זמן של עד רבע שעה בלבד. הרעיון הוא ליצור קהילה שבה איכות החיים נמדדת לא רק בגודל או בתשתיות, אלא גם בקרבה, בנגישות ובקשר האנושי. יוזמי הפרויקט מדגישים כי תהליך התכנון ייעשה בשיתוף פעולה הדוק עם יועצים וחברי הקהילה העתידית של העיר, במטרה להכיר לעומק את ההיסטוריה, התרבות והמסורות של האזור והרצונות של התושבים, כמו גם לשמור על הטבע: "טלוסה מחויבת למזער את השפעתה על משאבי הטבע ולשמר בתי גידול, והיא נתמכת על ידי קרן ייעודית המתמקדת בשימור ושיקום חיות הבר באזור הרחב", נכתב באתר החברה.
מוולמארט לגרסה מתוקנת של הקפיטליזם
מאחורי היוזמה השאפתנית הזו עומד המיליארדר האמריקאי מארק לור, ששימש בעבר כנשיא חטיבת המסחר האלקטרוני של תאגיד וולמארט. לור, שנחשב ליזם מצליח, רואה בטלוסה לא עוד פרויקט נדל"ני גרנדיוזי וכלכלי, אלא ניסיון אמיתי לעצב מחדש את הדרך שבה בני אדם חיים בערים – תוך שילוב בין חדשנות טכנולוגית, קיימות סביבתית ושוויון חברתי. בריאיון לאתר Vox אמר לור שהוא מעוניין שהעיר תהיה "גרסה מתוקנת של הקפיטליזם". ועדיין, קשה שלא לתהות אם מי שהצליח במודל הקפיטליסטי הקיים הוא גם האיש שיכול להמציא אלטרנטיבה מנוגדת ומשכנעת.
מיזם שאפתני כמו זה דורש גם אדריכל שאפתני. לור בחר להפקיד את מלאכת תכנון תוכנית־העל של טלוסה בידיו של האדריכל ביארקה אינגלס (Bjarke Ingels) – אחד השמות הבולטים והמשפיעים ביותר בעולם האדריכלות כיום ומייסד משרד האדריכלים הדני BIG. אינגלס נודע בזכות גישתו הבלתי שגרתית לעיצוב ולתכנון עירוני: הוא מרבה לשבור מוסכמות ולבחון מחדש תפיסות מסורתיות של מרחב, צורה ותפקוד. בפרויקטים שלו משולבים לעתים קרובות עקרונות של קיימות, חשיבה סוציולוגית וחדשנות צורנית, והכול תוך ניסיון לשמור על איזון עם צרכים פרקטיים ויומיומיים של המשתמשים. לאור זאת, בחירתו להוביל את החזון של טלוסה נראית טבעית כמעט מאליה. "טלוסה היא הזדמנות חסרת תקדים להמציא מחדש את הרעיון של עיר – לא רק כמקום למגורים, אלא כמודל לחיים משותפים הרמוניים ובני קיימא", אמר אינגלס בטקס ההשקה לפרויקט.
מגורים מחומרים טבעיים בלבד וצמחייה
לאחרונה פרסם משרד האדריכלים סדרת הדמיות חדשות המציעות הצצה לתוכנית האב העתידית של העיר, ובהן מתגלה חזון אדריכלי שאפתני ויצרתי. בלב התוכנית ניצב "מרכז ניידות" המתוכנן בצורה עגולה ופתוחה, מבנה יוצא דופן המתפרס על פני ארבע קומות הבנויות מעץ המקיפות חלל מרכזי רחב, כשסביבו מחוברות שתי מסילות עבור תחבורה ציבורית. כלי הרכב החדשניים של העיר, המכונים "קרקע לאוויר" (Ground to Air), נעים בתנועה רציפה בין קרקע לשמיים: הם מרחפים מעל המרכז כשהם מחוברים לרכבת צפה הנכנסת ויוצאת ממנו, אך יכולים גם לנוע על גלגלים בתוך המבנה עצמו.
הבניין המרכזי המתוכנן לקום בעיר ואמור להפוך לסמל האייקוני שלה, הוא מגדל האקוויטיזם (Equitism Tower) – מבנה עץ מרשים המחולק לשני חלקים, אחד מזכיר שעון חול והשני מכל, כאשר כל החזיתות שעוטפות אותו עשויות מסבכת רשת עדינה. "המבנה המתוכנן יכלול שטח לאחסון מים, חוות הידרופוניקה (שיטה לגידול צמחים ללא שימוש באדמה, א"ד) וגג עם פנלים פוטו־וולטאי", ציינו האדריכלים בצוות של אינגלס. שם המגדל נגזר ממערכת הממשל של העיר, המכונה "אקוויטיזם", שתפעל לפי מודל המתמקד באדמות בבעלות הקהילה הנמכרות כדי לייצר כספי ציבור. המגדל נתפס לא רק כמרחב פיזי אלא גם כסמל רעיוני, המגלם את עקרונות הצדק החברתי, השוויון והקיימות שעליהם נשען החזון העירוני כולו.
לצד מרכז התחבורה ומגדל העיר, מתוכננים גם הקמה של מבנים נוספים, ובהם מכון מחקר חדש בשם Lore Institute (על שמו של היזם מארק לור) – קומפלקס מרשים של מגדלים קטנים המקושרים זה לזה בגשרים ומסדרונות תלויים. המכון אמור להיות חלק אינטגרלי מפעילות העיר ועתיד לעסוק במחקרים בנושאי עירוניות, טכנולוגיה וקיימות. בנוסף, מתוכננים להיבנות בעיר מתחמי מגורים בני קיימא הבנויים מחומרים טבעיים בלבד ומשולבים בצמחייה עשירה הכוללת עצים וגינות ורטיקליות, תשתיות ספורט חדשות ומבני ציבור כמו תיאטראות, מוזיאונים וכדומה. בהדמיות עולה דימוי של עיר המבקשת לטוות מארג חדשני שבו טכנולוגיה מתקדמת, קיימות ואסתטיקה אדריכלית משתלבים יחד.
מי צריך עוד עיר?
ועדיין, על אף החזון המרשים, יש מי שתוהים אם בכלל יש צורך בעיר חדשה מאפס. ברחבי ארצות הברית פזורות עשרות ערים גדולות ובינוניות הסובלות מהזנחה, הידרדרות בתשתיות, הידלדלות אוכלוסייה, מחסור בדיור בר השגה ותחבורה ציבורית מקרטעת. האם לא נכון יותר להשקיע את המשאבים האדירים בשיקום, חידוש והרחבתן של ערים קיימות במקום לייצר ישות עירונית חדשה לחלוטין? הקמת עיר מדברית מאפס עלולה להיתפס לא רק כהימור יקר, אלא גם כבזבוז אנרגיה, הון ומשאבים שיכלו לשמש לחיזוקן של קהילות קיימות ולתיקון עוולות חברתיות וכלכליות שכבר מוטמעות במרקם העירוני האמריקאי.
החזון השאפתני של טלוסה הוא ללא ספק מרשים, אך האתגר הגדול ביותר כפרויקט טמון במימושו בשטח: מעבר להדמיות ולהצהרות, פרויקט העיר המדברית מצריך פתרונות פרקטיים לאספקת מים, ניהול אנרגיה, תשתיות תחבורה ותשתית חברתית־קהילתית רחבה. הפרויקט מתוכנן להיבנות בשלבים, החל מאוכלוסייה ראשונית של 50,000 איש עד שנת 2030 והגעה ל־5 מיליון תושבים במהלך העשורים הקרובים – עובדה שמדגישה את הצורך בתכנון אסטרטגי מדוקדק לאורך זמן. בעוד שהחזון מלהיב ומעורר השראה, הצלחתו תעמוד למבחן המציאות, ואם יישום נכון של עקרונות הקיימות והקהילתיות ילווה בשקיפות ובשיתוף תושבים, טלוסה עשויה להפוך לדגם מעשי לשיקום העירוניות בעידן המודרני – עיר שמוכיחה כי אפשר לשלב בין שאיפות גדולות למציאות אפשרית.
