בימים אלו אביר יעקב עובדיה (בן 41), בנו של במאי הקולנוע המיתולוגי ג'ורג' עובדיה (הסרט "נורית" בין היתר), מגשים חלום ופותח חנות המוקדשת כולה לקרמיקה ישראלית נוסטלגית.
עד שבשלה ההחלטה לפתוח חנות לקרמיקה וינטג' ברחוב שמעון הצדיק 15 ביפו – סטודיו אטלס שמה - עובדיה היה סוחר עתיקות ויודאיקה שעבד עם אספנים ואדריכלים, והוא לא שוכח את היום שבו התקשר אליו אספן יודאיקה והזמין אותו לביתו. "הגעתי אליו לאוסף וראיתי קיר שלם של קרמיקה שהוא אסף במשך 25 שנה", הוא נזכר בהתרגשות, "פתאום תוך כדי תנועה הוא אמר, 'אני חושב למכור חלק מהאוסף'. במשך תקופה של כמה חודשים ניהלנו משא ומתן על זה, גם הוא היה צריך להבין אם הוא רוצה למכור. בסוף קניתי ממנו את האוסף. עוד לא ידעתי מה אני הולך לעשות עם זה".
8 צפייה בגלריה
החל לאסוף פריטי קרמיקה ישראלית בעקבות מפגש מקרי. אביר יעקב עובדיה בחנות החדשה
(צילום: ינאי יחיאל)
"התחלנו לפתוח אריזות, חלקן מקוריות"
עובדיה, נשוי טרי המתגורר בחולון, נהג לשוטט וירטואלית בקבוצות פייסבוק של אספנים, ויום אחד ראה מאפרה של חברת לפיד במרקטפלייס. "בחור בשם ארז נימרי, בעל בית קפה ברמות השבים שמכור לקרמיקה, רצה למכור אותה. קבענו להיפגש, ותוך כדי שיחה הוא סיפר לי שהוא קנה אוסף גדול של לפיד מנכד של יבואן שעשה בשנות ה־60 יבוא מהארץ לארצות הברית. סיפרתי לו על הגלריה שלי והחלטנו לשתף פעולה. הוא אוהב קרמיקה והגיע לתחום ממקום של אספנות. הפריטים הגיעו במצב מושלם, חלקם באריזה המקורית. התחלנו להביא את הפריטים לפה ולפתוח פה את האריזות".
כך נולד "סטודיו אטלס", על שם חברת ההפקות שהקים אביו הבמאי בתקופה שהפיק וביים סרטים באיראן והפך לשם דבר עוד בטרם עלה לישראל. וכך הפך עובדיה הבן את דירת הסטודיו שרכש בצעירותו לסטודיו של מוצרי קרמיקה ישראליים אייקוניים. האספנים הגיעו לגעת ולקנות כבר בתקופת ההרצה, לפני הפתיחה הרשמית בשבוע שעבר.
ביום שהגעתי לריאיון, ביקרו במקום צרפתייה מלאת שיק שאוספת קרמיקה של "לפיד", "חרסה" ו"בית היוצר", וגבר בשנות ה־70 לחייו, איש עסקים ואספן אמנות, שאוהב לראות כל מה שמגיע לסטודיו. הפריטים, אגב, לא ממש זולים, ואתם עלולים להתחרט שזרקתם את האגרטלים הישנים של סבתא: מ־270 שקל ועד 3,000 שקל ויותר לפריטים נדירים מסדרות של חרסה או לפיד שכבר קשה להשיג. בסטודיו של אביר תמצאו, למשל, את הסדרות "ורד" ו"כרמל" של לפיד, שפופולריות מאוד בקרב האספנים.
קהילה קטנה ומכורה
"אספני הקרמיקה הישראלית הם קהילה מאוד קטנה ומאוד מכורה", אומר עובדיה. "לפעמים אני מרגיש שאני נמצא במרכז חלוקה למכורים. אני מסתכל על העיניים הבורקות שלהם. מכרתי ועסקתי באמנות בחיי, וזו הפעם הראשונה שאני פוגש את המבט הזה של ההתלהבות. כנראה יש בזה משהו שהוא מעבר להיגיון.
"בתקופה הקצרה שאני בהרצה, אני מזהה שאנשים ממש מכורים לדבר ומגיעים מכל הארץ. לפעמים אני מרגיש שזו עלייה לרגל. מתאמים איתי מראש ומגיעים מחיפה, הצפון והדרום. לחלקם יש אוסף שאני כבר לא יכול להציע משהו שחסר להם, כי הסדרות יצאו ממפעל, יש כמה פיסים, אבל רובם לא שרדו. הם זרקו את זה כשהסבתא נפטרה ועכשיו כולם מחפשים את זה".
דירת נופש שהפכה במלחמה לחנות קרמיקה
עובדיה הבן נולד וגדל בכיכר המדינה בתל אביב ובהמשך בשכונת תל גיבורים בחולון. הוא הבן האמצעי בין שתי בנות לאמו אסתר וכאמור, לאביו, הבמאי ג'ורג' עובדיה. אביו נפטר כשהיה בן 13, את אמו איבד כשהיה בן 21, ומגיל צעיר הוא דואג לעצמו לפרנסה. הוא עבד כסוחר אמנות והצליח לרכוש דירה קטנה ביפו בימים שבהם המחירים עדיין היו אטרקטיביים. בגיל 30 לקח לעצמו כמה שנות הפסקה ולמד עיצוב מוצר במכון הטכנולוגי HIT חולון. כשחזר לאחרונה לעניינים, קרמיקה כבר הייתה טרנד עולמי והוא התאהב בעצמו בפריטים.
"אני לא הכרתי את המצליחן הזה, אלא את האדם הזקן, החולה ושבור הלב מחוסר היכולת שלו לייצר עוד סרטים. הוא היה דרימר וכל יום הוא קיווה שהיום הוא מתחיל לצלם סרט"
הדירה הזו, שהפכה כעת לגלריה, שימשה כדירת airbnb במשך שנים והייתה מוזמנת לשנה קדימה, אבל יום אחרי 7 באוקטובר בוטלו כל ההזמנות. עובדיה חשב מה לעשות והבין שהגיע הזמן להקים את הגלריה שחלם עליה.
אילו זיכרונות מלווים אותך מילדותך?
״הייתה לי אמא שהייתה קמה בבוקר, יוצאת לקניות באוטובוס כדי לראות מאיפה היא מביאה את האוכל הכי טעים לילדים שלה, והייתה דואגת שיהיו לי פירות. גדלתי כילד הכי מפונק בבית קשוח מבחינת תנאים, בתוך סיטואציה הכי לא מפנקת, אבל היא לא נתנה לנו להרגיש ככה".
מה ידעת על הקריירה של אבא?
"כשאני נולדתי אבא שלי היה קרוב לגיל 70. אבא תמיד היה אומר, 'באו הילדים, הלכו הסרטים'. לא היה כל זכר לתקופה הזוהרת הזו שאנחנו באמת לא הכרנו אותה. ידענו וגדלנו עם הידיעה שאבא במאי סרטים ופעם מישהו תרם לנו טלוויזיה עם קלטות של הסרטים של אבא, וכל הילדות שלנו - זה מה שעשינו, היינו רואים את הסרטים של אבא בלופ. אבא עשה בארץ 13 סרטים ובאיראן יותר מ־20 סרטים. בשלב מסוים אבא פשט את הרגל אחרי שני סרטים כושלים שעשה בשנות ה־80, "נורית 2" ו"הדודה מארגנטינה". הנפילה שלו התחילה כשניסה לרצות את המפיקים.
"לא הכרתי את הדמות של 'במאי הקולנוע' שהוא היה, אבל את אבא הכרתי טוב מאוד. כל 13 השנים הראשונות של חיי הכרתי אותו כאדם מבוגר שנמצא בבית, ושמעתי את הסיפורים שסיפר לי על השחקן, הבמאי, המפיק והיזם שהוא היה. הוא עבד כבמאי בעיראק, ושם היו לו שני בתי קולנוע, שהולאמו על ידי הממשלה. הוא עבר ליצור סרטים באיראן, הקים את חברת ההפקות שלו, 'סטודיו אטלס', ברחוב שאליו הגיעו אחר כך עוד חברות הפקה ושהפך לרחוב הקולנוע של טהרן.
"אני לא הכרתי את המצליחן הזה, אלא את האדם הזקן, החולה ושבור הלב מחוסר היכולת שלו לייצר עוד סרטים. הוא היה דרימר וכל יום הוא קיווה שהיום הוא מתחיל לצלם סרט. היו לו תסריטים מוכנים שלא שמרנו עליהם, ובהם הוא כתב לי ולאחיות שלי תפקידים קטנים. ממש כואב לי הלב לדבר על זה".
מה קרה לכם אחרי פשיטת הרגל?
"עברנו מכיכר המדינה לבית שאני גר בו היום, שהיה הבית של ההורים של אמא - בית ערבי ישן עם תקרות גבוהות. עם הכסף האחרון ועם הלוואות מאנשים הוא יצר חדר נפרד לארכיון שלו, הנמיך את התקרה והכול היה שם באותה עליית גג. כילדים זה היה מגרש משחקים שהיינו משחקים בו, לצד המצלמות שאיתן הוא צילם. אני זוכר שהיינו משחקים עם הנגטיבים של הסרטים שלו באיראן ובארץ, ממש ערמות של סלילים של סרטים שהיינו משחקים איתם ומפזרים בחדר. כשאבא נפטר אמא פחדה שעליית הגג הזו תקרוס, היא הביאה מישהו שפינה את הכול".
איפה כל החומרים היום?
"כואב לי לומר שכל מה שהיה שם לא שרד. למרבה המזל, כשאבא עוד היה בחיים, פנה אליו מאיר רוסו, מנהל ארכיון סינמטק ירושלים, וביקש משהו לשימור אצלם. אבא אמר, 'בואו, קחו הכול'. רוסו שלח מישהו שיבוא, ופשוט רנדומלית לקחו שישה סלילים של סרט, וזה הסרט האיראני היחידי ששרד בגרסה של 35 מ"מ שהיו מקרינים בקולנוע. יקרינו אותו בשנה הבאה במוזיאון MOMA בניו יורק. אנחנו מנסים להשיג את הסרטים שאבא צילם באיראן. יצרנו קשר עם חוקרי קולנוע איראנים מכל העולם, כי אבא היה קולנוען מצליח באיראן ופורץ דרך, ויש סרטים באיראן שהוא הראשון שעשה כמותם. אפילו 'סטודיו אטלס' שלו הפך את אותו הרחוב לשדרת הכוכבים של הקולנוע האיראני, וכל מי שעסק בקולנוע מיקם שם את המשרד שלו. את זה למדנו מקולנוענים גולים שכבר לא חיים באיראן".
עובדיה מספר כי בימים אלה מצלם הבמאי תומר הימן סרט על אביו ועל פועלו, ומלקט חומרים. "בדוקו שאנחנו עובדים עליו אני מגלה כמה אבא לא אהב את הבחירות שלו בסרטים האחרונים ולא אהב את התוצאה, והקהל אכן הצביע ברגליים", הוא אומר.
קולנוע לא דיבר אלייך?
"לא דיבר אליי, כי תמיד ראיתי את הקולנוע מהצד הפחות יפה שלו, כי אבא היה בפשיטת רגל וגם אני וגם אחיותיי ברחנו מהתחום במין הכחשה לכל מה שקשור לזה. בשנים האחרונות פתאום כן מעניין אותי. עכשיו אני כותב תסריט על הסיפור של אבא שלי, כרגע לעצמי. רציתי גם ללכת ללמוד קולנוע, אני מאמין שזה עוד יקרה".
כל אחד מהמשפחה לקח נישה ביצירה
הגלריה של אביר יעקב עובדיה ביפו היא מקום מלא קסם, שנראה כמו סטודיו לקדרות. עשרות כדים מאורגנים על מדפים לפי סדרות ויוצרים הרמוניה, והכול על קונסולות פחים שבהן משתמשים אנשי קדרות מאז ומתמיד. "זו הייתה הכוונה שלי", הוא מודה, "לייצר תחושה שאת נכנסת לסטודיו לקרמיקה".
איך התגלגלת לסחר בעתיקות ויודאיקה ועכשיו לגלריה שמוכרת פריטי אספנות של קרמיקה ישראלית?
"העיסוק באמנות הגיע מהבית. מצד משפחת אמי אני דור רביעי לסוחרי אמנות ועתיקות בארץ ובעולם. לסבא רבא שלי, דוד זכאים, הייתה גלריה ביפו העתיקה, ועד היום המשפחה שלי מנהלת אותה. הוא היה מייצר חנוכיות משאריות של תכשיטים תימניים וכתבו עליו בעיתוני התקופה. יש לי דודים שיש להם גלריה לאמנות ברחוב מייפייר בלונדון. במשפחה שלנו אומרים: 'מי שלא הצליח לעשות שום דבר אחר התחיל למכור אמנות ועתיקות', וגם אני אחד מהם. כל אחד לקח נישה. יש לי בני דודים שעוסקים באמנות דקורטיבית מהמאה ה־19, ואחד בציורים מהמאה ה־20. דוד שלי מתעסק ביודאיקה ואני תמיד התעסקתי בישראליאנה, באמנות גילוף שנהב וכסף שייצרו האמנים של בית ספר בצלאל ובצלאל החדש - בצלאל שפעל עד 1929 ובצלאל שהוקם שוב בשנות ה־50".
מתי הבנת שקרמיקה זה הדבר שלך?
"את הקרמיקה ראיתי כל הזמן בבתים וזה פשוט לא משך לי את העיניים וגם לא היה לזה ערך כספי. בשנים האחרונות בניתי אוסף למוזיאון הג'ואיש בברלין, מכרתי להם פריטי יודאיקה מכסף של אמנים גרמנים שעלו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה. התעסקתי בזה שנה שלמה. בניתי להם קולקציה שלמה שאספתי מכל העולם עבורם, ואז לקחתי כמה שנים של הפסקה כדי ללמוד ולטייל, מה שלא עשיתי מגיל 21 כי הייתי ללא הורים ובהישרדות.
"כשסיימתי את לימודיי במכון הטכנולוגי בחולון HIT חזרתי לסחר באמנות, אבל בהסתכלות על עיצוב ופחות ממקום אספני. פתאום גיליתי את הקרמיקה ממקום עיצובי. הסתכלתי וזה גרם לי לתחושה נוסטלגית מצד אחד, ומצד שני, יש משהו בקרמיקה שלא קורה באמנות אחרת, החום שהיא משדרת, החיבור לאדמה. פתאום הוקסמתי מזה".
8 צפייה בגלריה
עובדיה מצלם עם תומר הימן סרט על אביו ועל פועלו. הבמאי ג'ורג' עובדיה
(צילום: ארכיון סטודיו אטלס)
מה היה הפריט הראשון עבורך?
"הפריט הראשון שקניתי הוא כד אפריקאי של 'לפיד' מסדרת 'אפריקה', במכירה פומבית של 'אישתר מכירות פומביות'. קניתי כי הרגשתי שאני אוהב אותו, ואיך שקניתי אותו התחלתי לחפש עוד פריטים מהסדרה הזאת וקניתי גם אותם. פתאום התחלתי להתעניין בכלל ב'לפיד', למשל, איפה המפעל פעל. הבנתי שהוא פעל ביפו, ברחוב אילת, לא רחוק מהרכבת הקלה. עד היום זה נקרא 'מתחם לפיד'. זה עוד יותר משך אותי כי כל החיים שלי אני ביפו, והחיבור עבד לי. התחלתי לקנות פריטים של מפעל 'חרסה', שהם יותר מדבריים, והמפעל ישב באמת בבאר שבע".
מה הקסים אותך?
"מה שמייחד את מה שקניתי הוא שמדובר בציורי יד, ולכל פריט יש את החתימה של מי שציירה את הציור. תראי, פה כתוב בתיה (רק שם פרטי, אמ"ר)", הוא מרים כד קרמיקה ומראה לי. "על התבנית כל אמנית במפעל יכלה לשחק, לפי הסדרה שהיא עושה. בסוף זה היה תעשייתי, אבל היה שילוב אמנותי. נתנו לעובדות את הדגם ואמרו להן איך זה אמור להיראות. נתנו להן לשחק עם הצבעים ועם הדוגמאות בתוך שבלונה ברורה במניפת הצבעים. לאט לאט למדתי לזהות את העדפות הצבעים של כל מיני עובדות. את סדרת 'ורד' למשל עיצבה גם בתיה.
"יש את האמנים המוקדמים, חוה סמואל, אהרון כהנא, שעבדו עצמאית, וזו ההתחלה של הקרמיקה בישראל, ואז הוקמו המפעלים האלה כצורך של הקהל הישראלי. לפיד וחרסה ייצרו כלים סניטריים ובין אסלה לכיור הם פשוט עיצבו גם כדים, ואזות וצלחות. הרעיון לייצר אמנות בתוך המפעל הוא מקסים. היו חדרים שנתנו לאמנים כדי שיעבדו שם. זה מאוד סקנדינבי ואימצו את זה פה בארץ. מבחינת איכות הכלים, הם איכותיים מאוד. היה אפילו יצוא של פריטים לארצות הברית, לאוסטרליה ואירופה. כל זה נגדע בסוף שנות ה־80 עם היבוא מסין. לאט לאט כל המפעלים נסגרו אחד אחרי השני".
והישראלים מתגעגעים ורוצים להחזיר הביתה את הכלים של הסבתות שלהם.
"יש עניין עם הקרמיקה הישראלית, וזה קשור למה שקורה עכשיו עם האנשים שמרגישים שהמדינה משתנה להם מול העיניים ונאחזים בנוסטלגיה שמזכירה להם את ישראל שהם הכירו. זו, אגב, מגמה עולמית, הנוסטלגיה הזו. יש ביקוש גדול מאוד בעולם לקרמיקה מאמצע המאה ה־20. אנשים מעריכים את האיכות של החפצים שהיו לנו פעם".
