שכונת פלורנטין כבר מזמן לא מתפקדת כשכונת מלאכה בלבד. בעשורים האחרונים היא הפכה לאחד ממוקדי ההתחדשות העירונית של תל אביב עם ביקוש גבוה למגורים, מסחר והשקעות. עם התפתחות השכונה והשינויים שחלים בה, גובר גם הצורך לשמור על מאפייניה שהפכו אותה לאחת מהשכונות המזוהות בעיר. על רקע זה מקדמת עיריית תל אביב את תוכנית השימור של צפון פלורנטין, הנמצאת בשלבי אישור מתקדמים. התוכנית מציעה גישה של שימור מרקמי שלא מתמקדת במבנים בודדים בעלי ערך, אלא בהקשר העירוני, ברחוב וברצף החזיתות המאפיינים את השכונה.
"בניגוד למבנים נקודתיים שמוגדרים לשימור בגלל איכותם האדריכלית, ההיסטורית או הסגנונית כמו המבנים האקלקטיים ברוטשילד או מבני הבאוהאוס (המשתייכים לסגנון הבינלאומי) בעיר הלבנה", מפרט האדריכל ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב־יפו, "במקרה של פלורנטין, חשיבותם העיקרית של הבניינים טמונה דווקא במרקם שנוצר בין המבנים, ברצף המסחרי ביניהם, במרפסות הבולטות והארקרים – העיטורים שממסגרים את הכניסות והחלונות ומאפיינים את השכונה".
מרכז מסחרי בפלורנטין, מבט מרחוב הרצל אל דרך יפו
(צילום באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו)
מבצע ניקיון בשכונת פלורנטין, 1971
(צילום: יוסף ליאור, באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו)
ממסחר סביב פרדסים לגינות חדשות
השכונה הממוקמת בדרום העיר, בין הרחובות דרך יפו או אילת מצפון, עלייה ממזרח, דרך שלמה מדרום ואליפלט ממערב הוקמה בשנות ה־20 של המאה הקודמת כשכונה מסחרית בשטחי העיר יפו. השכונה הוקמה סביב מרכז מסחרי בשטחי פרדסים על ידי עולים מסלוניקי ונבנתה על ידי הקבלן שלמה פלורנטין, ומכאן שמה. השכונה תוכננה עם בלוקים קטנים סביב חצר פנימית שזכו לכינוי "הבלוק הפלורנטיני", רחובות צרים ללא שטחים ייעודיים למבני ציבור או שטחים ירוקים. עד סוף שנות ה־30, כתוצאה מהמרד הערבי, הורחב תחום אחריותה של עיריית תל אביב, והשכונה נכללה בתחום אחריותה המוניציפלי. לאחר מלחמת העצמאות סופחה השכונה באופן רשמי. מאז שנות ה־60 התרחבו שימושי המסחר והתעשייה על חשבון שטחי המגורים שהתפנו לאחר עזיבת התושבים.
בנייה אופיינית בפלורנטין
(צילום: Jose HERNANDEZ Camera 51, Shutterstock)
הוכרזה בשנות ה-90 כשכונה לשיקום עירוני. פלורנטין
(צילום: Teo K, Shutterstock)
במהלך שנות ה־90 פלורנטין הוכרזה על ידי העירייה כשכונה לשיקום עירוני, ובאמצעות חברת "עזרה וביצרון" החלה בשיפור התשתיות העירוניות והמרחב הציבורי ושיקום מבנים. במקביל הפכה השכונה לחלק מסמל תרבות, עם עליית הסדרה "פלורנטין" המתארת את חייהם המרתקים של צעירים החיים בשכונה. "פלורנטין הייתה בעיקרה מסחרית ותעשייתית באותה תקופה שבה עלתה הסדרה", מספר הופמן. "מאז ועד היום מתבצעת עבודה מצד העירייה לאתר מגרשים שיוכלו לייעד לגינות ומבנים ציבוריים, ולהגדיל את טווח הגילים של האנשים שחיים בה. לשם כך, העירייה מאתרת מגרשים בעלי פוטנציאל ציבורי ומסבה את הייעוד שלהם". כך, תחנת הדלק ברחוב פלורנטין פינת החלוצים הפכה לגינה קהילתית שנפתחה לפני כמה חודשים, וסמטת אלוף בצלות ששימשה כחניון הפכה לגינה ציבורית עם בתי קפה ובעתיד יהיה בה גם מרכז קהילתי.
פחות מכוניות, יותר הולכי רגל
הביקוש למגורים בשכונה והוספת זכויות בנייה שיצדיקו את שיקום המבנים מבחינה כלכלית העלו אתגר חדש. ככל שעליית ערך הקרקע והדרישה לממש את הזכויות גברו, כך גבר גם הסיכון לאיבוד המרקם העירוני המובהק. על כן, החלו לקדם בעירייה תוכניות שיאפשרו את התחדשות השכונה תוך שמירה על זהותה. "המטרה היא לשמור על אופייה המסחרי ולא להפוך אותה לשכונת מגורים טיפוסית", מדגיש הופמן. לדבריו, התוכנית מבוססת על עקרונות שיושמו גם בשכונת המארה בפריז או צ'לסי בניו יורק. בשתי השכונות שולבו מגורים, מסחר ותרבות במבנים ההיסטוריים, תוך שמירה על החזיתות כלפי הרחוב והמרחב הציבורי.
"אופי המסחר הייחודי בשכונה מתבטא באמנות ובעלי מקצוע כמו רתכי ברזל, כורכי ספרים או עסק המתמחה בייצור צבעים", אומר הופמן. "באמצעות מסמכי המדיניות, אנחנו משתדלים למנוע כניסה של רשתות מסחריות גדולות שעשויות לשנות את אופי השכונה. במקום זה בחרנו לעודד מגוון של עסקים קטנים, בוטיקים, גלריות ומסעדות. כיוון שמדובר בשטחים ועסקים פרטיים, אין באפשרותנו לחייב עסק מסוים להישאר, אבל אנחנו מנסים לייצר תנאים שיאפשרו לשכונה להתפתח בקצב שלה. במקביל, אנחנו עוסקים גם בחשיבות ההיסטורית של העסקים ובוחנים כיצד ניתן לייצג אותם כשכבה עירונית שתקבל מודעות והכרה".
בימים אלו מופקדת התוכנית להתחדשות צפון פלורנטין, בהתאם לחלוקה ההיסטורית. "כחלק מהעבודה על השימור, חילקנו את סוג השימור לשלוש רמות: שימור מלא, שימור מרקמי ומרקם לשמירה", מסביר הופמן. "השימור המלא דומה למבנים אחרים המוגדרים לשימור בעיר, על פי הערכים שהוגדרו ביחס לתכנון המקורי של המבנה ונוגע למבנים בודדים בלבד. לעומת זאת, כ־350 מבנים מתחלקים בין שתי הרמות הנוספות שנוסחו בתוכנית. שימור מרקמי מחייב שימור של חזיתות המבנה לכיוון הרחוב. "רמה זו מחייבת שמירה על החזיתות כיוון שהתקנים היום לא מאפשרים את הבנייה בתצורתה הקיימת", מוסיף הופמן. "המרקם לשמירה מחייב לשלב את החזית הקיימת במבנה חדש. ביחס לשימור המבנים המשתייכים לקבוצה השלישית, אנחנו גמישים יותר עם בקשות לשנות את גודל הפתחים, להרחיב את החזית המסחרית וכדומה, מתוך מטרה להקל על הביצוע ועל עקרונות התכנון של האדריכלים".
פלורנטין 33 בתכנון אדם כהן אדריכלים
(צילום: דן מילר)
התמודדות עם המרפסות. פלורנטין 33 בתכנון אדם כהן אדריכלים
(צילום: דן מילר)
עוד מסדירה התוכנית את החזית הפעילה לאורך הרחובות שברובה מוגדרת למסחר ובאתרים מסוימים גם שטחי ציבור בנויים ותוספת בנייה של בין שלוש לארבע קומות המיועדות למגורים מעל. לעומת התכנון עבור צפון פלורנטין שהופקדה לאישור ונמצאת בשלבים אחרונים של הסדרה, בדרום ומערב פלורנטין העירייה הסדירה זה מכבר מסמכי מדיניות ופרויקטים לאיתור והתחדשות של המרחב הציבורי וגיבוש מתווה לרחובות לעידוד ההליכה בהם. "התפיסה הייחודית למרקם של פלורנטין היא ראיית הרחוב כחלק מהמרחב הציבורי", מסביר הופמן. "אנשים אוהבים להסתובב ברחובות השכונה, בין חנויות התבלינים והרהיטים. לכן, רחובות לוינסקי ומקטעים מרחובות פלורנטין וזבולון הפכו לרחובות מוטי הולכי רגל. וככל שיהיו יותר רכבות קלות מסביב, נוכל לתת עדיפות להולכי רגל ולתחבורה ציבורית על חשבון כניסת כלי רכב".
שמירה על כללים מדויקים יותר מבעבר
עקרונות השימור נקבעים במדיניות השימור, אך הם עומדים למבחן המציאות כשמתחילים בבנייה. כל תוספת בנייה מעל מבנה המוגדר לשימור מחייבת התייחסות לקיים והכרעה בין יצירת המשכיות ובין הדגשת הניגוד בין המבנה ההיסטורי לתוספת החדשה: עד כמה להדגיש או לשלב את התוספת במבנה הקיים, האם לייצר ניגוד מובהק ביניהם ואיזו תצורה היסטורית לקבע.
אחד ממשרדי האדריכלים שמתמודדים עם שאלות אלו בעבודתם בשכונה מדגישים את חשיבות השימור. "אנחנו שומרים על רקמה שלא תוכל להיבנות היום, גם אם ננסה", אומרת עדי גל, מייסדת שותפה במשרד גל פלג אדריכלים. "בפרויקטי השימור שאנחנו מתכננים היחס בין המבנה ההיסטורי לתוספת הוא שמעניין אותנו", מפרט עמיר פלג, שותפה למשרד. "יש פרויקטים של שימור שמדגישים את החדש לעומת הקודם ואנחנו מחפשים את ההמשכיות ביניהם, את האופן שבו החדש צומח מתוך הישן ולא הנגדה ביניהם. לפעמים קל יותר לעשות זאת במבנים אקלקטיים בגלל המרחק בין הסגנון העיצובי הקודם ובין זה העכשווי".
פלורנטין 44 בתכנון אדם כהן אדריכלים
(צילום: דן מילר)
פרויקט בתכנונם של גל פלג בשכונה הממחיש את גישתם הוא "בית אהרונוב" ברחוב הרצל 40. המבנה המקורי תוכנן בשנת 1924 על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ', שהיה גם מהנדס העיר הראשון של תל אביב ובין הפרויקטים בתכנונו אפשר למנות את בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ובית השגרירות הרוסית בשדרות רוטשילד. הסגנון המאפיין את הבניין הוא אקלקטי ובגרסתו המקורית הוא כלל שתי קומות מגורים מעל קומת המסחר. בהתאם לסגנון האקלקטי, המבנה עשיר בעיטורים של מעקות המרפסת והקרניזים התוחמים את קצה החזית.
לפי התוכנית, זהו אחד מהמבנים הבודדים שהוגדרו לשימור מלא של החזית והחלוקה הפנימית של הדירות. בשנת 2021 נפתח המבנה מחדש עם תכנון תוספת בנייה שנועדה לייצר המשכיות של המבנה המקורי, אבל גם עם הבחנה ברורה ביניהם. לכן, "גודל המרפסות והחומריות חוזרים גם בתוספת הבנייה אבל בפרשנות עכשווית יותר שבאה לידי ביטוי למשל בחריצי הטיח האורתוגונליים, בניקיון הצורני של מעקה המרפסת המתכתי ובקרניז החלק בגג החדש", מפרטים האדריכלים.
גישה דומה יושמה גם בבניין בנחלת בנימין 123 שתכננו. במקרה הזה, ההבדל בין המקורי לחדש פחות ניכר אבל עדיין נוכח, הם אומרים. הבניין המקורי תוכנן בתחילת שנות ה־30 על ידי אלכסנדר פן ואריה כהן כקומה אחת עבור מסחר, ושלוש שנים לאחר מכן התווספו לה שתי קומות מגורים. בשנת 2020, לאחר תהליך השימור, נוספו לו שלוש קומות מגורים שממשיכות את הקצב הגיאומטרי של החזית עם המרפסות האופקיות שנבדלות בגון טיח בהיר יותר, פרטי המעקות וגודל הפתחים.
אלא שלדברי גל ופלג, המדיניות החדשה משנה גם את מידת הגמישות שניתנה עד כה לאדריכלים בתכנון תוספות הבנייה. אולי כדי למנוע ניגוד חריג מדי, אם בעבר הנחיות השימור אפשרו לכל מתכנן לגבש את היחס בין הישן לחדש, כיום התוכנית מגדירה כללים מדויקים יותר לתכנון התוספת על פי דוגמת החזית הקיימת, כדי לייצר שפה אחידה לאורך הרחוב. ההסדרה אמנם נועדה לשמור על אופי השכונה בתקופה של התחדשות מואצת, אבל הם מעלים חשש לגבי היכולת לזהות את ההבדל בין השכבות הבנויות בעוד עשר או 20 שנה.
האתגר: מרפסות
יישום עקרונות השימור כולל אתגרים נוספים הנוגעים לפערים אל מול הרגולציה העכשווית שלא תמיד מאפשרת לשחזר או לשמור את אופי הבניין המקורי. האדריכל אדם כהן, שמתכנן כמה מבנים בשכונה, מדגים את אחד הפערים שעולים בפרויקטים המתוכננים בה כפי שמופיעים בבניין ברחוב פלורנטין 33. המבנה המכונה "בית הייבלום" תוכנן במקור על ידי אדריכל לא ידוע, בסגנון הבינלאומי המאופיין בהבלטת גרם המדרגות האנכי ובמרפסות אופקיות בולטות. הקומות החדשות שהתווספו כוללות מרפסות דומות מבחינת מיקום בחזית, אבל לא היה ניתן לבנות אותן באותו עומק. הסיבה לכך נובעת מחוק המאפשר למרפסת לבלוט 1.20 מטרים או שליש מרוחב המדרכה. בפלורנטין, שבה המדרכות צרות, המשמעות היא שהמרפסות החדשות לא יכולות להיות זהות לאלו הקיימות.
לא רחוק משם, ברחוב פלורנטין 44, נמצא מבנה נוסף בתכנון משרדו של אדם כהן. המבנה שתוכנן לראשונה בשנת 1935 ובולט בזכות קטימתו לכיוון פינת הרחובות, קיבל ביטוי שונה להבדל בין הבנייה הקיימת לתוספת הבנייה. בניגוד למרפסות הסגורות בקומה הראשונה, המרפסות בתוספת הבנייה פתוחות משני צידיהן ובולטות בפתחי היציאה הגדולים אליהן. המרפסות, גון הטיח וחלונות האלומיניום לעומת תריסי העץ מייצרים שכבה נוספת למבנה הקיים.
בסופו של דבר, תוכנית השימור המרקמי של פלורנטין לא מבקשת לשמר רק מבנים, אלא את המרקם העירוני שנוצר ביניהם ואת הפעילות שהיא מאפשרת. התפיסה כלפי שימור השכונה לא מתמקדת בסיפורו וייחודו של כל בניין בפני עצמו אלא בבלוק העירוני, ברצף החזיתות ובתרומתם לרחוב ולמרחב הציבורי. בכך, היא מרחיבה את מושג השימור ממבנים בודדים לאופייה ולזהותה של שכונה.
