החלום של כל ילד, ולפעמים גם של כל מבוגר, הוא בית עץ. מקום סודי ופרטי, כזה שאפשר להזמין אליו חברים טובים, לקרוא בו ספרים, לשחק, להפליג בדמיון למסע הרפתקאות ואפילו להתחבא. החלום הזה, שלרוב נשאר נחלתם של מעטים, הפך למציאות עבור כמה ילדים בני מזל במיוחד שההורים היצירתיים שלהם החליטו להגשים את הפנטזיה האולטימטיבית. הם בנו לילדיהם בית עץ אמיתי, בעבודת יד, מלא קסם ואהבה – וגם פוטוגני.
עד לפני ארבע שנים, תהילה קובה, בת 39, נשואה ואם לילד, הייתה צלמת ילדים ולפני כן הייתה פסנתרנית, בעלת תואר מהאקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. אבל בעקבות בית העץ שבנתה לבנה עומר, כיום בן שמונה וחצי, היא החליטה לעשות הסבת מקצוע ולעבור מבתי עץ למגרש של הגדולים. כיום היא עושה עסקאות פליפ בנדל"ן – רוכשת בתים בארצות הברית, משפצת, מעצבת ומוכרת אותם ברווח. "תמיד נמשכתי לעולם האדריכלות ועיצוב הפנים", מספרת קובה. "כשהייתי ילדה נהגתי לאסוף תמונות של בתים ממגזינים, לשרטט מבנים ובשבתות הייתי מטיילת בשכונה ומסתכלת על בתים יפים שבנו באזור. לאבא שלי יש ידי זהב והוא היה הנדימן. יש לו רק בנות, אז הוא העביר לי את הידע בתחום. הוא תמיד נתן לי להשתמש בכלי העבודה שלו ולימד אותי איך לתקן דברים בבית. בית העץ לעומר הוא הדבר הראשון שבניתי בחיים, וכל כל כך נהניתי לבנות אותו, שהחלטתי לעסוק בתחום. עשיתי קורס בתחום עסקאות פליפ בנדל"ן בארצות הברית וזה המקצוע שלי בשלוש השנים האחרונות".
מאיפה הגיע הרעיון לבנות בית עץ?
"הבן שלי רצה בית עץ כמו שהיה לחבר שלו, שבנה לו נגר באופן מקצועי. ואז חשבתי - למה לא לבנות לו בעצמי? אז החלטתי לבנות לבן שלי בית עץ בחצר הבית שלנו בכפר שמריהו. הסתכלתי הרבה בפינטרסט ולקחתי משם רעיונות".
איך מתחילים לבנות בית עץ כזה?
"הזמנתי עצים בגודל חמישה מטרים ממחסן עצים, שאלתי מאבא שלי את ארגז הכלים שלו וקניתי מסור מקצועי. עבדתי בלי שרטוטים – פשוט לפי המקום והגודל שנראה לי נכון. הגודל של הבית הוא 1.60 על 2.1 מטרים. את הגג, למשל, ראיתי שאפשר לעשות מסנטף, חומר פלסטי חצי שקוף כמו שיש בפרגולה, כדי שייכנס אור. יצרתי גם את החלונות פיסות־פיסות ובגלל שלא רציתי שיראו ברגים, השתמשתי בדבק והחזקתי את החלונות עם קלמרות (התקני הידוק או קיבוע המשמשים להצמדה חזקה של חפצים זה לזה, מ"ב)".
ובכל זאת היו רגעים שבהם קובה הזדקקה לעזרה. "ביקשתי מאבא שלי לעזור לי להניח את הגג, כי זה דורש שני אנשים. ובחיתוך מתכת למסילות של החלונות נעזרתי בהנדימן, כי מסור הדיסק פשוט היה חזק מדי בשבילי. זה היה יכול להיות מסוכן", היא מסבירה. תהליך בניית בית העץ לקח לדבריה כמה חודשים. "זה היה תהליך ארוך. עבדתי בהמשכים, כשמצאתי זמן פנוי, וגם מזג האוויר שיחק תפקיד. רוב הבנייה הייתה בחורף, אז הייתי צריכה לנצל ימים יבשים כדי להתקדם. באחד הימים הייתה סופה חזקה והכיסוי של הגג פשוט עף באוויר. זה היה מטורף ומאתגר. אתגר נוסף שהתמודדתי איתו היה תאונה שקרתה בזמן הבנייה - ניסרתי את העץ ללא משקפי מגן פעם אחת, ושבב נכנס לי לעין. ביליתי את הלילה במיון", מספרת קובה.
עומר בנה, שהיה אז כבן ארבע, היה שותף מלא בתהליך: "זה היה מאוד מרגש. נתתי לו לחתוך איתי עצים, עם משקפי מגן כמובן, להבריג ברגים, לקדוח וגם לצבוע. הוא ממש התלהב. גם שאלתי אותו איזה משחקים הוא רוצה שיהיו בפנים, והכול נבנה לפי החלומות שלו".
מה יש בתוך הבית?
"יש מטבח מעץ מלא שבניתי בעצמי עם כיור, כיריים וברז. קניתי משחקי עץ כמו פיצה, כלי בישול וכלי אפייה. יש גם דוכן שוק קטן בחלון מתרומם עם סלסילות ירקות. צילמתי את עומר עם בית העץ ובצילומים השתמשתי בירקות אמיתיים שקניתי ממגדלים בשוק שנראים כמו הירקות של פעם, עם השורשים. אבל ביומיום יש כמובן ירקות מפלסטיק. בניתי את הבית על רצפת דק ומסביב יש אדניות עם עציצים וצמחים אמיתיים. בדלת הכניסה תליתי זר מפרחי לבנדר. זה נקרא Wreath. בארצות הברית נוהגים לתלות בחג המולד זר עשוי מענפי אשוח ירוקים עם סרטים, אצטרובלים ופירות יער, ובשאר השנה, נוהגים לתלות זר פרחים".
איך עומר הגיב כשראה את בית העץ בפעם הראשונה?
"הוא ממש שמח והרגיש שזה הבית שלו. הוא אירח שם חברים ואכל שם ארוחות בוקר בשבתות. חגגנו לו שם יום הולדת, וחברים שלו כל כך התלהבו שלא רצו ללכת הביתה. בתים כאלה עולים אצל נגר לפחות 10,000 שקל ואפילו 15,000 שקל".
איזה טיפ יש לך להורים שחושבים לבנות בית עץ בעצמם?
"לא לחשוש מהאתגר. זה לא בית אמיתי או בניין. זה משהו אפשרי לחלוטין. אם עובדים שלב אחרי שלב, זה לא מסובך מדי. היום אפשר למצוא הכול באינטרנט וללמוד מהניסיון של אחרים. זה גם לא דורש הרבה תחזוקה – רק פעם אחת צבעתי מחדש את הבית מבחוץ, יותר בשביל לרענן, הגשם והשמש לא פגעו בבית".
הפתעה בחצר האחורית, בהשראת הים
גם אלון כהן, בן 56, נשוי ואב לשלושה, החליט לבנות לילדים שלו בית עץ בחצר ביתם שבבאר גנים. הוא בעל חנות בתחום השעונים והמתנות, אבל יש לו ניסיון רב בבנייה עם עץ. "תמיד משך אותי הקטע של העיצוב ולמדתי עיצוב פנים", מספר כהן. "בניתי משחקים לגני ילדים ובתי ספר כמו קוביות מעץ, וגם בניתי ספסלים לגנים ציבוריים וגני ילדים. לצערי, לאחרונה אני בונה ספסלים לזכר הנרצחים מ־7 באוקטובר, שחלקם חברים שלי. גם בחנוכה בשנה שעברה בניתי חנוכייה מדהימה לזכר משפחת ביבס".
בית העץ, שבנה כהן לפני ארבע שנים, נבנה כולו מחומרים ממוחזרים: "אני כמעט לא הולך למחסני עץ. 90% מהדברים שאני בונה זה ממוחזר – מדברים שאנשים זורקים, כמו שאריות עץ, משטחים. אני מנהל בפייסבוק קבוצה בשם 'מהפך מהפח' שבה אני משתף ביצירות שאני עושה מחומרים ממוחזרים. במקרה הזה נשארו לי שאריות מבנייה של פרגולות, ואמרתי לעצמי: יאללה, נבנה לילדים בית עץ".
תהליך הבנייה לקח לו יותר משבוע, והתוצאה: בית עץ מרשים, בגובה שני מטרים, ברוחב של בערך מטר וחצי על מטר ו־40 ס"מ. "הקפדתי שיהיה בטיחותי ביותר עם מדרגות נוחות, בלי מסמרים כמעט, וכמה שפחות ברגים. חיברתי הכול עם זוויות מתכת וסיכות. רק במקומות שחייבים חוזק שמתי ברגים", הוא מוסיף.
ומה עשית מבחינת העיצוב?
"אנחנו משפחה שאוהבת ים, אז החלטתי ללכת על סגנון ימי. מצאתי הגה ישן של ספינה, חבל של עוגן וגם גלגל הצלה מפעם - ותליתי אותם. זה נתן לבית תחושה של אונייה קטנה. גם בצבעים השתדלתי שיהיה חמים ושהבית ישתלב יפה עם הצמחייה".
מה היה האתגר הכי גדול?
"האתגר הוא שהילדים יאהבו את הבית. בניתי להם אותו בהפתעה. זה היה בחצר האחורית והם לא ידעו מה אני בונה שם. לא נתתי להם לראות את התהליך. כשהבית היה מוכן, קראתי להם החוצה, והם הגיבו כמו שילדים מגיבים – וואו! הם מאוד אוהבים לשחק בבית".
מה הטיפ שלך להורים שרוצים לנסות לבנות בעצמם?
"קודם כול תכנון, ושנית, לעשות את זה באהבה. כשבונים משהו מכל הלב, בלי לחרטט, זה יוצא טוב. לא צריך להיות נגר מקצועי כדי להצליח."
בית העץ שמסובב ראשים בקיבוץ
ויש גם כאלה שעוסקים בבניית בתי עץ באופן מקצועי – ומהווים מקור השראה לאחרים. אליאור אברהם, בן 39 מקיבוץ חמדיה, נשוי ואב לשניים, עוסק בבניית פרגולות, דקים, מעניק שירותי אחזקה לקיבוץ - וגם בונה בתי עץ. "עץ זה האהבה שלי. זה משהו שמאוד ממלא אותי", הוא אומר.
בית העץ הראשון שבנה היה לפני שלוש שנים, עבור ילדיו. "עברנו לקיבוץ לפני ארבע שנים אחרי שגרנו במרכז. רצינו שהילדים יתחברו יותר לטבע, פחות למסכים. בית העץ היה בשבילם מקום לברוח אליו, להתנתק, לבלות יחד", הוא נזכר.
איך היה תהליך הבנייה?
"זה היה כיף גדול. בנינו את זה יחד עם הילדים. הם היו אז בני שבע וארבע, ועזרו במה שיכלו – לצבוע, לחתוך. זה היה תהליך משפחתי".
בית העץ, שגודלו כ־1.5 על 1.5 מטרים, כולל חלון אקרילי עגול בתקרה שמאפשר להביט לשמיים גם כשהגשם יורד. "הם עפו על זה. רצינו גם לבנות להם אומגה, אבל החלטנו לרדת מזה כי אשתי פחדה", מסביר אברהם. בהמשך הוא בנה בית עץ נוסף, גדול ומרשים יותר, עבור חבר מהקיבוץ: "זה כבר היה סיפור אחר. הבית הזה בגודל של כ־2.5 על 2.5 מטרים, ויש בו שתי קומות, סולם טיפוס, מגלשה וחדר נוסף למטה. אנשים שעוברים לידו לא נשארים אדישים, שואלים עליו כל הזמן".
מה היה האתגר הכי גדול בבנייה?
"החום. אנחנו בבקעת הירדן והטמפרטורות ממש גבוהות - 40 מעלות ביום זה סטנדרט. אבל פתחתי תאורה ועבדתי בערבים, כשקצת יותר קריר. חוץ מזה, לא היה אתגר. היה כיף מאוד ליצור את בתי העץ".
ומה לגבי טיפ למי שחולם לבנות בעצמו בית עץ?
"קודם כול לדאוג לבטיחות – להציב עמודי עץ עבים, לקבע אותם טוב, לא לחסוך בחומרים. אחר כך לתחזק: לשמן את העץ פעם בשנה או שנתיים, לוודא שאין קוצים, לעשות ליטוש קטן כשצריך. זה לא רק עניין של יופי, זה עניין של עמידות ובטיחות לילדים".
