מה עוד אפשר לחדש בריפודים המוכרים של האוטובוסים בארץ? מתברר שיש מקום ליצירתיות רעננה עם קורטוב של ביקורת חברתית. נועה תורן, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ודור רביעי למשפחת עובדי אגד, החליטה לקחת את הטקסטיל שעוטף את המושבים באוטובוסים – ולתת להם נראות חדשה, שורשית וישראלית, אך כזו עם אמירה נוקבת.
מתוך החיבור האישי שלה לתחבורה הציבורית, כמי שרבים מבני משפחתה עבדו או עובדים בחברת האוטובוסים, היא יצרה סדרת בדי ריפוד שמחליפה את הדוגמאות הגנריות. את השפה החזותית החדשה ביססה תורן על הסממנים שהכי מזוהים עם הנסיעה באוטובוס הישראלי ובמרחב הציבורי - קליפות גרעינים, סטיקרים כמו "נחמן מאומן", מדבקות המזהירות מפני רעש חזותי, כיסאות כתר פלסטיק ועוד.
ראיון אולפן עם נועה תורן, בוגרת שנקר מהמחלקה לעיצוב טקסטיל
(צילום: אורי דוידוביץ')
באמצעות סריגת ג'קארד ומשחקי טקסטורה הפכה תורן את כל הדימויים העכשוויים של הישראליות לשפה עיצובית שמעבירה ביקורת על מצב התחבורה הציבורית והתרבות העמוסה שנוצרה סביבה.
אז את משפחה של ארבעה דורות באגד. ספרי לי איך הייתה הילדות סביב עולם התחבורה הציבורית, ואיך זה הוביל אותך לפרויקט המיוחד והמדהים הזה שיצרת בשנקר?
"סבא שלי היה נהג באגד, וגם אחיו, וגם אבא שלו. זה הולך אחורה כמה דורות. ובתור ילדה אני זוכרת סיפורים מסבא שלי שנהג בקו מירושלים לקריית שמונה. אני זוכרת סיפורים על הנסיעות, וסיפורים של אמא שלי והאחים שלה בקייטנות של אגד, וזה משהו שליווה אותם בילדות. וגם בתוך המחקר לקראת הפרויקט, גיליתי כמה זה משהו שהולך עם אנשים נוספים – עם נהגים לשעבר, למשל. יש מוזיאון של אגד בחולון, ויש מלא נהגים שיושבים שם כל יום שישי, יש להם פרלמנט שבו הם מעלים זיכרונות ביחד. זה נושא שמדבר להרבה מאוד אנשים. וככה זה ממש התחיל אצלי".
הריפודים שיש עכשיו בחלק מהאוטובוסים של אגד
(צילום: אודי עציון)
גרעינים שחורים. הריפודים החדשים של נועה תורן
(צילום: רוני כנעני)
כיסאות כתר בערבוביה, כביקורת על האלימות החברתית
(צילום: רוני כנעני)
אנחנו רגילים באמת לעיצובים גנריים ומשעממים ואפילו נוסטלגיים בכיסאות האוטובוס, ופה לקחת דברים מיוחדים, כמו אלמנטים של קליפות גרעינים וסטיקרים, והפכת אותם לבדים מורכבים ומיוחדים. איך הופכים את כל הבלגן הזה שאנחנו מכירים מהיום-יום של התחבורה הציבורית והופכים אותו לשפה עיצובית?
"בעיניי תחבורה ציבורית זה משהו שהוא לא נבלע. אצלי בעין הוא תמיד היה משהו שבלט לי כשאני נוסעת בתחבורה ציבורית. ותרבות ישראלית ככלל הוא תחום שאני מתעסקת בו כבר בערך שנתיים, מאמצע התואר. וכשהגיע הפרויקט הסופי, ידעתי שזה משהו שאני רוצה לשלב, ידעתי שאני רוצה לקחת את האלמנטים שאנחנו יודעים ומכירים, ולראות איך אני משלבת את זה בעיצוב ואיך אני גורמת לזה להפוך למשהו עם קצת ביקורת מסוימת, וגם עם המון הומור וציניות".
איזו ביקורת ניסית להעביר ואיך הצלחת להעביר אותה דרך היצירה שלך?
"בחרתי כל מיני אלמנטים שאנחנו מכירים, שמאוד מהיום-יום שלנו, ובדקתי באמת איך אני יכולה ליצור שינויים קטנים בתוך השפה העיצובית שלי כדי לעורר ביקורת. אם אני לוקחת לדוגמה את העיצוב של כיסאות הכתר שאיירתי – יכולתי לקחת את כיסאות הכתר ולצייר אותם בקונוטציה של טקס, אולי איזו הלוויה, אבל בחרתי לצייר את הכיסאות מעופפים, מתוך רפרור למכות בקטטות שבהן הם מעורבים. זו ביקורת נגד האלימות שקיימת במדינה כרגע.
ביקורת לא סמויה בתחבורה הציבורית
(צילום: רוני כנעני)
סטיקרים פופולריים מהמרחב הציבורי - על המושבים בתחב"צ
(צילום: רוני כנעני)
נחמן מאומן על המושב
(צילום: רוני כנעני)
"לקחתי מדבקות של 'סוכר בכמות גבוהה' ו'שומן רווי בכמות גבוהה' מהאוכל, ושיניתי את הטקסטים לדברים שאנחנו יכולים למצוא בתחבורה הציבורית – רעש, לכלוך, כתמים... דברים שמשקפים את איך שאנחנו מתנהגים בתחבורה הציבורית שלנו. הביקורת היא סמויה, לא נחרצת".
ואיך הגיבו בבית? אהבו?
"בהתחלה לא כל כך הבינו מה אני עושה, ו'מה את רוצה מהחיים שלנו?' וגם הכרחתי את כולם לאסוף איתי כיסאות אוטובוס ישנים ולצלם לי ריפודים של תחבורה ציבורית בכל מיני מקומות בעולם. אז הסתכלו עליי כמו משוגעת בהתחלה, ולאט לאט כשזה קיבל חיים וקיבל צורה, תמכו בי בטירוף, וכל רעיון שעלה לי ישר כולם נרתמו אליו".
היית רוצה שאגד או חברת תחבורה אחרת תיקח את העיצובים האלה ותשלב אותם באוטובוסים שלה?
"לא כמו שהם, כי המטרה היא ביקורת, אבל הייתי הכי שמחה בעולם שנעשה משהו שייקח באמת את המרחב הטקסטילי הזה שבסופו של יום לא מטופל ולא מתייחסים אליו, ונייצר מזה זהות ותרבות. ואני חושבת שכולנו נקבל מזה איזה משהו כיפי ואיזשהו סיום ליום-יום שלנו. אז אם אגד או מישהו רוצה להרים את הכפפה...".
