האדריכלית הפלסטינית סועאד עאמירי (Suad Amiry) זכתה בסוף ספטמבר בהכרה בינלאומית יוצאת דופן כשקיבלה את הפרס האירופי לאדריכלות (European Prize for Architecture) – אחד היוקרתיים והחשובים בעולם. עאמירי, שהקדישה את מרבית פועלה לשימור המורשת האדריכלית הפלסטינית ולהחייאת מבנים היסטוריים, הצליחה להפוך את תחום השימור ממעשה טכני למדיום חברתי, תרבותי ופוליטי. זכייתה אינה רק הישג אישי, אלא עדות למקומו של השימור האדריכלי הפלסטיני בלב השיח המקצועי והתרבותי הבינלאומי בתקופה המורכבת שבה אנו חיים, על רקע המלחמה הנמשכת כבר שנתיים. היא גם מהווה תזכורת לכך שהאדריכלות אינה עוסקת רק בבניינים ואבנים, אלא בזהות, בזיכרון ובקהילה החיה ביניהם.
במשך שנים רבות עמדו בתים עתיקים בערים הפלסטיניות מוזנחים ומתפוררים – גגות קרסו, קירות נסדקו וחצרות הפכו למחסנים או ננטשו. תהליכי עיור מואצים לצד מחסור במשאבים הובילו להזנחה ממושכת, ורבים מהמבנים עמדו בפני סכנת קריסה או הריסה. בעשורים האחרונים החל תהליך שימור ושיפוץ רחב היקף, שבמסגרתו שוקמו מבנים היסטוריים והוסבו למרכזי תרבות, מוסדות חינוך ומרחבים קהילתיים. השיקום לא התמקד רק בהיבט הפיזי של המבנים, אלא גם בחיבורם מחדש לחיי היומיום של הקהילות המקומיות. את המהלך הובילה האדריכלית הפלסטינית סועאד עאמירי, שאולי אינה מוכרת לציבור הרחב, אך בעולם האדריכלות הבינלאומי היא נחשבת לדמות מרכזית ולבעלת השפעה בתחום השימור במזרח התיכון.
6 צפייה בגלריה
Restoration Project of Al Huqqiyya Palace - Phase II- Qalandia, 2020
(צילום באדיבות Riwaq)
שימור גם בעיר העתיקה בירושלים
עאמירי, בת 74, פועלת זה עשרות שנים לשימור המורשת האדריכלית הפלסטינית ולהחייאת מבנים היסטוריים ברחבי הגדה המערבית ועזה. את עיקר עבודתה היא מקדישה לשיקום בתי אבן, חצרות ציבוריות ואתרים בעלי ערך היסטורי, אך השפעתה חורגת מעבר לשימור הפיזי בלבד. בעיניה, אדריכלות אינה רק שאלת חומר ובנייה אלא כלי חברתי ותרבותי, שבאמצעותו אפשר להחזיר קהילות למרחבים שמהם נדחקו, לחזק תחושת שייכות וליצור מוקדי חיים חדשים בלב אזורים מוזנחים. פרסים ופרסומים בינלאומיים ליוו את פועלה לאורך השנים, אך זכייתה בפרס האירופי לאדריכלות מציבה אותה בין השמות הבולטים בזירה הבינלאומית, מעניקה הכרה רחבה לעבודתה ומאפשרת לציבור העולמי להציץ לעושר ולפוטנציאל ההשפעה של האדריכלות הפלסטינית כפי שהיא חיה ונושמת בשטח.
עאמירי עומדת בראש מרכז Riwaq (ריוואק היא מרפסת מקורה עם קשתות, אלמנט עיצובי מוכר באדריכלות האסלאמית) לשימור אדריכלי ברמאללה. מדובר בעמותה ללא מטרות רווח המתמחה בשימור. המרכז הוקם בשנת 1991 על ידי עאמירי, שבאותה תקופה הייתה אחראית על קיטלוג אלפי מבנים היסטוריים וכן על שחזור ושיקום מאות מונומנטים ואתרים תרבותיים מרכזיים בערים פלסטיניות. רוב פעילות המרכז מתמקד בשימור, מחקר ומעקב אחר מבנים בגדה המערבית ובעזה, וכן בשיקום כפרים ברחבי הגדה. במהלך שלושת העשורים מאז הקמתו, השלים מרכז ריוואק יותר מ־100 פרויקטים של שימור ושיקום, ובהם מונומנטים מרכזיים בעיר העתיקה של ירושלים ושיפוץ רחובות היסטוריים בלב ההיסטורי של בית לחם.
הפרס, המוענק מדי שנה על ידי המרכז האירופי לאדריכלות בשיתוף המוזיאון לאדריכלות ועיצוב בשיקגו, מכיר באדריכלים ש"התחייבו לקדם את עקרונות ההומניזם האירופי ואת אמנות האדריכלות". כמו כן, הפרס מוקיר ומדגיש את המחויבות וההישגים של אדריכלים אירופאים הדוגלים בגישה ביקורתית, אינטלקטואלית ואמנותית יותר לעיצוב מבנים וערים. הפרס אינו פרס על הישג חיים בלבד; הוא פועל כגורם תמריץ לרעיונות חדשים, מעודד חשיבה קדימה ומאתגר את המקצוע להתמודד עם שאלות מורכבות על הבניין והסביבה, תוך דחיפת גבולות להשגת תוצאות משמעותיות ועמוקות יותר.
6 צפייה בגלריה
בת של פליטים, למדה בארה"ב והשתתפה בשיחות השלום. עאמירי
(צילום באדיבות The Chicago Athenaeum Archives)
6 צפייה בגלריה
Al-Huqqiyya Mansion in the Historic Center of Qalandiya Village, 2018
(צילום באדיבות Riwaq)
במסגרת הענקת הפרס לעאמירי, ציין כריסטיאן נרקביץ'־ליין, מבקר אדריכלות ונשיא מוזיאון שיקגו: "במשימתה לשמר את האדריכלות הפלסטינית, התמקדה עאמירי במורכבויות המאתגרות של שימור הזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני, באמצעות פרויקטים המתעדים ומשחזרים אתרי מורשת אדריכלית ברחבי פלסטין. יוזמות כמו 'פרויקט שיקום 50 הכפרים' ו'פרויקט חגורת ההצלה' הפכו את מרכז ריוואק לזירה שבה תחום המורשת משמש מדיום לחשיבה על דאגות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ופוליטיות דחופות ומתפתחות. בעבודתה, היא מציבה את התושבים והמשתמשים במרכז העיצוב, ומשמרת מבנים שהם גם חסכוניים וגם נדיבים, תוך שמירה על זהות לאומית והיסטוריה אדריכלית שלמה של הרשות הפלסטינית".
חברה במשלחת הפלסטינית למו"מ לשלום
עאמירי נולדה בשנת 1951 בדמשק, כבת לפליטים בעקבות מלחמת 1948 וכחלק מהתפוצה הפלסטינית שנמלטה למדינות שכנות. היא והוריה עברו לאחר מכן לעמאן שבירדן, ובהמשך גדלה בביירות. היא למדה אדריכלות באוניברסיטה האמריקאית של ביירות, והמשיכה את לימודיה באוניברסיטת מישיגן ובאוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד. היא שימשה כחברה בסגל ההוראה של אוניברסיטת ביר זית בגדה המערבית, ובשנת 1991 עזבה את האוניברסיטה כדי להקים ולהוביל את מרכז ריוואק. במקביל לפעילות האקדמית והמקצועית, היא הייתה חברה במשלחת הפלסטינית למשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים בוושינגטון בין השנים 1991 ל־1993. בהמשך, מילאה כמה תפקידים בכירים במשרד התרבות הפלסטיני, ובשנת 2006 מונתה לסגנית יו"ר מועצת הנאמנים של אוניברסיטת ביר זית.
אחד הפרויקטים הראשונים שיזמה עאמירי היה רישום וסקר אדריכלי של מבנים בעלי ערך היסטורי משמעותי בגדה המערבית וברצועת עזה. היא הובילה צוות מגוון שכלל סטודנטים, אדריכלים, ארכיאולוגים והיסטוריונים, והפרויקט הושק בשנת 1994. עבודת השטח והמחקר הובילו לפרסום ה"רישום של המבנים ההיסטוריים" של ריוואק, שהושלם בשנת 2006. הרישום כלל מידע על יותר מ־50,230 מבנים היסטוריים, מחציתם ננטשו, בפריסה על פני 16 ערים ו־406 כפרים. העבודה כללה גם פרסום שלושה כרכים שתיעדו את ההיסטוריה המפורטת של המבנים, לצד מפות ותצלומים. הפרויקט חשף כי כמעט 50% מהמבנים ההיסטוריים הללו באזורים הכפריים של הגדה המערבית ועזה ממוקמים בתוך או בסביבת 50 כפרים בלבד, מה שהדגיש את חשיבות השימור והמחקר באזורי הכפר.
פרויקט נוסף שיזמה עאמירי במהלך השנים נקרא "חגורת ההצלה" (Life Jacket Project). מדובר ביוזמה המבוצעת מאז 2015 בכפרים בצפון־מערב ובצפון־מזרח ירושלים (ובהם ג'אבא, כפר עקב, קלנדיה ואל־ג'יב). במסגרת הפרויקט, הוקמו מתקנים ארעיים ומסגרות מיוחדות המיועדות להגן על גגות בתים עתיקים שנמצאים בסכנת קריסה או הריסה, ובכך לשמר את המורשת האדריכלית הפלסטינית. הפרויקט אינו מסתכם בהיבט הפיזי בלבד: הוא מבקש לנצל את הפוטנציאל החברתי והכלכלי של הכפרים, ולתרום ליציבות התושבים על אדמתם, תוך התמודדות עם האתגרים הגיאופוליטיים באזור ירושלים – כולל הפרדה, פיזור והדרה של הקהילות המקומיות. דרך היוזמה, הציעה עאמירי פתרונות יצירתיים שמשלבים שימור אדריכלי עם מחויבות חברתית וכלכלית, ומדגישים את נחישות התושבים לשמור על קשר עם אדמתם ולחזק את הזהות הקהילתית והתרבותית תחת תנאים מאתגרים.
במהלך השנים כתבה ופרסמה עאמירי כמה ספרים על אדריכלות פלסטינית, ובהם: "מרחב, קרבה ומגדר: הממד החברתי של אדריכלות איכרים בפלסטין" (1987), "בית הכפר הפלסטיני" (1989), "אריחי רצפה מסורתיים בפלסטין" (2000) ו"רעידת אדמה באפריל" (2002). לצד מעמדה כאדריכלית מוערכת, עאמירי כתבה גם ספרים עטורי פרסים ורבי מכר. אחד מספריה, "קפוצ'ינו ברמאללה (רשימות מן הסגר)" (2003) אף תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת בבל. בספר זה היא מציירת תמונה חיה של חיי היומיום תחת הכיבוש הישראלי, ומתארת את השגרה הלא שגרתית של אזרחית פלסטינית בתקופות עוצר וסגר, תוך שילוב בין תובנות אישיות ובין תיאור מציאות פוליטית וחברתית מורכבת.
לצד עאמירי, זכה בפרס גם האדריכל ותאורטיקן האדריכלות הגרמני פטריק שומאכר, השותף המיתולוגי של זהא חדיד, האדריכלית החשובה ועטורת הפרסים ממוצא עיראקי, שנפטרה בשנת 2016. שומאכר, הידוע גם כתאורטיקן בולט ושנוי במחלוקת, המשיך להוביל את המשרד של זהא חדיד ומתמקד כיום בעיקר במחקר ובעיצוב בתחום המטא־וורס ("השלב הבא" באבולוציה של האינטרנט, המורכבת ממרחבים חברתיים וירטואליים משותפים), ובשילוב בין מרחבי תקשורת אמיתיים ווירטואליים. "שומאכר הוא בעל ידע מעמיק בהיסטוריה של האדריכלות וחיבק תיאוריות רדיקליות. הוא מעולם לא רק שכפל את הסטטוס קוו של זהא חדיד, אלא חיפש אחר אדריכלות משמעותית, שבאה לידי ביטוי בבניינים שהוא מתכנן עד היום - מבנים המתנגדים לקטגוריות סגנוניות, מתפתחים כל הזמן ותמיד רעננים בגישתם", אמר נרקביץ'־ליין.
