גביע הניצחון הוא אובייקט מסוג אחר לגמרי משאר החפצים המקיפים אותנו. הוא חפץ שכל תכליתו היא להקפיא את הרגע החולף של התהילה, להעניק לו תוקף חומרי שיישאר גם כשמחיאות הכפיים דועכות. בתפקיד של הגביע בחיינו, בין היתר, יעסקו במהלך אירועי שבוע העיצוב ירושלים 2026. תחת נושא הגג "שער הניצחון" יציגו מ־9 ביולי יצירות בקשר שבין עיצוב וספורט, על רקע המונדיאל והמכבייה שנערכים בימים אלה. ניצלנו את ההזדמנות לצלול למסע בזמן, להיכרות עם ההיסטוריה של אחד הפריטים שהכי מזוהים עם הספורט התחרותי של ימינו: גביע הניצחון.
הגביע הוא סמל לניצחון. נשיא ארה"ב טראמפ מחזיק בגביע המונדיאל
(צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)
המנצח מונצח
הצורך האנושית להשתמש באובייקט פיזי כדי להנציח ניצחון נושא היסטוריה מרתקת. כמו לא מעט דברים שמלווים את התרבות עד ימינו – הסיפור שלנו מתחיל ביוון העתיקה. במאות החמישית והרביעית לפני הספירה, ערי המדינה היווניות היו עסוקות במלחמות חוזרות ונשנות אחת בשנייה. אלה לא היו מלחמות לצורך מחיקת היריב – כל הערים היווניות ראו את עצמן כחלק מהעם היווני, הן חלקו שפה ותרבות משותפת, וגם חברו יחד כדי לגרש אויבים חיצוניים, למשל, הפרסים. אז למה הן נלחמו כל כך בלהט, שעד היום סיפורי המלחמה והמיתולוגיה שלהם מפרים את דמיוננו? ערי המדינה ביוון התחרו על משאבים ועל כוח פוליטי ביוון עצמה, והאמת היא שבאופן כללי – היוונים מאוד אהבו תחרויות, ושמחו להפוך כל דבר לתחרות. הם נקטו בגישה של מיסוד התחרות בתחומים רבים: תיאטרון, ארכיטקטורה, פילוסופיה, וכמובן – גם מלחמה. למעשה, המלחמות הפנימיות של יוון בעת העתיקה דמו לטורניר עקוב מדם בין שתי קבוצות. התחרות התנהלה תחת "חוקי משחק" ברורים ואחידים שאסור לסטות מהם: כשקבוצת חיילים אחת נכנעת ומתחילה להימלט – המשמעות הייתה שהצבא שלה נכנע והפסיד, הצבא השני ניצח – והקרב הסתיים.
דוגמה לגביע קדום, תבליט של שללי נשק (שריון, חנית ודגל) שנמצא במקדש ביוון
(צילום: Dima Moroz, shutterstock)
גביע יווני עתיק
(צילום: Rawpixel.com, shutterstock)
ואיך כל זה קשור לגביע? כשהושג ניצחון, היה צבא המנצחים מקים במיקום שבו הושגה ההכרעה מעין אובייקט שסימל את המאורע. הם קראו לו טְרוֹפָּאיוֹן – גזע עץ שעליו תלו את השריונות, הקסדות וכלי הנשק של לוחם מהצד השני, וכל אלה הוקדשו להודיה לאלים שסייעו לניצחונם. המילה Trophy באנגלית ובשפות לטיניות נוספות מגיעה מהמילה היוונית טרופאיון – שהוא למעשה ה"גביע" הראשון, שסימל את הכנעת היריב.
אבל מתי החל אותו ה"טרופי" להתקרב לצורה המוכרת לנו – של הגביע? תחום נוסף שהיוונים השקיעו בהפיכתו לתחרות ממוסדת, היה כמובן – ספורט. אחת לארבע שנים בדיוק, הוכרזה ברחבי יוון הפסקת אש מוחלטת של שלושה חודשים. אזרחי יוון זרמו מכל קצותיה היישר אל האולימפיאדה – תחרות הספורט הממוסדת הראשונה בהיסטוריה האנושית. הלוחמים האתלטים הניחו את החרבות בצד, ויצאו להביס זה את זה במקצי הספורט השונים. הנוהג של הטרופאיון, שמסמל את הניצחון באמצעות אובייקט, חלחל גם למשחקים האולימפיים, רק שאת גזע העץ והשריון של החייל המובס החליפה האמפורה – כד חרס ענק ויוקרתי, שעליו חרטו ציור של טרופיאון צבאי משדה קרב. את האמפורה מילאו בשמן זית, שהיה שווה אז הון עתק, ושקול בימינו לפרס כספי נדיב. כך החלו להתמזג הטרופאיון, סמל הניצחון מהקרב – עם הניצחון הספורטיבי, עם הצורה הראשונית של הגביע וגם עם היוקרה והערך המעמדי שבניצחון.
האולימפיאדה בעת העתיקה הייתה הצלחה מסחררת – בסך הכול, התקיימו המשחקים האולימפיים ברצף למשך כמעט 1,200 שנה. התחרות בוטלה רשמית עם עליית הנצרות, בשנת 393 לספירה, על ידי הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון, בטענה שהיא נוגדת את ערכי הדת הנוצרית החדשה של האימפריה. אבל הצורך להציג לראווה ולחגוג ניצחונות לא נעלם בימי הביניים. הוא רק עבר מתחרויות הספורט ושדות הקרב – היישר לאולמות הפאר של האבירים והאצילים. שם, בימי הביניים, התגבשה סופית הצורה של הגביע כפי שאנו מכירים אותו כיום – דרך חפץ עם שם שנשמע אולי לא הכי גברי בימינו: "גביע האהבה". אותו גביע היה כלי עשוי כסף או זהב, ענק ועמוק, עם שתי ידיות, שמולא ביין ועבר מיד ליד בין האבירים בחגיגה של בריתות או ניצחונות צבאיים. כדי לשתות מהכלי הכבד, היה צורך לאחוז בו בשתי הידיים, ולכן השתייה בו, שמנטרלת את היכולת להשתמש בידיים לתקיפה – סימלה הפגנה של אמון ונאמנות מוחלטת.
הספורט מוסד בעקבות המהפכה התעשייתית
הפרק הבא במסע של גביע הניצחון הוא תוצר ישיר של ההתרחשות הכי דרמטית בעידן המודרני: המהפכה התעשייתית. המפעלים הגדולים וחברת הרכבות החדשה הצריכו משהו שהאנושות לא הזדקקה לו לפני כן: זמן מדיד ומדויק, דקות ושניות. באנגליה, שהובילה את המהפכה התעשייתית במאה ה־19, יצר התיעוש המהיר מעמד בורגני חדש ועשיר, שחיפש מסגרות חינוך נוקשות ומועילות עבור ילדיו. לפני המהפכה התעשייתית, ילדי המעמד הגבוה למדו בבית עם מורים פרטיים, והילדים של המעמדות הנמוכים עבדו בשדה. הקונספט של בית ספר, עם עוד מאות ילדים, מנהל וצלצול רועם שמצביע על החלפת השיעור (ובכלל, הקונספט של לדייק על הדקה ושל לאחר) – לא היה קיים. לא כל כך נעים לחשוב על זה היום, אבל המודל של בית הספר המודרני הועתק, אחד לאחד, מהמודל של המפעל התעשייתי, וגם הייתה לכך מטרה ברורה ומוצהרת: לייצר דור חדש של בני אדם ממושמעים, שיתאימו לערכי העולם החדש.
אלה היו התנאים שהולידו למעשה את מיסוד הספורט מחדש – כי מה אתם יודעים? מתברר שמאות ילדים ובני נוער שיושבים ולומדים כל היום צריכים לפרוק את האנרגיה שלהם בדרך כלשהי. לכאן בדיוק נכנס הספורט. משחקים שרווחו עד אז בבריטניה כמשחקי רחוב נטולי חוקים כמעט, פראיים ואלימים כל כך עד שלאורך ההיסטוריה ניסו לשווא להוציא אותם מחוץ לחוק – הפכו לענפי ספורט מסודרים, ממוסדים ונבדלים: כדורגל ורוגבי. במקביל, כשהזמן הפך למדיד, לראשונה ניתן היה למדוד שיאים בקלות – וגם לשבור אותם. כדי להכתיר אלופים, חזרו הבריטים לצורך בטקס מיוחד שבו מעניקים לקבוצה המנצחת פרס, שמסמל את הניצחון על היריב. כגביע ניצחון יוקרתי הם השתמשו בצורה המוכרת לצורפי הכסף הבריטים של אז: "גביע האהבה". כך הפך סופית הטרופיאון לגביע המוכר לנו כיום.
הגביע הקדוש (והיקר) של המונדיאל
מיסוד הספורט מחדש תפס תאוצה והתפשט לרחבי העולם. האולימפיאדה המודרנית הראשונה התקיימה בשנת 1896, וכמה עשורים אחריה, בשנת 1930 – התקיים המונדיאל הראשון בהיסטוריה. פיפ"א, התאחדות הכדורגל הבינלאומית, רצתה לייצר טורניר חובק מדינות שיקבע מי המדינה הטובה בעולם במשחק הכדורגל. כדי להפוך את הרעיון למפתה אף יותר – הם הגו פרס חומרי, גביע ניצחון מיוחד שיסעיר את הדמיון של הנבחרות. לעיצוב של גביע הניצחון בחרה פיפ"א בפסל הצרפתי, אבל לאפלר. הגביע היה יצירת אמנות של ממש: פסלון של ניקה, אלת הניצחון היוונית, המחזיקה מעל ראשה שמינייה עשויה זהב ויהלומים. כדי להעצים את ההילה סביב הגביע, קבעה פיפ"א כי הנבחרת הראשונה שתנצח במונדיאל שלוש פעמים – תזכה לקחת את הגביע לתמיד. זה קרה בשנת 1970 עם נבחרת ברזיל. בהתאם לחוקי התחרות – הגביע עבר לרשותה, והוצב בגאווה במשרדי ההתאחדות הברזילאית בריו דה ז'נרו. בשנת 1983 שודדים פרצו למשרדים, הגביע נגנב ומאז לא נמצא מעולם. ההערכה הרווחת היא שהגנבים לא העריכו יותר מדי את ערכו הסנטימנטלי של הגביע המוזהב, והתיכו אותו כדי למכור את הזהב.
אחרי הזכייה של ברזיל, פיפ"א הובילה מהלך של עיצוב מחדש לגביע הטורניר. הם פתחו בתחרות עיצוב עולמית, ומי שזכה בה היה פסל איטלקי בשם סילביו גזאניגה. הוא עיצב את הגביע האייקוני שאנחנו רואים על המסכים במונדיאל ממש בימים אלה: שתי דמויות אנושיות שמחזיקות את כדור הארץ. הגביע שעיצב גזאניגה עשוי זהב 18 קראט ושוקל יותר מ־6 ק"ג. בעקבות תקרית השוד של ברזיל, אף מדינה לא מורשית יותר לקחת את הגביע המקורי. הנבחרת שמנצחת במונדיאל מניפה את הגביע האמיתי בהתרגשות לדקות בודדות על המגרש, ומיד לאחר מכן, לוקחת איתה הביתה העתק פשוט מצופה זהב. הגביע המקורי של המונדיאל נשאר נעול בכספת של פיפ"א בשווייץ.
ב־2026 הגביע המודרני מפרק את האגו
רגע הניצחון הוא זמני וחולף, אך האובייקט שנותר בעקבותיו נועד להנציח אותו לנצח. גביע הניצחון התגלגל לו לאורך אלפי שנים: משדות הקרב היווניים, דרך אולמות האבירים, המהפכה התעשייתית ותחילת הטורנירים של העת העכשווית. גביע הניצחון תמיד היה אובייקט של אגו, פוליטיקה, ניצחון ומעמד. בתערוכה "היכל התהילה", שתוצג במסגרת שבוע העיצוב ירושלים 2026 בבית הנסן בתאריכים 16-9 ביולי, מעצבים ומעצבות ישראלים עכשוויים לוקחים את גביע הניצחון ומעניקים לו פרשנויות עכשוויות, שבוחנות מחדש את האופנים שבהם מנסחים הצלחה, ניצחון וכוח באמצעות חומר.
הנה כמה עיצובים שיוצגו בתערוכה שלא כדאי לפספס:
נושא הילה – בינה בייטל
האובייקט שעיצבה בייטל מתכתב עם גביעים, אמפורות וכלי פולחן, ומנסה להתמקם במתח שבין ארכיאולוגיה ובין עתידנות. גוף האבן, המהדהד את מרקמה של האבן הירושלמית, נדמה כשריד שנחלץ מהעבר, בעוד שגופי התאורה מעניקים לו נוכחות זוהרת החורגת מגבולות החומר. הם כנפיים, כתר או ידיות של גביע ניצחון, אבל הם לא מאפשרים אחיזה ממשית. המתח בין האבן הכבדה ובין הידיות העשויות אור מהדהד את הפער שבין הבטחת הניצחון ובין חוסר היכולת להחזיק בו באמת.
Neon Trophy - עתיק פוגש עתידני
(עיצוב וצילום: בינה בייטל)
גביע חד"פ – רון יוסף
בעידן של מציאות שברירית ואתגרים בלתי פוסקים, הפרופורציות של המושג "ניצחון" משתנות מהיסוד. הפרויקט "גביע חד"פ" מציע סמל חדש לניצחון, שאולי מתאים יותר לימינו הפריכים: כוס חד־פעמית פשוטה וזולה שהופכת לגביע ניצחון. כוונת המעצב הייתה ליצור גביע שיהווה אות הוקרה לגיבורי השגרה: אלה שקמו בבוקר, עשו כלים או פשוט צלחו את היום.
מה חשוב - הסמל או הגביע עצמו? Disposable trophy בעיצוב רון יוסף
(צילום: Aia Wind)
ברזל וזכוכית צבעונית, הגביעים של קמע דיבון ואדם שלוי
(צילום: Dan Weill)
מוכל – קמע דיבון ואדם שלוי
אובייקט המשלב זכוכית מנופחת עם מסגרת ברזל חתוכה בלייזר, ומבקש להדהד אף הוא את הקשר בין גביע הניצחון ובין כלי פולחן וקיבול מהעולם העתיק. במהלך תהליך הניפוח, הזכוכית נלכדת בתוך מבנה המתכת והופכת אותו לחלק בלתי נפרד מן הכלי. האובייקט בוחן כיצד חפצים ממשיכים לשאת בתוכם רעיונות של תהילה וכוח גם כשהם נראים שבירים, פגיעים, אולי אפילו ריקים.
גביע המכביה, בהשראת צבעוניות נוסטלגית
(עיצוב וצילום: איתי בלאיש)
גביע המכביה 2026 – איתי בלאיש
העיצוב של גביעי המכביה השנה מהווה חלק מהשפה החזותית הכללית של אירועי המכביה, ששואבת השראה מההיסטוריה הגרפית של התחרות של הספורטאים היהודים מאז ועד היום, ומשלבת השפעות משנות ה־70 ושנות ה־2000. באמצעות פירוק של אלמנטים ספורטיביים לצורות בסיסיות נוצרה מערכת חזותית צבעונית ודינמית החוגגת את רוח הספורט, התחרות וההישג, בשפה גלובלית ונקייה.
שבוע העיצוב ירושלים
(צילום: דור קדמי)
סדרת קופסאות גפרורים בעיצוב סטודנטים וסטודנטיות מהחוג לעיצוב תקשורת חזותית
(צילום באדיבות אוניברסיטת חיפה)
בתוך כך תוצג במסגרת שבוע העיצוב ירושלים העבודה "לפידות" - סדרת אספנות של 13 קופסאות גפרורים מאוירות, שכל אחת מהן מוקדשת להישג אחר של נשים בספורט. הסדרה מאירה את פועלן של נשים, את נחישותן ואת שאיפתן למצוינות בעולם גברי והישגי. שם המותג נגזר מהביטוי "אשת לפידות" בהשראת לפיד האש המלווה את האולימפיאדה. הפרויקט נוצר בידי סטודנטיות וסטודנטים מהחוג לעיצוב תקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, במסגרת קורס המצוינות הרב-תחומי "מעיצוב לפרקטיקה: אקדמיה. תרבות. חברה" בהנחיית ד"ר אונה שגב, ראש החוג לעיצוב תקשורת חזותית, ורונית יזרעאלי. הסדרה תוצג ותימכר במהדורה מוגבלת מ-9 עד 16 ביולי.
