אומרים שהבית הוא ראי הנפש של האדם, ובמקרה של הסטנדאפיסטית ומספרת הסיפורים שרה שמיר זה בהחלט נכון. המרפסת שלה צבעונית, מקורית ונועזת ממש כמו האישיות מלאת החיים והאנרגטית שלה. שרה שמיר, קומיקאית בת 71, מתגוררת בקיבוץ כפר סאלד שבצפון. היא אם לחמישה וסבתא ל־15 נכדים, ומזה שלושה עשורים היא מרגשת ומצחיקה קהלים שונים ברחבי הארץ ובעולם. בשנים האחרונות היא מארחת את הקהל שלה במרפסת הססגונית המעוטרת בציורים מקיר לקיר, שעשתה שמיר במו ידיה.
הכול התחיל כשהתחילה לספר סיפורים לחברים בקיבוץ. "אני אמנית רב תחומית, בוגרת לימודי תיאטרון ופסיכודרמה בסמינר אורנים ולימודי אמנות בויצו", אומרת שמיר. "תמיד הייתי הילדה המצחיקה ואחרי שסיימתי את לימודי התיאטרון צברתי יותר ביטחון. התחלתי לספר כל מיני סיפורים מול החבר'ה בקיבוץ וראיתי שיש הקשבה מטורפת, אנשים מסביב – ההורים אפילו יותר מהילדים היו מרותקים – והבנתי שיש לי את זה."
שמיר החליטה להפוך את הכישרון שלה לקריירה - היא למדה את אומנות הסיפור (storytelling) בבית אריאלה, עסקה כמספרת סיפורים במוזיאון חצר תל חי וכיום היא מופיעה בפני קבוצות מגוונות, תלמידים בבתי ספר וגופים שונים: "כמו סטנדאפיסטים אחרים, אני מספרת על המשפחה שלי, אבל יש לי גישה אחרת – אני נכנסת ממש לדמויות ומביאה משהו מאוד אותנטי. אני משלבת גם המון הומור".
המרפסת הצבעונית של שרה שמיר
(צילום: חן שמיר)
החלה לשרבט בקורונה
בתקופת הקורונה, כשתחום הבמה ספג מכה קשה, שמיר מצאה את עצמה ללא עבודה. "אמרתי לעצמי - מה אני אעשה בלי תעסוקה? אני אשתגע. ואז החלטתי לצייר על הדק במרפסת שלי. זה משהו שכבר לפני כן רציתי לעשות, ופתאום כשהיה לי זמן התפניתי לעשות את זה. קניתי חמישה צבעי יסוד ותוך שבוע סיימתי לצייר על כל הדק של המרפסת", היא נזכרת.
כך נולדה המרפסת הצבעונית שלה - שכל כולה - מהרצפה ועד הקירות כוללת ציורים צבעונים ומלאי פרטים: "זה סגנון שנקרא דודלינג – שרבוט בתוך שרבוט וציור שמתחבר לציור אחר. זה יוצא מתוכי, אני אפילו לא מתכננת. כשאני באטרף, אני מציירת. זה משוגע ואלה ציורים שהם מאוד מדויקים. אחרי שציירתי על המרפסת, ציירתי ציורי פסיפס על המדרכה בכניסה לבית, על רהיטים ועל ארונות המטבח".
ההשראה לציורים לדבריה מגיעה מהטיולים שלה במזרח הרחוק. "כשטיילתי בדרמסלה שבהודו מאוד התרשמתי מהאמנות בהודו, וכשאני מציירת אני רואה שזה מזכיר לי מאוד את האמנות שלהם", מסבירה שמיר. גם הריהוט במרפסת צבעוני ומלא חיים, וכולל ספה נינוחה עם כריות במגוון הדפסים, כיסאות עץ בכל צבעי הקשת ושולחנות שעליהם פרושות מפות ומונחים עציצים.
מיד אחרי שהשלימה את הציורים במרפסת, שמיר העלתה תמונה לפייסבוק, והתגובות לא איחרו לבוא: "אנשים היו בהלם. מישהי מרמת אביב ג' פנתה אליי וביקשה שאצייר לה בבית". אז עלה לה הרעיון לארח קבוצות במרפסת שלה במקום לנדוד. "יש לנו נוף מטורף של אגמון החולה, מרפסת מיוחדת ואני מכינה ארוחת בוקר שאפשר ללקק את האצבעות", אומרת שמיר. "בהתחלה בגלל הקורונה הגבלנו את הקבוצה ל־20 משתתפים, אבל אחרי הקורונה זה צבר תאוצה והיום מגיעים לפה אוטובוסים מלאים".
המלחמה עצרה את האירוח - ועכשיו הוא התחדש
כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, החיים של שמיר שוב התהפכו ובמידה מסוימת העבודה שוב עצרה. "הקיבוץ שלנו חורג את ה־300 מטר מהגבול, אז לא פינו אותנו אבל אנחנו פינינו את עצמנו", היא אומרת. "אחרי לינה יקרה של כמה לילות במלון חזרנו הביתה. שנה וחצי לא התפרנסנו ולא תגמלו אותנו. חיינו בתוך מלחמה שהיא גם כלכלית. אבל לא נכנעתי. החלפתי את הדק במרפסת שהיה במצב לא טוב וציירתי עליו מחדש. מאז שהמצב נרגע בצפון שוב מגיעים אנשים והם מקבלים השראה מהציורים. הם מרגישים שזה עושה להם טוב. מתעורר אצלם משהו וזה מדליק אותם".
את לא מרגישה שזה יותר מדי צבעוני? זה לא עושה לך בלגן בעיניים?
"לא, אני מרגישה שזה הייחוד של הבית. כמה שזה עמוס, יש הרמוניה. הבית שלי היה מצויר כולו, אבל הוא עבר שיפוץ. מי שעזר לי בשיפוץ הוא החתן שלי שהוא קבלן והכלה שלי שהיא ארכיטקטית. שניהם אוהבים סגנון מונוכרומטי של שחור־לבן. הם אמרו לי לא לצייר שוב על הבית אחרי שעבר שיפוץ, והוציאו מהמטבח את הוויטרינה שציירתי עליה. בעלי, שאוהב מאוד את הציורים שלי, החזיר חזרה את הוויטרינה וקבע עובדה שהיא תישאר".
למי שמעוניין ללכת בעקבותיה ולכסות בציורים חלקים בבית ובמרפסת, יש לה מסר ברור: "אם יש לך תשוקה בתוכך, אתה יכול לעשות מה שתרצה. גם בגיל שלי אפשר עוד ליצור ולעשות. אני כל הזמן בעשייה – שומרת על הנכדים, מופיעה ומארחת. אנחנו חיים רק פעם אחת וזאת לא חזרה גנרלית".
