חן בר-שי לבית משפחת ברעם העלתה לאחרונה פוסט על הבית המעוגל שבו גדלה במושב בני ציון בשרון, וכך חזרו לכותרות המבנים הייחודיים, שנודעו בכינוי "בית האיגלו". בפוסט פורסם הבית בגרסתו המוקטנת דרך מודל שהכין האמן ויוצר המודלים שאול כהן. משפחת ברעם פנתה אליו להכנת המודל כמתנה נוסטלגית על בסיס תמונות ותיאורים מכיוון שהגרסה בגודלה האמיתי נהרסה זה מכבר מאחר שהשטח נמכר למשפחה אחרת.
הפרסום הוביל להיכרות מחודשת עם "בית האיגלו" שתכנן האדריכל והמהנדס חיים חפץ. מדובר בשיטת בנייה ייחודית שפיתח חפץ בשנות ה-60 ואף נרשמה כפטנט בעשרות מדינות בעולם. תהליך הבנייה כונה בשם "דומקריט". התהליך כלל ניפוח של "בלון" פלסטי גדול המעוגן לרצפת בטון באמצעות לחץ אוויר הנשמר על ידי יחידת בקרה במשך ארבע שעות. לאחר ניפוח הבלון הורכבה על גביו רשת ברזל ואז הותזה תערובת בטון בשם Shotcrete. לאחר התקשות הבטון הוצא האוויר מהבלון, ושלד הבטון ניצב בדמות כיפה או איגלו.
דגם של בית האיגלו של משפחת ברעם
(צילום: חן בר-שי)
באשר לבית ברעם, אם המשפחה, תמר ברעם, אמא של חן, ראתה את הבית ואת צורתו הייחודית ביישוב שכן, וכשהגיע תורם לתכנן את בית מגוריהם במשק החקלאי שרכשו, החליטה לבנות מבנה באותה צורה. בית המשפחה שנבנה בשנת 1975 היה עשוי שלוש כיפות מחוברות יחד במפלס הקרקע – כיפה אחת עבור הסלון, השנייה עבור המטבח, והשלישית כללה מחיצות פנימיות שחילקו אותה לשלושה חדרי שינה וחדרי רחצה.
צורתו העגולה של הבית הכתיבה את צורתו של שולחן פינת האוכל ואת צורתה של הספה העגולה שעיצבה בעלת הבית על פי גודל החלל. עוד מספרת ברעם על האקוסטיקה שנוצרה בגלל צורתו של המבנה, שאפשרה לאחד מהאחים ללחוש דבר מה מקצה אחד של הסלון ולאחר לשמוע את הקול בבירור מצידו השני, או על הצורך להזהיר את האורחים להתכופף כשעוברים בין החדרים צמוד לפינות המסדרונות כדי לא להיתקל בתקרה במקום שבו גובה הראש נמוך בגלל צורתה הקמורה. קרן לב מור, נכדתו של חפץ שגם נהגה לעבוד איתו במשרד, מוסיפה ומתארת כיצד היה מסביר סבה ללקוחותיו על הדרך הנכונה לתלות תמונה על הקיר העגול. אם תהיתם, הדבר התאפשר בעזרת חוט בלבד.
בתי האיגלו נהרסו בזה אחר זה
בשנת 2001, לאחר יותר מ-20 שנה שבהן התגוררו בני משפחת ברעם בבית, הם מכרו את השטח החקלאי עם הבית, והוא נהרס לטובת הקמת בית חדש והרבה יותר סטנדרטי. בחלוף השנים, גורל דומה פקד מבנים רבים מהסוג הזה. הם לא תמיד תאמו את אורח החיים העדכני המזוהה עם מוצרים מתועשים שבאו על חשבון הריהוט שעוצב באופן ייעודי לחלל המעוגל. כך קרה גם למועדון הצלילה הקודם בנהריה, שנבנה על קו החוף ופעל מבית איגלו בגודל של כ-80 מ"ר, עד שנהרס לטובת בניין בן ארבע קומות.
ביתו של האדריכל חפץ ברמת השרון נבנה גם הוא בשנת 1973 על פי אותה טכנולוגיה שהמציא, ומכיוון שנתפסה כמהירה ויעילה, היא צברה תאוצה ונפוצה ביישובים רבים נוספים, בהם כפר סבא, נווה שלום (מבנה הדומייה המשמש למדיטציה), אילת ותל אביב. "בתי האיגלו" נבנו בעיקר כדי לשמש כבתים פרטיים, אך על פי אותה שיטה נבנו גם גני ילדים, בתי כנסת ומקוואות. לפי הנתונים, הוקמו במהלך השנים כ-5,000 בתי איגלו על פי אותה שיטת בנייה עד לפטירתו של חפץ בשנת 1993. מאז הם הולכים ומתמעטים.
בחוף דור עדיין אפשר לנפוש באיגלו
אחד הפרויקטים המוכרים לציבור הרחב נמצא בכפר הנופש של חוף דור ומשמש כבתי הארחה. על פי נספח השימור של המועצה האזורית חוף הכרמל, היישוב "דור" או "דאר" נוסד לראשונה בין השנים 1500 ל-2000 לפני הספירה כעיר נמל, והתחוללו בו מאבקי שליטה רבים לאורך השנים בגלל מיקומו האסטרטגי על קו החוף. בתחילת המאה ה-20 הוקם במקום כפר דייגים ערבי בשם טנטורה עד שנכבש במלחמת העצמאות בשנת 1948. שנה לאחר מכן הוקמו על אדמות הכפר מושב עובדים דור וקיבוץ נחשולים. לאחר שהעבודה בדיג לא צלחה, ומפאת מחסור בשטחים פנויים עבור חקלאות, ניתנה לתושבי המושב האפשרות לפיתוח חוף נחשולים למטרות תיירות. כך הוקם בשנות ה-60 כפר הנופש על פי טכנולוגיית הבנייה שהמציא חפץ. בכפר הוקמו כחמישה בתי איגלו זוגיים ו-40 בתי איגלו משפחתיים עם חלוקה לשני חדרים. הם עדיין עומדים על תילם.
כדור הגבס שנשכח הוביל לפטנט
חפץ נולד בשנת 1923 והיה בן הדור השישי למשפחה של בנאים שהתיישבה בירושלים. מגיל 14 הוא עבד עם אביו בבניין, מספרת בתו של חפץ שגם עבדה עמו, אורית לב. בגיל 21 החל לעבוד בשחזור עתיקות באוניברסיטה בהר הצופים שבירושלים. עבודת השחזור נעשתה בגבס ואת החומר הוא שמר לאורך יום עבודתו בכדור גומי שחתך לשניים. באחד מימי עבודתו, הגבס נשכח בכדור, ולמחרת הוא גילה את כיפת הגבס שהתקשתה. "זה הרגע שבו נולד הרעיון לבניית הכיפות והתחיל הפיתוח של שיטת הבנייה שכינה 'דומקריט'", מדגישה לב.
חלפו שנים עד שפיתח את הטכנולוגיה ואת חומרי הבנייה הנלווים לה, ובשנת 1967 הוא החל להשלים את לימודי התואר הראשון באדריכלות בטכניון שנדרשו לשם כך. כעבור שנתיים הוא הצליח לעבור את בחינות הגמר ולקבל תעודת אדריכל. בשנת 1969 הושלם גם רישום הפטנט, ובאותה שנה הוקם בית הכיפה הראשון בעיר חיפה.
אחד היתרונות של טכנולוגיית הבנייה הוא עמידותו ברעידות אדמה, מציינת לב מור, נכדתו של חפץ. מכיוון שאין למבנה יסודות עמוקים, ובגלל צורתו הקשיחה, ניצלו את תכונותיו בארצות ובאזורים שמועדים לרעידות אדמה כמו איראן, סיציליה, ונצואלה, בוליביה וגואטמלה. באותה תקופה הובילה קשיחות המבנים גם לקבלת תקן מיוחד שלא נדרש לבנות עבורם מקלטים. חומר התערובת ושכבות הבידוד על גביו השתנו ממקום למקום מכיוון שהבידוד הנדרש באילת הוא לא עובי הבידוד הנדרש במישור החוף. אמנם חפץ פיתח את תערובת הבטון לבניית הכיפה בארץ, אך אפשר להשתמש בטכנולוגיית הבנייה בחומרים נוספים זמינים כמו אדמה וחרס, אומרת לב, בתו של חפץ.
הרצון בחופש צורני לצד צו השעה
העת המודרנית שלאחר מלחמת העולם השנייה התאפיינה בבנייה פונקציונלית וסטנדרטית. בשנות ה-60 התפתחה מחאה על הגיאומטריה הפשוטה של השיכון הציבורי שהביאה לחשיבה מחודשת על דפוסי הבנייה הקיימים. יחד עם גידול האוכלוסייה המואץ בישראל בעשור הראשון להקמתה, עלה הצורך לפתח פתרונות יצירתיים לבניית יחידות דיור מואצת ובצפיפות גבוהה. מצד אחד ניסו האדריכלים למצוא הקשרים לנוף, לאקלים הים-תיכוני ולתרבות המקומית כפי שראו אותה. ומצד שני הם שאפו להישען על פתרונות הנדסיים ועל שיטות בנייה מתועשות.
עם זאת, דרך בנייה מודולרית בבטון ופיתוח של צורות גיאומטריות מורכבות התגבשה האדריכלות האקספרימנטלית של שנות ה-60. בין האדריכלים הבולטים של אותה תקופה אפשר לציין את משה ספדי המזוהה בהקשר זה עם תכנון פרויקט ההביטאט במונטריאול בשנת 1967, כמו גם האדריכלים אלפרד נוימן, צבי הקר ואלדר שרון שאחראים על תכנון בית דובינר ברמת גן המוכר גם בשם בית המשושים, בית הספר לקצינים בבה"ד 1 במצפה רמון ועל בניין המעבדות של הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. בתי הכיפה שתכנן חפץ, או "בתי האיגלו" כפי שכונו בפי מי שהתגוררו בהם, הם דוגמה נוספת לגישה ששאפה לשלב בין תכנון פתרונות דיור יעילים ובין הניסיון להמציא שיטות בנייה וצורות מגורים ייחודיות המאופיינות בחופש צורני.
