כשמעצבת הפנים אילנית מיכאלי ניסל חיפשה בית למשפחתה, היא ביקשה למצוא מקום שמרגישים בו את הטבע במלוא הדרו, כזה שמעניק אוויר לנשימה ושסביבו עצים והרבה ירוק. החלום הזה התגשם לא רחוק מהבית – בבית ילדותו של בעלה. "הבית הזה היה שייך לסבתו של בעלי, והוא כולו היה אפוף זיכרונות משפחתיים וחמימות עוטפת", היא אומרת. "אמנם הסיפור המשפחתי הרב-דורי הזה הוא של בעלי, אבל בתהליך העיצוב הממושך הוא נהיה גם הסיפור שלי, ובעצם הסיפור שלנו".
את הבית הירושלמי רכשו בני הזוג לפני כ-17 שנים, לאחר מותה של הסבתא. "האחיות של בעלי כבר התגוררו בבתים משלהן, וכך קפצנו על 'המציאה' ורכשנו אותו מהמשפחה", נזכרת המעצבת. "לפני כן היה לי חלום לבנות בית קטן עם גינה, שייאלץ אותי להיות מדויקת מבחינת אחסון, במקום להיות אגרנית, והבית הזה היה הכול ועוד קצת – מוקף בירוק, עם המון טבע מסביב. לא יכולנו לבקש טוב יותר מזה".
לשמר את עץ החתונה
בבית זה נישאו גם בני הזוג, לפני 21 שנים, בצילו של עץ אזדרכת, שבמשפחה קוראים לו "עץ החתונה". השיפוץ, שנעשה כתהליך והסתיים בשנה האחרונה, נהפך תחת ידיה של המעצבת-בעלת הבית למלא אור, צבע ונשמה, ועם כבוד לעבר. "זה בית שממשיך להיות מרכז התכנסות לא רק עבור משפחה הגרעינית שלנו, אלא גם למשפחה המורחבת, שממשיכה להגיע, להיזכר ולהרגיש בבית", היא אומרת. "עד היום קוראים לו 'הבית של סבתא', ובעיניי אין מחמאה גדולה מזו. בעברי עסקתי בצילום ובעיצוב גרפי, תחומים שהעשירו אותי בהבנת צבעים וקומפוזיציה, וגם היום אני ממשיכה לחשוב בקומפוזיציות – מה בחזית ומה ברקע, איך נכנס אור, ואיך הצבעים מתכתבים זה עם זה".
גלגולו של בית
בגלגולו הקודם התפרס הבית על פני חלל מישורי של 45 מ"ר בלבד. לאחר השלמת רכישתו, בשנת 2008, הוא נהרס ונבנה מחדש באופן שיתאים למשפחה. לדבריה, בעולם שבו כולם שואפים לחדש ונקי, הם העדיפו לא ללכת בתלם, ולבחור בישן, בגולמי ובטקסטורות הגסות. וכך נשכרו שירותיה של האדריכלית עדנה עוזיאלי לבניית המעטפת וקומת גלריה, אך בו-זמנית נשמרו דלת הכניסה ודלתות הפנים המקוריות ("עקומות וחורקות, עם כל הזוויות והמשקופים הבעייתיים") לשימוש מחודש. גם חזית הבית נותרה כשהייתה, כולל גרם המדרגות שמוביל אל הגינה, ואפילו מראה גג הרעפים שוחזר באופן כמעט זהה למקור.
תהליך הבנייה כלל הקמת קומה נוספת, תשתיות חדשות, חלונות עם מסגרות ברזל ירוקות ומטבח צהוב, אולם הוא נעצר לפני שהושלמה העבודה. "לא הייתי מעצבת בזמנו", אומרת מיכאלי ניסל, "ולצערנו התגלתה טעות כלכלית קריטית בחישוב התקציב. המשכנתה הכפילה את עצמה, אך הכסף הספיק לחצי בית בלבד". וכך, חזותו של הבית הייתה שלמה מבחוץ והייתה בו קומת גלריה, אך זו לא הייתה נגישה עבור בני המשפחה. "הרצפה נותרה חשופה, מבטון, ואנחנו חיינו למטה והסתכלנו למעלה", היא נזכרת. "אפילו הממ"ד היה בקומה הזו, אבל רק סולם עץ הוביל לשם, וגם זה רק כדי שנוכל לאחסן שם כמה קרטונים".
כשפשטות וטבע נפגשים
13 שנים מאוחר יותר, לאחר שנים של מגורים בקומת הקרקע בלבד, ועם התבגרות הילדים, החלה מיכאלי ניסל להשלים את התכנון המקורי ואת הקומה השנייה. "לא רק הבית התפתח, אלא גם אנחנו – וכולנו הרגשנו שאנחנו זקוקים לשינוי", היא אומרת. "בתחילה היה לנו נוח שהכול פתוח וגלוי מכל כיוון, אבל עכשיו חיפשנו יותר פרטיות ואינטימיות".
ואמנם המשפחה בחרה בשינוי, אבל לשמור על הפן הנוסטלגי. "בחרתי לעצב בית צבעוני, חי ונושם, תוך חיבור של כל חלקיו", היא מסבירה. "כזה שיגרום גם לכל מי שנכנס להרגיש מיד בנוח, כאילו הוא חלק מהסיפור. לכן בחרתי בשילוב שבין נוסטלגיה לפתיחות, עם שמירה על זווית ראייה אל הגינה ואל 'עץ החתונה' שלנו, כי מבחינתנו החוץ והפנים הם אחד".
הקומה התחתונה, שהורחבה ל-70 מ"ר בשיפוץ הקודם, כללה את המטבח, הסלון וחדר הרחצה, חדר לשני הילדים ואת חדר ההורים. בתכנון המחודש ביקשה מיכאלי ניסל להעניק לכל אחד מהילדים חדר נפרד. בקומת הגלריה, שמתפרסת על פני 40 מ"ר, תוכננה סוויטת ההורים, ומלבד חדר שינה מפנק יש כעת גם סלון, פינת עבודה, חדר רחצה ומרפסת אינטימית – שבה עץ חרוב ושסק.
שער ברזל ממוחזר, ששופץ על ידי בני הזוג, מוביל אל גן ירוק ופראי, ובו שבילים ופינות מאבנים מקומיות. "גם בן זוגי וגם אני אנשי עבודת כפיים. אמנם הוא עובד בהייטק, אבל התחביבים שלנו משותפים, ואנחנו אוהבים לשייף, לבנות, לצבוע. אפילו הבן שלנו הצטרף עם תחביב משותף, של שיפוץ רכבי אספנות", היא אומרת. את שבילי הגינה יצרו בעצמם כשעברו לראשונה לביתם, בעזרת אבנים שאספו מהסביבה ("הייתה פה מחצבה, לפני הרבה שנים, אז חפרנו באדמה והוצאנו את האבנים, לשימור הזיכרון שלה"), ואפילו בנו בית עץ קטן במו ידיהם, עבור הילדים.
דלת הכניסה אל הבית היא הדלת המקורית מבית הסבתא. "אמנם דלתות הפנים המקוריות נשמרו, אבל בשיפוץ האחרון נאלצנו להיפרד מהן בלית ברירה ולרכוש חדשות, בגלל אתגרי הזוויות והמשקופים", היא מסבירה. הכניסה חושפת חלל פתוח, צבעוני ומזמין: מימין מטבח צהוב עם קיר אבני בריקים, שפורקו ויובאו מאירופה, ומשמאל סלון כתום עם מפתחים גדולים וחלון ישיבה מאדני רכבת שצופה לעבר "עץ החתונה". "היה לנו חלום, כשרק עברנו, לשבת על אדן החלון ולהקריא סיפור לילדים, וכבר בזמן שבנינו את הבית רכשנו אדני רכבת, ניקינו אותם מהפחם, שייפנו, והכנסנו אל תוך הבית", אומרת המעצבת. לצד הסלון גרם מדרגות חשוף שאותו "מלווה" קיר ירוק, לכל אורכו וגובהו, עד למפגש עם תקרת עץ מולבנת עם קורות גלויות, שעליה הותקנה תעלת מיזוג ממתכת.
נוסטלגיה גם בצבעים
נדמה שהבית הוא חגיגה של גוונים: צהוב במטבח, כתום בסלון, כחול בחדר הרחצה, ירוק על הקירות. "אני לא מפחדת מצבע", מצהירה המעצבת. "בעיניי הצבעים משקפים את החיים, מוסיפים עניין ומהווים עוד דרך לבסס שמחה וחמימות. וכמו שהחיים משתנים, גם את הצבעים אפשר להחליף".
עבורה, החלל המשמעותי ביותר בבית הוא הסלון, שמגלם את המקום שבו כל הזיכרונות והעתיד מתמזגים. "משמח אותי לחזות ב'עץ החתונה' מכל פינה, לראות את השבילים ששורטטו ביד אוהבת, ואת שאר הפריטים שמייצגים משפחתיות וחיבור לטבע", היא מוסיפה. קשה שלא לשים לב לרצפה הביתית שמורכבת מאריחי סומסום "של פעם", שהמעצבת רכשה, כדי לדמות את הרצפה מבית סבתא. הקירות הירוקים, שמשתלבים עם החוץ, מקבלים חיזוק ממסגרות החלונות הירוקות, שממסגרות את הנוף בחן.
צמד כורסאות בכתום-חמרה תורם להשלמת גוונים הרמונית, והדגשים הכתומים זרועים באלמנטים שונים בחלל, כמו כרית נוי והדום עגול המשמש כשולחן צד אלטרנטיבי. גם במזנון העץ, ובו הטלוויזיה, שובץ אלמנט כתום בדמות כוורת מדפים ומגש דקורטיבי ש"שובר" את מסת העץ. בין הסלון למטבח ניצבת פינת אוכל חמימה, עם שולחן מעץ אלון, התואם לגימור המזנון בסלון, וסביבו כיסאות פלסטיק עם גב מאוורר.
על הקיר הסמוך לגרם המדרגות, לחדר הרחצה ולחדרו של אחד הילדים נקבעו תריסי עץ ישנים, כדלתות יצירתיות לארון המעילים. "קנינו אותם מבתים שפורקו, ולאחר מכן שייפתי, מה שהרגיש כמו 70 שכבות של צבע, עד שהתייאשתי, אבל אני חושבת שהעבודה הקשה השתלמה", היא מוסיפה בחיוך.
חדרי הילדים עוצבו לפי טעמו של כל אחד מהם. החדר המשותף נהפך לחדר שינה ובו חלון רחב שעשוי מאדני רכבת ששופצו על ידי ההורים. "עיצבתי את החדר בהתאמה לעולמו של הבן, שאוהב טיולים בעולם ומוזיקה", אומרת המעצבת-האם. "מכיוון שמדובר בחדר גדול, הצלחתי לתכנן בו בנוסף גם פינת עבודה ופינת אירוח, מלבד אזור השינה". בחדרו של הבן השני, שהיה בעבר חדר ההורים, נצבע הקיר המרכזי בגוון כחול מעושן עמוק, עם זליגה לצדדים, באופן שכמו מחבק את פינת העבודה. "החדר הזה מגלם את תחומי העניין של הבן ואת האהבה שירש ממני ומבן זוגי: רכבי אספנות ווינטג'", אומרת מיכאלי ניסל.
בקומת הגלריה נמצאת, כאמור, ממלכת ההורים, לאחר שבמשך יותר מעשור היה חדרם ממוקם לצד הילדים, בקומת הכניסה. גרם המדרגות מוביל לסלון אינטימי, ובו פינת קפה, עמדת עבודה וגשר המוביל לחדר רחצה ירוק ולסוויטת ההורים, המעוצבת בקווים נקיים עם נגרות בהתאמה אישית.
חדר השינה נבנה בממ"ד, במרכזו המיטה הזוגית ומשני צדדיה ארונות מחופים בפורניר עץ אלון בדוגמת סרגלים. הארונות הגבוהים מתחברים אל המיטה בעזרת משטחים המשמשים כשולחנות צד, שכמו מחבקים את הארונות. גופי תאורה שחורים משתלשלים מכל צד ומאירים בחן את "הצד שלו" ו"הצד שלה". קיר גב המיטה חופה בטפט צבעוני בדוגמת דגי קוי, בשילוב גוונים משלימים כמו זה שנבחר עבור הסלון. מול המיטה תוכנן ארון רחב עם דלתות הזזה, עם טלוויזיה שהותקנה על אחת מהן. את החלל משלים וילון אפור ורך, שנתלה מתקרה ועד רצפה, לתחושת חמימות.
חדר הרחצה היה אחד האתגרים הקשים לפיצוח, לדברי מיכאלי ניסל. "היו בו הרבה שיפועים וגבולות שנקבעו על ידי החלון והמעבר לממ"ד. אז במקום להילחם בנתונים האלה, זרמתי איתם", היא מסבירה. היא השתמשה ב'אזורים המתים', שאינם מאפשרים לעמוד בהם, עבור אחסון חבוי, כמו פינת כביסה, ובחלקם השתמשה כדי ליצור נישות אחסון לספרים בפינת העבודה.
