מה קורה כשאחד האמנים המשפיעים והנחשבים בעולם מעצב תחנת מטרו? תלוי את מי שואלים. במקרה הזה, פרויקט תשתיות עירוני באיטליה הפך לאתר אמנות בקנה מידה יוצא דופן כשהאמן הבריטי־יהודי־הודי אניש קאפור (Anish Kapoor) הוזמן לעיר נאפולי לתכנן שתי כניסות לתחנה של הרכבת התחתית. התוצאה היא מקום שבו הירידה היומיומית אל מתחת לפני האדמה הופכת לחוויה פיסולית, דרמטית ומעוררת השראה. ולפי מה שנרמז בכתבות שונות, מזכירה איבר מין נשי בצורתה.
שתי הכניסות לתחנה החדשה, מונטה סנט’אנג'לו (Monte Sant’Angelo Station) בנאפולי אינן רק פתרון פונקציונלי, אלא שתי עבודות אמנות המזמינות את העוברים והשבים לעצור, להביט ולחוות את העיר מזווית אחרת. השילוב בין אדריכלות, אמנות ותשתיות יוצר חוויה ציבורית שונה לגמרי ממה שמקובל לחשוב על תחבורה ציבורית – כזו שמחברת בין יומיום פרקטי לחוויה תרבותית מעוררת השראה.
8 צפייה בגלריה
תחנת המטרו החדשה שתכנן קאפור בנאפולי
(צילום: Salvatore Laporta/KONTROLAB/LightRocket via Getty Images)
מרחב תרבותי, חי ודינמי
מאחורי שתי הכניסות לתחנה עומד כאמור קאפור, מהאמנים הבולטים והמשפיעים ביותר בזירה הבינלאומית, הידוע ביצירת חללים ציבוריים בעלי נוכחות חזותית וביטוי רגשי ייחודי. המהלך החל לפני יותר מ־20 שנה: בשנת 2003 הוזמן קאפור, בשיתוף משרד האדריכלים הלונדוני AL_A, לעצב תחנה אחת במסגרת קו המטרו החדש של נאפולי – מהלך שנולד כחלק מתהליך ההתחדשות העירונית והתרבותית של רובע טריאנו בעיר. במשך יותר משני עשורים נמשכה העבודה, עד שלפני כמה שבועות נפתחה תחנת מונטה סנט’אנג'לו לציבור. התחנה, הממוקמת בסמוך לאוניברסיטת נאפולי, אינה רק נקודת מעבר מרכזית אלא יצירה פיסולית־אדריכלית שמביאה לידי ביטוי את השפה החזותית המזוהה עם קאפור, ומשתלבת במאמץ רחב יותר להפוך את מערכת התחבורה של העיר למרחב תרבותי, חי ודינמי.
הכניסה הראשית, שנבנתה מפלדה חומה במראה חלוד ומקומר, עוצבה כך שתיראה כאילו היא נובעת מתוך האדמה, וממנה משתפל משפך הפוך המוביל את המבקרים לעומק התחנה. הכניסה השנייה, העשויה אלומיניום, עוצבה כחלל החודר אל מתחת לפני הקרקע ומתכתב עם הטופוגרפיה הנמוכה של סביבתו. שתי הכניסות מתחברות לרשת מנהרות שננטשו בעבר, ובעיני קאפור הן מהוות ביטוי לגיאולוגיה הייחודית של נאפולי. "בעיר של הר הגעש וזוב ובכניסה המיתולוגית של דנטה לגיהינום מצאתי שחשוב לנסות ולהתמודד עם המשמעות האמיתית של הירידה מתחת לאדמה", אמר בהשקת הפרויקט.
התחנה בנאפולי היא דוגמה מובהקת לסימביוזה יוצאת דופן בין פיסול לאדריכלות – שילוב שהפך לשפה מזוהה בעבודותיו של קאפור לאורך השנים. היא אינה רק מבנה שנועד לשרת את תנועת הנוסעים, אלא מרחב שבו חומר, צורה ואור מתלכדים לכדי חוויה אמנותית כוללת. כמו ביצירותיו האחרות, גם כאן ניכר המאמץ לטשטש את הגבול שבין המונומנטלי ליומיומי, ולשאול כיצד חלל פונקציונלי יכול להפוך לאתר תרבותי, רגשי וסימבולי.
בעוד שקאפור התייחס לכניסה מפלדת קורטן כאל מעבר, ברשת הזכירו את הדמיון לחלוק נחל; גרון של אורגניזם חי; ירידה אל השאול; ורבים גם קישרו את המבנים לחלקים אינטימיים נשיים, כפי שרמזה בריאיון האדריכלית אמנדה לווט (Amanda Levete), שותפה של קאפור לפרויקט.
8 צפייה בגלריה
פסל "שער העננים" (Cloud Gate) בפארק המילניום בשיקגו, אניש קאפור
(צילום: Christian Heinz, shutterstock)
רצה ללמוד בבצלאל, אך לא התקבל
קאפור נולד בשנת 1954 במומבאי שבהודו לאם יהודייה ממשפחת יוצאי קהילת יהדות בגדאד ולאב הודי בן דת ההינדואיזם, שאף שירת בצי ההודי. בתחילת שנות ה־70 הגיע לישראל יחד עם אחיו והתגורר בקיבוץ גן שמואל, שם למד עברית במסגרת אולפן. תחילה ניסה את דרכו בלימודי הנדסת חשמל, אך לאחר חודשים ספורים הבין שהמתמטיקה אינה מתאימה לו והחליט להפסיק את לימודיו. את מבוקשו מצא דווקא באמנות – תחום שאליו ביקש לפנות, אך לא התקבל למחלקה לאמנות בבצלאל בירושלים (מקרה שהפך עם השנים לאחד הסיפורים הידועים על האמן המצליח שלא התקבל למוסד האמנות היוקרתי). האכזבה לא עצרה בעדו: זמן קצר לאחר מכן עבר לבריטניה, שם פתח פרק חדש בחייו ולמד אמנות במכללת הורנסי לאמנות ובלימודי המשך בבית הספר לעיצוב בצ'לסי בלונדון.
עם השנים ביסס קאפור את מעמדו כאחד האמנים החשובים והמשפיעים בעולם, עם עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים ביותר. בשנת 1991 זכה בפרס טרנר היוקרתי, ובשנת 2013 הוענק לו תואר אבירות מטעם מלכת בריטניה. ארבע שנים לאחר מכן קיבל את פרס "בראשית" בסך מיליון דולר – אך לבקשתו בוטל הטקס הרשמי, והוא תרם את סכום הזכייה לפליטים שנמלטו ממלחמת האזרחים בסוריה. בהצהרתו באותה עת הסביר את החלטתו: "אני אמן, לא פוליטיקאי, אבל אני מרגיש חובה לצאת נגד האדישות לסבלם של אחרים. כיום יש בעולם יותר מ־60 מיליון פליטים – ולא משנה היכן מתרחשת העקירה, משבר הפליטים נמצא ממש על סף דלתנו".
8 צפייה בגלריה
מרכז רוקפלר בניו יורק במהופך כפי שהוא משתקף מהיצירה "Sky Mirror"
(צילום: Getty Images)
מהיפוך עולם בירושלים ועד השעועית בשיקגו
בין יצירותיו האייקוניות של קאפור אפשר למנות את פסל "היפוך העולם, ירושלים" המוצב בגן הפסלים של מוזיאון ישראל ומשקף את עיסוקו המתמשך במתח שבין חלל, חומר ותודעה. יצירה בולטת נוספת היא "שער העננים" (Cloud Gate) בפארק המילניום שבשיקגו – פסל מראה עצום ממדים המורכב מ־168 לוחות פלדה, שהפך לאחד מסמליה המזוהים ביותר של העיר ולאתר עלייה לרגל למבקרים מכל העולם. הפסל, שמתנשא לגובה של 11 מטר וברוחב 22 מטר, זכה בשל צורתו האליפטית לכינוי "השעועית". גם "אורביט" (ArcelorMittal Orbit), המגדל הפיסולי שנבנה בפארק האולימפי של לונדון לרגל המשחקים האולימפיים של 2012, משלב בין אדריכלות, פיסול ונוף אורבני, וממחיש את נטייתו ליצור עבודות במרחב הציבורי המשנות את האופן שבו קהילה חווה את סביבתה.
לצד העבודות המונומנטליות, קאפור עסק גם בפרויקטים טעוני זיכרון ומשמעות היסטורית: הוא יצר את גלעד הזיכרון לשואה בבית הכנסת הליברלי בלונדון, ובשנת 2015 יזם את פרויקט "70 הנרות" - סדרת מיצבים לציון 70 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, שהוצגו בערים שונות ברחבי העולם כאקט של זיכרון קולקטיבי וחיבור בין אמנות להיסטוריה.
פרויקט נוסף של קאפור שהושק מחדש לאחרונה, במקביל לפתיחת תחנת המטרו שעיצב בנאפולי, הוא Ark Nova – אולם קונצרטים נייד ופורץ דרך, המעוצב כולו מחומרים מתנפחים. הרעיון שמאחוריו פשוט אך מרגש: להביא אמנות ומוזיקה קלאסית למקומות שונים בעולם. קאפור תכנן את המבנה הייחודי הזה בשנת 2013 יחד עם האדריכל היפני עטור הפרסים אראטה איסוזאקי, ויחד יצרו חלל תרבותי שאפשר להעביר בעולם ולהתאים אותו לסביבות שונות. כעת, לאחר שנים שבהן פעל ביפן, עבר המבנה לשווייץ לרגל פסטיבל לוצרן למוזיקה קלאסית, שם הוא זוכה להתעניינות מחודשת מצד הקהל.
המבנה עצמו עשוי מסיבי פוליאסטר חזקים בעובי של שישה מ"מ, המצופים בחומר פולימרי בשם פוליוויניל כלוריד (PVC), המעניק לו גמישות ועמידות. שלושה מאווררים תעשייתיים מנפחים את המבנה, שהגובה המרבי שלו מגיע ל־18 מטר ונפחו הכולל הוא כ־9,000 מטרים מעוקבים. הוא יכול להכיל עד 500 מבקרים. צורתו האורגנית, המזכירה את פסל הלווייתן שיצר קאפור בשנת 2011 בפריז, משווה לו נוכחות חיה ונושמת כמעט. מעבר לאסתטיקה המרשימה, המבנה מהווה ביטוי לגישה ההיברידית של קאפור – שילוב בין אמנות, אדריכלות וטכנולוגיה – ולתפיסתו כי אמנות ציבורית יכולה להתקיים גם מחוץ למוזיאונים ולאולמות הקונצרטים המסורתיים, ולהגיע אל המקומות שבהם היא נדרשת באמת. יצירותיו נכללות באוספים מרכזיים במוזיאון במוזיאוני מומה וגוגנהיים בניו יורק, במוזיאון טייט בלונדון וברבים אחרים.
8 צפייה בגלריה
השחור הכי שחור, vantablack. קאפור הוא היחידי שיכול להשתמש בו
(צילום: Ekaterina Bykova, shutterstock)
השחור הכי שערורייתי
במהלך הקריירה של קאפור לא חסרו גם סערות מקצועיות. אחת המוכרות שבהן התרחשה בשנת 2016, כשקאפור רכש לעצמו את זכויות השימוש הבלעדיות בצבע יוצא הדופן "ונטאבלאק" (vantablack) - פיגמנט שזכה לכינוי "השחור הכי שחור בעולם". הצבע, שפותח במקור עבור שימושים צבאיים ומחקר החלל, מסוגל לבלוע כ־99.96% מהאור הפוגע בו, ומעניק לעצמים המצופים בו מראה כמעט חסר עומק, כמו חור שחור. חברת הננו־טכנולוגיה הבריטית שפיתחה את הפיגמנט אישרה כי קאפור הוא היחיד בעולם שמורשה להשתמש בו ביצירותיו - צעד שעורר לא מעט זעם בקהילת האמנות הבריטית והעולמית, שראתה בכך אקט של ניכוס והסתגרות בעולם האמנותי שאמור להיות פתוח והדדי. אחד הקולות הבולטים במחאה היה האמן הבריטי סטיוארט סמפל, שהחליט להגיב בדרך יצירתית לא פחות: הוא פיתח צבע חדש בשם Pinkest Pink ("הוורוד הכי ורוד") ושחרר אותו לשימוש חופשי לכל אמן בעולם, מלבד קאפור. כדי לוודא זאת, דרש סמפל מכל רוכש לחתום על הצהרה משפטית שבה הוא מתחייב שלא לאפשר בשום אופן שהפיגמנט יגיע לידיו של קאפור. המהלך הפך לוויראלי, והעימות בין שני האמנים – על הצבעים הקיצוניים ביותר שבקשת – הפך לאחת הפרשות המשעשעות והמפורסמות ביותר בעולם האמנות העכשווית.
