יש מלחמה, אין רוקנרול
כך טרקו לנו בפנים: רענן שקד וגבע קרא-עוז מספידים את נקודת האור התרבותית של השנה , את התקווה ללילה אחד של נורמליות
| אין יותר לאן לרדת |  | הקש ששבר את גב הגמל | | | | |
כך קרס המעוז האחרון של הקיץ, כך טרקו לנו הצ'ילי פפרז בפרצוף. מספיק אנשים צעירים המנמנמים מול "המצב" המתמשך – פאק דה מצב, תנו לחיות, עזבו אותנו ממהדורות חדשות מדממות – קיבלו היום אל סף דלתם, בשפה שגם הם מבינים, את המצב פר-אקסלנס. יש מלחמה, אין רוקנרול. העולם – גם אם הוא קליפורני, שפוי וידידותי – לא רוצה שום עסק איתנו, ואי אפשר להאשים אותו. גם אנחנו לא מתים עלינו. למעשה, למה בעצם מגיעה לנו תמיכתה המוראלית של תרבות המערב בצורת משלוחי אמנים מובחרים כאשר אנחנו טורחים לעלוב ולפגוע, למראית עין לפחות, בכל העקרונות היקרים לתרבות הזאת? חישבו מה שתחשבו על סידרת מעללינו האחרונה בשטחים – קיראו לזה הגנה, מתקפה מונעת, נקמה, הכרח קיומי – מבחוץ העסק הזה נראה כמו קולוניאליזם ישן וטוב, משמע רע, ומהדגם האלים ביותר. עולם הפופ לא נוטה לצ'פר התנהגות כזו; זיכרו כיצד הפכה "סאן סיטי" בדרום אפריקה למוקד החרמה מטעם הפופ העולמי בעיצומו של שלטון האפרטהייד. אנחנו בדרך המהירה לשם.
ההפסד כולו שלנו, אבל לא מדובר בהפסד של הופעה, כי אם בהפסד המכנסיים – אותם מכנסיים שישראל נתפסת, שוב ושוב, בלעדיהם. מכיוון שממילא אין כאן מדינה, יש מצב ביטחוני, ומכיוון שהכלכלה בבוץ, האבטלה גואה, השחיתות אוכלת בפה מלא ולא סגור, התשתיות קורסות, המים אוזלים ולאיש אין עוד אחריות לכלום, באמת שכינוס הנכסים של התרבות המקומית לא אמור להטריד כמעט אף אחד – למעט כמה עשרות-אלפי רוכשי כרטיסים, למעט אנשים צעירים שאיכפת להם ממוזיקה, למעט שיירי השפויים. הממשלה לא תיפול בעקבות ביטול הגעת הצ'ילי פפרז; נמוך יותר מכרגע, ממילא אין לה לאן.
רענן שקד
אבל לפעמים, באמת רק לפעמים, מעיפה לה הרוח המזרחית היבשה איזה קש קטנטן, שנוחת לו בלי משים על גבה של אותה ספינת מדבר עצובה ומרסק אותה. זה לא שאנחנו לא רגילים לחיים במיץ של הזבל. התרגלנו ואף למדנו לחבב אותם. אחרי הכל, ללא הניתוק מכל זרם תרבותי חשוב, מכל אורח חיים נורמלי, מכל שיגרה של כיף, על מה היינו מקטרים בשמירות ארוכות בפאתי בסיסים צבאיים נידחים בארץ אבותינו?
אבל גם ברגעים הקשים ביותר, תמיד היתה תחושה שיש איזה צוהר קטן, דרכו אפשר לשלוח יד ולקטוף לעצמנו מנת חיים ראויה יותר. איזה מגזין בייבוא מחתרתי, אולי איזה חנות תקליטים עצמאית, אפילו נסיעה מזדמנת לניו יורק. השילוב בין הפסימיות המנחמת, לבין התקווה הרחוקה, איפשר לרוח העצלה לשוח תחת גפנה ותחת תאנתה, להסתגר בבועה התל אביבית, להתעלם מהפיצוצים הסידרתיים, מהשכנים הלא סימפטיים, מהאנדרטה בכיכר, ולשחק בנדמה לי.
החודשים האחרונים, יש להודות, היו מהקשים שידענו. הדולפינריום הפך ממקום רביצה חביב לכותל של דמעות. הטרנד של שלום ואחווה הפך לפאסה מוחלט. אפילו המדוזות, כך נדמה, רק מתחזקות משנה לשנה. ובתוך כל ענן הדיכאון הזה, ההופעה של הרד הוט צ'ילי פפרז היתה שבריר קטן של אור, תקווה ללילה אחד של נורמליות. ברגעים קשים במיוחד אפשר היה לדמיין שאנחנו שוב בתחילת שנות התשעים, קופצים חזה מול חזה לצלילי הבס של פלי בשעות הלילה וצופים בחתימת הסכם השלום בבוקר.
עכשיו גם זה לא נשאר, והשאלה היא מה עושים. לרבים בשכבת הגיל שלי, בשנות העשרים לחייהם, פשוט נמאס. תקריות האש, מחירי הלימוד, המחסור בתיירות שבדיות, האבטלה, הכפייה הדתית, היתושים, המיסים, החמאס ושאר מרעין ובישין הם משא כבד מדי אפילו לגמלים ותיקים שכמונו. הוויכוח העיקרי שאני שומע בקרב חברי הוא לא האם הגיע הזמן לברוח מכאן, אלא לאן ולכמה זמן. יש המצדדים בטיול של שנה במזרח, יש הטוענים בזכות כמה חודשים בניו-יורק, ובזמן האחרון דומני שגם דנמרק, הולנד ואירלנד מתחזקות (הפפרז יופיעו שם בסוף החודש).
זה לא שאנחנו לא אוהבים את אמא מולדת. זה לא שהרצאות של הגננת טובה, שיעורי מולדת בכיתה ו', והראיונות של בניזרי בפופוליטיקה, לא שכנעו אותנו כמה טוב לנו שנולדנו לעם הנבחר, ואיזו זכות גדולה היא להיות תושב בארץ הקודש. זה לא שלא טוב לנו בכך שאלוהים הוא רק שלנו, שגרגירי האבק שעושים לי מגרנה הם קדושים. זה לא שאנחנו לא יודעים שבכפרים באנגולה ובערי השדה של פרו, המצב יותר קשה. זה פשוט שבסופו של דבר, ואחרי ככלות הכל, הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו, ולהכריז בפה מלא ובלי בושה, ללא כחל וללא שרק: חברים, המצב בארץ חרא (והולך להיות יותר גרוע).
גבע קרא-עוז
לפנייה לכתב/ת 
