נעים להכיר: לה גומרה, אי השורקים

האי לה גומרה (La Gomera) הוא אי זעיר השייך לאיי הקנרים המצויים תחת שלטון ספרדי. תושבי המקום מדברים בשפה הקרויה "אל-סילבו" – שפה ייחודית שהתפתחה באי על רקע תווי הקרקע ההרריים שלו ואפשרה לילידי האי לתקשר זה עם זה גם כשלא יכלו להיפגש פנים אל פנים.

את השפה הזו לא מדברים וגם לא כותבים - שורקים. מקור שמה של השפה, "אל-סילבו" (Silbo), הוא בפועל הספרדי silbar, שפירושו לשרוק. כדי להשמיע את השריקה יש להכניס את אחת האצבעות בצורת U בצד הפה ולהסיטה, ולהשתמש בכף היד השנייה כעין וסת לקולות. האדם ה"משוחח" בשפה זו מסוגל למסור משפטים שלמים ומורכבים למרחק של שני קילומטרים ואף יותר.

בשנות השבעים של המאה הקודמת עמדה אל-סילבו בפני סכנת הכחדה. זקני לה גומרה, אלה שעדיין ידעו לשרוק את השפה, הסתלקו בזה אחר זה מהעולם, וגם מהפכת התקשורת הטכנולוגית שהביאה עימה את רשת האינטרנט ואת הטלפונים הסלולריים לא פסחה על האי הקטן. לפני כמה שנים עשו אנשי האי מעשה: כדי לשמר את מורשתם הם החליטו ללמד את השפה בבתי הספר היסודיים. לשם כך גויסו כמה מורים-שרקנים, ומאות ילדי אל-סילבו התחילו לשרוק בשיעורים.

בחודש ספטמבר האחרון יצאנו, משלחת קטנה מטעם "מסע אחר", אל ההרים של האי לה גומרה, בניסיון לאתר כמה מאחרוני השרקנים שנותרו באי.

בזכות השותפות ההיסטורית

הרחפת שהפליגה מהאי טנריף היתה מהירה במיוחד וגמאה את המרחק אל לה גומרה בכ-45 דקות. לכל אורך הנסיעה שלטה צלליתו המוגבהת של האי באופק מערב, אולם רק אחרי כמחצית השעה

התחילו בתיה הלבנים של סן סבסטיאן (San Sebastián), בירת לה גומרה, ללבוש פנים וצורה על רקע מי האוקיינוס התכולים.

בדיוק לפני 513 שנים, בחודש ספטמבר 1492, עגן כאן קולומבוס עם שלוש אוניותיו בדרכו לגילוי העולם החדש. תושבי האי מנצלים היטב את השותפות ההיסטורית הזאת ומכנים את האי שלהם "איסלה קולומבינה" (Isla Colombina). כל המקומות שבהם ביקרו כביכול קולומבוס ואנשיו היו לאתרי חובה לתיירים המגיעים לאי, החל במגדל קונדה (Torre del Conde) והכנסייה העתיקה (Señora de la Asunción) וכלה בבאר המים (Pozo de la Aguada).

אלא שאנחנו שמנו פעמינו אל ההרים, לאזור לאס רוסאס (Las Rosas) שבצפון האי, שם מתגורר חואן קבליו סָנטוס, שמדבר בשפה אל-סילבו, בדיוק כמו אביו וסבו. שטח האי המעוגל הוא כ-370 קילומטרים רבועים בלבד. נכון להיום מתגוררים בו כ-18 אלף תושבים, לאחר שחלק לא מבוטל מהאוכלוסייה עזב בשנים האחרונות בשל הקושי להתפרנס מהמקצועות המסורתיים של האי - חקלאות ודיג.

במשך רוב שנותיה של המאה הקודמת היה לה גומרה מבודד ו"לא נגוע" בטכנולוגיה מודרנית. רק בשנת 1935, כחלק

מהניסיון לשפר את התקשורת בין הכפרים, החלו לסלול את הכבישים הראשונים באי, ועד תחילת שנות התשעים עוד היה בכפרים רבים טלפון ציבורי אחד בלבד.

טיפסנו ללאס רוסאס בדרך שלא הפסיקה להתעקל. על פי המידע שהיה בידינו נוהג חואן קבליו להדגים את כישורי השריקה שלו במסעדה מקומית הממוקמת על כביש ראשי, לא הרחק מהיישוב אגולו (Agulo). בדרך עצרנו פעמים מספר ושאלנו את בני המקום על חואן. סיפרו לנו שנוכל למצוא אותו דווקא במסעדה אחרת - "רוקה אל בלנקו", המנוהלת על ידי אחותו. "אוֹנדֶסְטַה חואן?" שאלנו אישה שהגיחה מבית קטן התלוי על גבעה קטנה על אם הדרך. האישה עשתה סימנים שהיא לא מבינה את צלילי הספרדית המשונה היוצאת מפינו, ואנחנו החלטנו להמשיך הלאה. כמה שניות אחר כך פילחה שריקה עזה את האוויר. בלמנו את הרכב במהירות, הבטנו לאחור וראינו גבר חסון בשנות החמישים לחייו שחייך לקראתנו בכל פה. מצאנו את חואן.

חואן קבליו, המכונה גם סילבאדור בזכות השליטה המדהימה שלו בשפת הסילבו, היה בשנים האחרונות לכוכב תקשורת בקנה מידה מקומי. הוא רואיין על ידי כמה מרשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם שטרחו והגיעו אל האי כדי לשמוע את שריקותיו. "חוץ

מלחזר אחרי נשים, שאז ישמעו זאת בכל הסביבה, אני משתמש באל-סילבו לצורך תקשורת עם בני ביתי ועם חברים", סיפר.

הוא הדגים לנו דיאלוג ממושך באל-סילבו עם אחת מעובדות המסעדה. לאחר יותר ממחצית השעה של שאלות, תשובות ושריקות, התחלנו להבין את העיקרון. צליל השריקה מזכיר בעצם את צליל המילה. בגלל מגבלות טבעיות, יש באל-סילבו ארבעה עיצורים ושתי תנועות, והצירופים ביניהם יוצרים מספר מוגבל יחסית של מילים - כ-4,000 מילים. השורקים יכולים לבטא ארבע תנועות, או צלילים של הצירופים ch, y, g, k, בתוספת התנועות a ו-i. כאשר האל-סילבו נשרקת בין בני המקום, כמעט שאפשר לזהות את צלילי השפה הספרדית.

ומה באשר לטלפון סלולרי ולאינטרנט? טכנולוגיות התקשורת הן האויב המובהק של שפת השריקות, בייחוד הטלפון הנייד. "טלפון - נו בואנו" ("לא טוב" – ע"ב), קבע חואן בפסקנות. אמירה לא מפתיעה אם חושבים על מגבלות הקליטה והסוללות. כל מה שאנשי האל-סילבו צריכים זה ריאות טובות ומישהו בצד השני שיקשיב להם.

השיחה עם חואן נעשתה ב"רוקה אל בלנקו", המצויה במקום גבוה המשקיף על העמקים הירוקים מסביב. בשלב כלשהו ביקשנו מחואן לצאת החוצה ולשרוק לכיוון העמק כדי לברר מה קורה ואם יש שם מישהו שאולי יחזיר שריקה. הסילבאדור שלנו נעמד מלא גופו מול הגיא שמתחתיו, אחר כך קירב את שתי כפות ידיו אל פיו ושילח סדרה של שריקות עזות, והדן התגלגל בגיא העמוק שלמטה במשך שניות ארוכות. למרות שריקות חוזרות ונשנות, איש לא ענה.

הדממה שהגיעה מהעמק סימלה במובן כלשהו את מצבה של אל-סילבו. גם על פי עדויות שפורסמו בעיתונות הספרדית והעולמית נראה שבהרים ובערוצים העמוקים של לה גומרה כבר לא שומעים שריקות. למרבה הצער, קשה להניח שאותם כמה מאות הזאטוטים הלומדים היום את שפת השריקות כשיעור חובה בבית הספר ישנו את התמונה הזאת.

כתבה מצולמת על אי השריקות מתפרסמת בגיליון נובמבר של המגזין "מסע אחר "