פיתוי קולינרי: סיור רגלי בתל אביב

לכבוד חגיגות המאה לעיר תל אביב החלטתי השנה להתחיל לתור אותה רגלית. "לא נכון", מעירה הקטנה, שחזרה משליחות בניכר ומה שיש לה לעשות בימים אלה זה רק להעיר הערות. "זה בגלל שאמא אמרה לך שעלית במשקל". "נכון", אני אומר בסבלנות לא אופיינית, "גם בגלל זה".

לעתים בשעות הערב, לקראת שקיעה, או בבוקר של אחרי זריחה, אני מותח על גופי גופייה שמבליטה את הריבועים. "העיגולים", מתקנת הקטנה. "המשושים", אני מנסח פשרה, שוב בסבלנות רבה, שכן מי רוצה להסתבך עם הרל"שית שלי. נכון שהיא בת 15, אבל היא היחידה שנשארה בבית והיחידה שלעתים יכולה לעזור לי להפעיל את ציוד התקשורת שלי. "לפטופ, ולא הכי חדש", היא מוסיפה. "נכון", הסכמתי. "אם היה לי אבא עשיר כמו שלך, גם אני הייתי קונה משהו יותר טוב". הפעם היא מסכימה איתי.

לטיול יצאנו

אנחנו מתחילים תמיד מצפון הנמל, עוברים בדילוגים קטנים את ריחות השוקולד של מקס ברנר, מאיטים מעט את הקצב בואך יוליה, מפנטזים על האיקרה הנימוחה, טחינת הפלפלים והדגים הנפלאים. אחח, איזה פילה בורי צלוי למשעי על גריל, מונח על ירקות קלויים בשפע שמן זית, לטבול את הפוקצה הנפלאה ברוטב ו...אין ברירה, מפסיקים את הפנטזיה. הגברת מושכת בידי וממשיכים.

פנטזיה מתמשכת. טיילת תל אביב (צילום: ירון ברנר)

מכניסים את הבטן כשעוברים מול החלונות של חדר הכושר בהילטון, עוברים בריצה קלה את המרפסת של גורדו, שם בימים ששמרנו פחות היינו עוצרים בשמחה לכוס אוזו, קצת קרח ומשהו קטן ליד. ממשיכים במרץ לכיוון דרום, ופתאום נתקעים. מנטה ריי מימין. אחח, הצלחות הקטנות המלאות במזטים. הפעם הגברת לא רק משכה אלא גם דחפה. עקפנו בדהירה קלה. בפאתי יפו עצרנו לעשות חושבים. האם נמשיך וניתקל ישר בבורקסים או נבצע נסיגה מתודית.

שינוי כיוון

ניסוג, החליטה הגברת פה אחד. "נחזור, ולא באותו מסלול, שכן יש בו יותר מדי פיתויים עבורך. נחזור דרך העיר". "אין בעיה", עניתי. חזרנו דרך בן יהודה ונכנסנו לבוגרשוב. איזו טעות זו הייתה. הרחוב הזה מלא במוקשים, פיתויים לעשרות, בורקס ללא הפסקה משמאל, ודווקא בוויטרינה מוצג לראווה בורקס שזוף באופן מיוחד, כזה שאלפי העלים שלו מתפרקים לך בפה כשאתה אוכל אותו עם ביצה וטחינה. "בוא, בוא מהר למדרכה", חילצה אותי הגברת. ממול ריח קרואסון וקפה, ומלצרית אחת כמעט נתקלה בי כשעל צלחתה טוסט בייגלה, כזה של פעם. יש גבול למה שאני מסוגל לפנטז. המשכנו.

בחירוף נפש חצינו את הכביש חזרה. אחרי 30 מטר - קיורטוש - אותה קללה הונגרית עגולה וחלולה עם ריחות של קינמון, חלבה ושוקולד. "ניכנס להריח קצת?", הצעתי. "ממש לא", אמרה הממונה על משקל בני הבית. "אולי קפה לקחת, למלא את מאגרי האנרגיה המדולדלים?", ניסיתי שוב. אחרי שמצב האנרגיה שלי לא עשה עליה רושם מיוחד נכנסנו. שירותים אין, הקפה לא מי יודע מה, והריח של הקללה ההונגרית לא מרפה. יצאנו משם ובאצילות נפש חציתי את הכביש, נכנסתי ל-AM:PM, קניתי פריכיות אורז ויוגורט וכמעט אכלתי אותם עם הניילון. קניתי גם אטבי כביסה, שמתי אטב אחד על האף, הורדתי את כובע המצחיה עמוק על עיניי, הנחתי את המשקפיים בכיס, נתתי יד לגברת וכסומא בערפל הלכתי שבי אחריה ("סובל סובל, אבל גם מתחנף לאמא", העירה אתם יודעים מי).

שזוף באופן מיוחד. בורקס (צילום: ירון ברנר)

חלום מתוק

אחרי המקלחת ומסע המרורים נרדמתי קלות. ריחות העיר העברית הראשונה חדרו לאפי שנית, ומול עיניי ריחפו עיגולים של מאפה הונגרי ריחני, שאחריהם רדפו צלחות של איקרה, כוסות של ערק, דגים צרובים למשעי, מבחר צלוחיות וטחינה. כאן הייתה הפסקה - כנראה התהפכתי. ומיד אחריה הופיעו קבבוני טלה קטנטנים והמבורגרים בגודל של צלחות מעופפות. התעוררתי סופית.

הבית היה שקט ופתאום הבנתי שאני לבד. חופשי. לבד עם המקרר ועם הרעב. במרץ רב מתחתי גופיה על המרובעים (טוב, המשושים) והרבצתי ספרינט כזה למקרר, שבטח היה שובר שיאים אולימפיים אם הייתי מודד. מגיע לי, שכנעתי את עצמי. הרי התאפקתי עיר שלמה.

על השיש הנחתי איקרה שנקנתה ב-206, טחינה משומשום מלא מחנות שמתמחה בדברים מלאים (הכל בה מלא, כולל המוכרת), חצי עוף בניחוח הודי, שהגברת ארזה יום לפני זה מאינדירה, 5 ביצים קשות ומאה גרם סלמי שמישהו שכח לקחת לטיול של שבת. על האיקרה שפכתי משהו כמו חצי כוס שמן זית וקצצתי לתוכה בצל סגול שלם. חשבתי רגע והוספתי עוד בצל אחד. את הטחינה הכנתי במהירות רק עם שום ולימון ומעט מים קרים. את העוף פירקתי מהעצם, מעכתי לקטן, הוספתי את הביצים הקשות, מעוכות גם הן, 4-5 כפות מיונז, בצל ירוק ומעט פלפל חריף טרי. בהברקה של הרגע האחרון, קצצתי גם את הסלמי היבש.

לתנור הכנסתי לחם בוכרי, כזה משכונת שפירא שנמצא במגירת החירום, כלומר המגירה שמותר לפתוח כשהגברת מחליטה להפסיק את הדיאטה שלנו לכמה דקות. שפכתי עליו עוד חצי כוס שמן זית, רצועות פלפלים חיים ושארית של פלפל חריף ממקודם, ועוד קצת בצל סגול שנשאר מהאיקרה ומלח גס. כל זה נכנס לתנור ב-140-150 מעלות, ל-15-20 דקות עד שהריח התחיל להכות בנחיריים.

ארוחת ערב כפולה

סידרתי הכל על מגש, הגפתי את התריסים, נעלתי את הדלת, והתיישבתי כשהמגש עליי ומשהו בלתי מחייב במסך, על מנת שלא יגזול את ריכוזי. או אז בדיוק צלצל הבזק. לא עניתי. זה בלאו הכי אף פעם לא בשבילי. 20 צלצולים. כאשר פסק, מיד צלצל הסלולרי. עכשיו כבר כמעט נתקע לי הלחם הבוכרי בגרון. כמובן שזאת הייתה הגברת וכמובן שהיא בדרך לארוחת ערב משותפת, והיא סומכת עליי שזה יהיה דיאטתי.

כאן כבר בא לידי ביטוי נסיוני הצבאי הרב ו-30 שנות נישואין. מיד ביצעתי שינוי ייעוד. בלי להתבלבל חתכתי 3 עגבניות לקוביות, הוספתי עוד קצת בצל ובמרכז הנחתי את הטחינה - או מה שנשאר ממנה - כך שזה ממש התאים לדף שהגברת נתנה לי פעם, ובו היה כתוב "סלט ירקות גדול עם כף טחינה". לעוף עם המיונז הוספתי כמות אדירה של גבעולי סלרי קצוצים, מה שהפך אותו לא רק לפריך יותר, אלא אפילו לבריא יותר, ולידו הנחתי כבדרך אגב את צנצנת המיוקל 5% שאני לא משתמש בה אף פעם, ולדעתי היא כבר לא בתוקף שנה. רק לאיקרה וללחם הבוכרי לא מצאתי אפשרות הסבה אז אכלתי אותם במהירות. הוצאתי קרקרים, ערבבתי יוגורט עזים עם קוטג', נענע קצוצה, מלח ושום, ולידם מגש מלא בריאות של צנוניות וקולורבי.

להשלמת האליבי הנחתי על הכורסא לידי מספר גזרים קלופים שבאחד מהם אפילו שמתי ביס. כמו בסרטי המתח הגדולים, בדיוק בדקה ה-90 השולחן היה מוכן. הגברת שנכנסה רחרחה בחשדנות, ריח הלחם הקלוי היה חזק באוויר. "נו, מה את אומרת?", אמרתי בגאווה. "איך עמדתי בפיתויי העיר?", לא משהו יקירי, אמרה. אבל אתה בחברה טובה. גם שמשון לא עמד בפיתויים.