הרבה יותר מסלבריטאי שואה

רק לאחרונה שובץ צילום של סבא שלי בלוח השנה המהודר של מוזיאון השואה בוושינגטון. צילום שחור לבן מ-1944, של פרטיזן צעיר ביערות בלארוס. אלכסנדר בוגן, נער חודש יולי. בלי פאפארצי, או אזכורים בטורי הרכילות. גבר לא אופנתי במיוחד עם מדי הצבא האדום וכובע צמר רוסי בעולם עגמומי וקר. רחוק כל כך מהזוהר של בר רפאלי ואסתי גינצבורג בביקיני, על רקע חופי הים הכחלחל והרדוד של מפרץ מכסיקו.

רחוק אף יותר מהדימוי שבצילום, היה האדם עצמו ומעמקי עולמו הפנימי. בניגוד לים של בר ואסתי, זה של סבי נמצא במצולות נפשו, סוער וגועש, וגליו נשטפו אל הקנבס כמשיכות מכחול. בלי איפור ובוטוקס. ניתוח? בשבילו היתה זו האמנות, הפלסטית. שם הוא נוכח כיופי טבעי. שם הוא נוכח עדיין - שבוע אחרי מותו, כמעט 95 שנים לאחר הולדתו בפאתי טאלין, שבאסטוניה.

בוגן. לוחם, לא בשביל עצמו

לווילנה הגיע בגיל שנתיים - העיר המזוהה איתו ביותר. בה התחנך, גדל, וגם צייר למגינת לבו של אמו, רופאת שיניים ויידישע מאמע מובהקת. היא דחקה בו שיאחז במברשת שיניים, אך הוא התעקש לאחוז בזו של הצבע. והוא המשיך להתעקש, גם כשנאלץ להחזיק ברובה עם פלישת הגרמנים לליטא, עת נמלט מהגטו ליער.

פרטיזן בלילה, צייר ביום

ידיו העדינות שירו בנאצים בלילה, איירו את חבריו הפרטיזנים ביום. את המלחמה הפרטית שלו ניהל באמצעות פחם ופיסות נייר מזדמנות. מלחמת העולם השנייה עיצבה במידה רבה את אישיותו של סבא אלכסנדר - "שוּרה" בפי חבריו ליער - רבים מהם חבים לו את חייו. הוא חילץ עשרות מיהודי גטו וילנה רגעים לפני הכחדתו, אך לא הצליח להציל את הוריו שנרצחו.

הוא היה מפקד מוערך בין הפרטיזנים הסובייטים בבלארוס' והקים פלוגה יהודית במסגרת זו, אך כמעט והוצא להורג פעמיים על ידי מפקדיו. כל כך הרבה הרפתקאות, והוא תמיד דאג לתעד אותם כציורים. כחוויה אישית. כעדות.

צורות על רקע כחול‏ (צילום: רן ארדה)

1

2

3

4

5

6

7

ציוריו של טבאריש בוגן מהיער נחשבים על פי רבים לחומרים דוקומנטרים של ממש, וככאלה הם מוצגים כיום במוזיאון השואה בוושינגטון וביד ושם. אולם האדם שנפל בחלקי להכיר מקרוב, הוא הרבה יותר מסלבריטי שואה. הרבה יותר מחבר של כבוד בין ותיקי הבריגדה. בכל הנוגע ללחימה, הוא תמיד העדיף רובי צבע.

לכן חזר מיד בתום המלחמה לסיים את לימודיו בפקולטה לאמנויות בווילנה ולאחר שהמשיך כמורה במכללה בלודז' שבפולין, יצא ב-1951 לדרך חדשה בישראל. שמיו הבהירים של המזרח התיכון, נופיה ההיסטוריים של הארץ ואלו המתחדשים של תל אביב, סימנו עתיד בהיר נטול עננות על סבא, אשתו רחל ובנו הפעוט מיכאל.

בוגן לצד בית הספר בוילנה, העיר המזוהה איתו ביותר

התחלה חדשה ואופטימית. אפשר להבחין בכך בעבודותיו מאותה תקופה: ציורי נוף מצפת שהיתה לו לבית שני, מהנגב ומיפו, וכן דיוקנאות של תושבים מקומיים ונשים אוריינטליות, ש"נראו כחיזרים" כהגדרתו. הכל צבעוני, רענן ומבטיח. כל כך שונה מהטונדרה המזרח אירופית הקפואה ממנה צמח.

מחוץ לתמונה

זו היתה הזדמנות לפרוץ דרך, לשנות. כחלוץ אמיתי, עם רקע אקדמי ויצירתי עשיר מחו"ל, הוא החל ליייבש את הביצה המקומית. הוא ייסד את מגמת האמנות בבית הספר ויצ"ו צרפת בת"א, ואף עמד בראש אגודת הציירים והפסלים לאורך שנים. לא שזה עלה לו לראש.

הוא נשאר צנוע, אנושי, טוב לב ותמים. כך רכש לעצמו המון חברים, אנשי ציבור ובעיקר תלמידים מעריצים - אלו הלכו אחרו ואיתו עד ליומו האחרון. סבא שוּרה הקרין על כל כך הרבה אנשים והשפיע עליהם. ממש מורה לחיים.

אך החמימות האנושית הצנועה שלו, ואף הכשרון הנדיר, לא הצליחו להמיס את חומות הקרח, שבודדו אותו מהציבוריות הישראלית. בניגוד לפיקאסו, שגאל, רובין, זריצקי וחברו הטוב קדישמן, אותם הכיר אישית, הוא לא היה מספיק סנסציוני, אלא יותר מדי מופנם, גלוי לב, נדיב, הגון, מתון ושקט. וככל שעבר הזמן, פחות ופחות אופטימי.

בוגן וקדישמן. חברים טובים

ההכרה במציאות העגמומית ניכרת בציורים המופשטים המאוחרים שלו: פחות אקוורלים עולצים ובהירים, פחות אדום, כתום, צהוב ושאר הצבעים החמים, שהומרו בכחול. המון כחול וירוק. צבעים קרים, שביטאו ייאוש מטבע האדם.

כתמי נפט באוקיינוס, דגים מתים, וקורבנות של תיעוש יתר החזירו את סבא אל המציאות של אירופה של של שנות ה-40, בישראל המסתאבת של סוף המאה העשרים. קשה להאמין איך ציורי צבע ענקיים ומרהיבים כל כך ביופיים עוסקים בחזון אפוקליפטי מדכא ומתסכל כל כך.

התהליכים הפוליטיים-כלכליים הגלובלים להם נחשף מבעד למסך הטלוויזיה, קיבלו ביטוי על הבדים שלו במסגור משלו.

התפוררות הסביבה הקרובה שעטפה אותו בחום ואהבה, והחלפתה בבעלי עניין נוטפי ארס קפיטליסטי, לא תרמה לאמונה שלו במין האנושי. וכשהעולם מבחוץ חרב, הוא התכנס שוב אל זה הפנימי. היפה כל כך. שזכיתי להכיר מקרוב כנכדו. נשאבתי אליו.

בוגן בטיול בבלארוס. אותות גבורה וחיבה ילדותית

ניסיון לתקן את העולם

הכנות והחן האישי שלו חדרו כל שריון, והיצירות הנפלאות קסמו לכל מי שהזדמן לו לחוות אותן, אבל הוא לא שיחק את המשחק והצארים של הציירים הלכו והתרחקו ואיבדו עניין. היה לו כל כך הרבה להציע, והם התעלמו. ועכשיו כשהוא מת, כל שנשאר הם הזכרונות שלנו, רבים מאיתנו שזכו להכירו, וכן ביטויי החיים שלו כפי שיחיו לנצח ביצירותיו.

בוגן בביקור בסטודיו בו עבד כסטודנט. מקלט מן העולם

האמנות המופשטת שלו חשפה את הזרמים תת קרקעיים מתחת למעטה הקרח עליו מתבססת חברתנו,

הנמסה לאבדון. קרח שסבא שוּרה לא רצה ולא ידע לצעוד עליו, וגם לא הצליח לבקע אותו. צביעות מבחינתו, כמו שמן על בד, מתייבשת, נחרצת ונופלת עם השנים - ממש כמו פני הדוגמניות.

בניגוד אליהן, סבא רצה להותיר חותם על העולם גם אחרי לכתו. הוא התעקש להמשיך עד לימיו האחרונים. המשיך לעבוד על ציורים ישנים, לשנות ולתקן עד כלות, ובעצם לנסות גם לתקן את העולם. עד שב-20 לאוקטובר עיניו נעצמו.

ממש כמו האנושות שלא אוהבת להסתכל על בבואתה. מכסה אותה בנפט שחור, או פשוט מפנה מבט לצילום של בר, אסתי או היידי קלום. פני הדור, או פני הכלום.