בעיזבון מוגבל

בספרות אין הרבה ענקים. יש רק א"א מילן אחד ורק ג"ד סלינג'ר אחד, וכשאחד מהם מת, היורשים שלהם מתחילים לספור את הכסף. כעבור כמה שנים, כשהם מסיימים לספור, הם מחליטים שבטח יש דרך לעשות עוד קצת כסף ומאשרים למישהו לכתוב המשך לקלאסיקה של סבא. הסטטיסטיקה מנבאת שהם ימכרו הרבה למרות שיקבלו ביקורות גרועות, וגם אם הביקורות יהיו סבירות, לדפי ההיסטוריה הם לא ייכנסו. אבל היי, מי אמר שכסף הוא לא ערך מספיק חשוב?

למי שרוצה לנצח את הסטטיסטיקה - כלומר למכור הרבה ולקבל ביקורות טובות - כדאי לעבוד לפי עשרת הכללים הבאים, שיהפכו את דרך החתחתים הזאת לטיפטיפה פחות מחותחתת.

1. עשה בחירה מושכלת. מה יותר קשה, להיכנס לנעליים של האיש שהמציא את פו הדוב, או לאלה של מי שכתב את "הסנדק"? להמשיך את "חסמב"ה" או את "חולית"? השאלה פה היא מי קהל היעד שלך: חנונים יקנו את הספר אבל ילכלכו עליך באינטרנט, נשים ישמחו לקרוא כל המשך שבו הגיבורה הראשית (סקרלט אוהרה, ברידג'יט ג'ונס או אפילו מיני מאוס לצורך העניין) מתחתנת בסוף. ילדים לא באמת יבדילו בינך לבין א"א מילן, אבל ההורים שלהם ייעלבו שאתה בכלל מתיימר. יותר קל להתעסק עם אמריקאים מאשר עם אנגלים, ובכל מקרה הטיימינג חייב להיות מדויק: צריך לחכות עד שהגופה תתקרר, אבל להספיק לפני התולעים.

2. תביא פתק מההורים. או מהילדים, או מהאלמנה, או מהוועדה המיוחדת שאחראית לבחירת סופרים שיכתבו ספרי המשך, כמו אצל ג'יימס בונד. אחרת כל מה שתכתוב בשנים הבאות זה עתירות לבתי משפט, כי גיבורים כמו בונד, רט בטלר ומנשה התימני מוגנים בחוק זכויות יוצרים ואי אפשר להשתמש בהם בלי רשות. אז בלי אישור ממי שזה לא יהיה, אין לך מה לכתוב.

איך תשיג אישור? תמיד כדאי להיות מפורסם, בלי קשר לכתיבת ספרים, אבל זה שמכירים אותך יכול לעזור למכור את עצמך וגם את הספר שתכתוב. דייב בארי עשה את זה בהמשכון ל"פיטר פן", ואואן קולפר - סופר סדרת רבי־המכר לנוער "ארטמיס פאוול" - זכה להיות הממשיך של דגלאס אדמס ב"ועוד משהו" (ר' בהמשך). אם אתה רוצה לכתוב ג'יימס בונד, לעומת זאת, זה קצת שונה. עד היום לא היית צריך להיות סופר מפורסם אלא סופר אנגלי מפורסם, אבל בהמשך האחרון הלכו הבריטים דווקא על ג'פרי דיבר האמריקאי, ההוא שכתב את "אספן העצמות" ועוד המון ספרים שלא תורגמו לעברית. איך יצא "קארט בלאנש" שלו? גם זה בהמשך.

בתמונה: דגלאס אדאמס בצפארי

רגע, כמעט שכחתי: תמיד גם אפשר להשתמש בשיטה הביולוגית, כלומר להיוולד לבנאדם הנכון. להיות הבן־של זה לא תמיד כיף, אבל זה בהחלט מקל את הדרך כשאתה רוצה לכתוב המשך, כמו למשל אצל פרנק הרברט ג'וניור ב"חולית".

3. קרא את הספר המקורי. נכון, כולם קראו את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אבל עברו די הרבה שנים מאז גיל 15. אם אתה מתכוון לנסות לשחזר את היקום של דגלאס אדמס, כדאי שתהיה בקיא בפרטים. שמות, גילים, מספר ראשים לחייזר - על כל טעות קטנה שתעשה יהיו שני מיליון גיקים שיצביעו עליה ויצחקו. שלא במפתיע, רק עשרה מהם באמת ישלמו על הספר.

4. קרא אותו שוב.

5. ושוב.

6. ושוב. גם אם אתה מכיר את העלילה בעל פה, לסגל לעצמך את הסגנון זה לא קל. אין טעם לכתוב את "פו הדוב" בציניות או את "מדריך הטרמפיסט" בחרוזים. הטקסטים צריכים להישמע כאילו הסופר המקורי כתב אותם, הציורים צריכים להיראות כאילו הצייר המקורי צייר אותם, ורק אם אתה ממש ממש בטוח בעצמך או זקן שתכף מת בעצמו, אתה רשאי להוסיף דמות.

דייויד בנדיקטוס, שכתב את "בחזרה ליער מאה העצים" אחרי "פו הדוב", עשה עבודה מצוינת בתחום הסגנון אבל הוסיף עוד חיה לחבר'ה. אחרי שנים של עבודה על ספר ההמשך ותוצאה לא רעה בכלל, הוא חטף על הראש בגלל לוטרה. אני גורסת שרק מפאת 80 שנותיו הוא לא חטף לוטרה בראש.

7. תרגיע. גם אם העזת והוספת לוטרה, זה לא אומר שמותר לך להתעסק עם הדוב (וזה כבר הפך לביטוי אנגלי שגור, לפחות בפאבים מסוימים באנגליה). גם אם אתה סופר בזכות עצמך, וגם אם ברור לך ולכולם שהנסיך הקטן הוא חתיכת מתחנגל, ספר המשך הוא לא המקום להוציא אותו מהארון. שינויים דרמטיים באישיות של הדמויות יחזרו אליך בהפוכה, ואל תשכח שברוב המקרים הוועדה דורשת לאשר את הספר אחרי הכתיבה. אם ג'יימס בונד יעבור לגופייה ולכפכפים, יכריחו אותך לשכתב אותו בחזרה לטוקסידו.

8. שואו סאם ריספקט. איך? פשוט פתח בהתנצלות. בהקדמה של הספר, בראיונות ובכל מקום אפשרי תביע הערכה לסופר, הכרה בעובדה שאתה אפילו לא ראוי ללקק לו את הנעליים, ובקש מחילה על זה שאתה בכלל מנסה. כמובן שהכל בהומור הרלוונטי, ואולי בסוף זה יהיה החלק הכי משעשע בספר. היי, זה מה שקרה בהמשך ל"מדריך הטרמפיסט".

9. תמצא את הזווית הנכונה. לא קל לכתוב שוב את שרלוק הולמס, אבל אם הולכים על הזווית של אשתו מרי ריילי, אפשר להביא משהו אחר ולספק לג'וליה רוברטס הזדמנות לכער את עצמה בשביל הסרט. כשכל דמות משנה יכולה להגיח פתאום ולרצות לספר את הצד שלה, העולם מלא אפשרויות; למה שפיטר פן יספר את הסיפור כשקפטן הוק יודע הרבה יותר קללות? למה לא לתת לגבינה מ"מי הזיז את הגבינה שלי" לומר את דברה? ומה עם זה שקנה את הפרארי מהנזיר, מוכר? (נו, אז מה אם חלק מהסופרים הנ"ל עדיין חיים. זה לא אומר שאין סופרי־המשך שרק מחכים למודעת האבל).

10. עזוב את סלינג'ר. האחרון שניסה הרג את ג'ון לנון. לא חבל? 

על כל סופר מצליח יש לפחות מאה שרוצים להמשיך אותו. אבל כדי שמישהו יוכתר בתור יורש לגיטימי של מישהו, הוא צריך סגנון דומה וכישרון - והרבה יותר חשוב, טיימינג מעולה: חלון הזדמנויות ספציפי בין "המלך מת" ל"יחי המלך החדש".

מייקל קרייטון מת ב־2008. וורן פאהי הוציא את "רסיס" ב־2009. שיחק אותה עם הטיימינג, וגם עם השאר. "רסיס" מספר על מין תוכנית הישרדות למדענים, שהופכת להישרדות אמיתית כשהם עולים על אי שהמינים בו התפתחו בנפרד משאר העולם. אז נכון, לפעמים יש יותר מדי נתונים מדעיים, אבל כשחרקי ענק בולעים מדענים, איך אפשר לא ליהנות?

• רסיס, וורן פאהי, הוצאת מטר
  

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הוא קלאסיקה, אבל קלאסיקה שקראנו בגיל ההתבגרות. ואז היו לנו יותר זמן וסבלנות להתחכמויות אינסופיות. היום אין, ככה שאין הרבה משמעות לכך ש"ועוד משהו" נכתב בידי מישהו אחר, בטח לא משמעות קיומית. וזה קצת אירוני, כי זה מה שאדמס בעצמו חיפש. זה, וכוס תה.

• ועוד משהו..., אואן קולפר, הוצאת כתר
  

סרט ג'יימס בונד עוד יכול להחזיק: קצת אקשן וכוסיות בביקיני יכולים לחפות על תסריט בינוני. אבל בספר, כשהמרדפים מתוארים ולא מצולמים ויש פחות פטמות מאשר במגזין הזה, בונד כבר לא עובד - לא משנה מי כותב אותו. וכשאין תמונות זזות יש זמן לשים לב שהמהות הג'יימס בונדית היא תוכן שיווקי והטרדה מינית. בקיצור, לכתוב היום את בונד זה - ותסלחו לי על ערבוב המותגים - משימה בלתי אפשרית.

• 007 קארט בלאנש, ג'פרי דיבר, הוצאת אופוס
  

כשפיזיקאי מתכנן רצח, תהיו בטוחים שזה לא יהיה סתם זבנג וגמרנו. הרצח עצמו עטוף בתיאוריות פיזיקליות, תהיות על עולמות מקבילים, מערכות יחסים משונות וחוקר קצת הזוי, ואפילו המתח עובר בצורה קצת סוריאליסטית. בקיצור, תקראו כשיהיה פחות חם.

• חומר אפל, יולי צה, הוצאת כתר