האנשים שעובדים בצל המוות
מארגן לוויות, מוכר נרות נשמה, קברן חיות, איש זק"א, פתולוג: אסי גל ניסה להבין את הלו"ז, את המכניקה - ולמען האמת, בעיקר את הראש - של חמישה גברים שחיים את המתים. "הבוידעם" - כתבות מהארכיון של "בלייזר"
"את העסק פתח אבא שלי. מישהו הציע לו את המקום, והוא הלך על זה. בהתחלה היה לו פה אוטו-גזלן קלאסי, כמו האלה של הארטיקים, והיינו מוכרים רק שתייה ונרות זיכרון. עם הזמן התרחבנו, ואבא פתח את הבוטקה הקבועה שאתה רואה פה היום.
"עבדתי פה קצת לפני הצבא, וכשהשתחררתי אבא אמר לי יאללה, בוא. בנאדם צריך עבודה, לאבא שלי כבר היו עסקים להשגיח עליהם, אז נכנסתי. הדבר הראשון שניסיתי ללמוד ממנו זה להתנתק מהאווירה מסביב ולהתייחס לזה פשוט כעסק שמוכר מוצרים. אם לא יקנו אותם אצלנו, יקנו אותם בחוץ. זה הכול. הנה, תראה את המחירים. בדיוק כמו אז, לא יקרים. נר נשמה אנחנו מוכרים בשלושה שקלים. היום, בחוץ, ברוב המקומות זה יעלה לך חמישה שקלים.
"אנשים אומרים לנו כל הזמן, תמכרו ביותר. מים עולים 10 שקלים בקיוסק, למה אתם מוכרים בשמונה? אבל אבא שלי, ואני איתו, לא מאמין בדברים האלה. זה רע לעסקים. אנשים לא יחזרו אם תקבע מחיר גבוה מדי, ויש אנשים שנמצאים פה כל שבוע ואפילו כל יום. והם קונים. לא רק מים: פרחים, נרות. ראית את האבנים? יש חלוקי נחל שכתוב עליהם 'לאחותי באהבה', 'לאימא היקרה'. יש מישהי שעושה לנו אותן. זה עולה 10 שקלים, ואנשים קונים. הם רוצים להביע משהו, רואים משהו שמרגיש להם נכון, והולכים על זה.
"האבל, הלוויה, זה רגע שאתה יכול לנצל בקלות. אם חם בחוץ או שמישהו מרגיש לא טוב, יקנו מים גם ב-10 שקלים. אבל אנחנו לא רוצים. זה לא רק ניהול טוב, זה גם המקום. בכל זאת, אני לא מוכר ארטיק בכינרת. אני בבית עלמין.
"בעניין הזה אני מודה שבכלל לא הצלחתי להמשיך בדרכו של אבא. הוא ידע איך להתנתק מהאווירה שמסביב, אבל עליי זה משפיע. אני יכול להגיד לעצמי אלף פעם שכל הסיפור כאן זה למכור דברים שאחרת מישהו אחר ימכור, רק שפתאום מגיעה הלוויה של ילד, וזה חודר. אין מה לעשות. מה גם שאנשים מדברים איתי. אני לא יכול לתת לך סיפורים, כי זה לא סיפורים שלי. זה של האנשים. הם מספרים, ואני בעיקר מקשיב.
"יש כאלה שבאים ישר מהלוויה. קונים משהו ואז שופכים את כל מה שיש להם על הלב. מדברים על הנפטר, על הקשר שלהם. ואין לי מה להגיד להם. כל דבר שאני אגיד זה לקיחה מהרגע שלהם, מהם. אין לי מה לייעץ, או לתת משלי. אני יכול רק להקשיב.
"גם לאלה שבאים כל יום אני בעיקר מקשיב, אבל התפתחו חברויות. אנשים מגיעים ואנחנו כבר מדברים גם על בני הזוג שלהם ועל הילדים. שם אני יכול לדבר. בזה אין לי בעיה להשתתף. אבל בדברים של רגש אני פחות יודע. אשתי אומרת לי להיפתח יותר, ואני לא יכול. אבל אולי זה טוב. אולי בגלל זה אנשים מרגישים נוח לדבר איתי.
"אני שמח שמדברים. שמח אפילו לכוון בנאדם לשירותים. שמח שאני יכול לעזור כשהם פה. אבל קשה להיות עם אנשים שמספרים על כל הכאב שלהם, ואז לעשות סוויץ' ולדאוג למלאי של משקאות, לפרחים למחר, לדברים של עסק.
"לפני כמה שנים הלכתי ללמוד רפואה אלטרנטיבית. הרגשתי שאני חייב משהו בשביל הנפש, שלא כל ההתעסקות תהיה פה. למדתי, והיום ואני כבר מטפל קצת. בכלל, מאז שהתחלתי לעבוד פה אני חי יותר את החיים. יותר יוצא לטייל, יותר רוכב על אופניים. יותר חי. אולי זה כי הבנתי שאתה לא יודע מתי תלך, אבל יכול להיות שזה בכלל לא קשור. אולי זה בטבע שלי גם ככה".
"אבנר, חבר ושותף, בא עם הרעיון של בית קברות לחיות. בהתחלה זה היה רק עניין עסקי: הוא הרגיש שיש חוסר שאפשר למלא. די מהר מצאנו חלקה, אירגנו את האישורים והתחלנו. אבל כבר אחרי הלקוחה הראשונה הבנו שזה לא סתם עסק. הרי אנחנו נותנים לאנשים משהו שהם צריכים ולא יכולים להשיג במקום אחר: פרדה מחבר. הנה, תסתכל על המצבות פה. כולן מדברות על חבר שהלך, על אהבה שלא תלויה בדבר. אנשים צריכים את המקום הזה.
"היום זה ממש לא העיסוק המרכזי שלנו. לשנינו יש עסקים נוספים, ופה אנחנו נשארים בעיקר בשביל הנשמה. אני לא אשקר, ברור שיש לנו רווח, אבל הוא מזערי ביחס לשעות שאנחנו משקיעים. אבנר אסף פעם שאריות של כלב מכביש מהיר רק כדי להביא אותו לקבורה כאן. אני הסתובבתי שלוש שעות עם מישהי ביער כדי למצוא את הכלב המת שלה שמישהו ראה שם. זה לא משהו שכל אחד יכול לעשות. צריך לאהוב חיות, וצריך להאמין במה שאתה עושה. אני בא לבית כדי לקחת את הגופה ולדבר על המצבה, ואנשים פשוט נשפכים. צריך הרבה כוחות בשביל להתמודד עם זה, להקשיב, לאסוף את בעל החיים, להיות איתם בלוויות. לנו יש את החומות הנפשיות לזה.
"רוב בעלי החיים הם כלבים וחתולים, אבל לא רק. למשל, מישהי קברה אצלנו את הארנבת שלה. על המצבה היא ביקשה לכתוב 'מתגעגעים, דנה ורוג'ר'. שנה אחר כך היא באה לקבור את רוג'ר. רוג'ר רביט, הארנב השני שלה. יש פה גם תוכי שהיה שייך לחייל שנהרג. המשפחה סיפרה ששנתיים אחרי האסון שלהם הוא אמר פתאום את שמו של הבן שנפל, ולמחרת מת. לקבור את התוכי היה בשבילם כמו התמודדות מחדש עם המוות של הבן. דברים כאלה חוזרים כל הזמן, כמו מישהי שנפטרה ושבעה חודשים אחר כך מתה החתולה שלה. הקרובים שוב התאבלו על הנפטרת דרך חיית המחמד.
"קבור פה כלב שהבעלים שלו הביא אותו לכל משחק של מכבי תל אביב. כשהכלב מת הגיעו לפחות 20 איש, אוהדים אחרים של הקבוצה שראו בו קמע. באו לבושים בכחול־צהוב, גיטרות, שרו שירים, וכולם ספדו לכלב. יש פה גם מישהו שהיו לו ארבעה כלבים. כשאחד מהם מת, האיש ערך את הלוויה עם שלושת האחרים לצידו. גם כשהוא עולה לקבר הוא בא עם הכלבים. פורס שמיכה, מתיישב, והם לצידו.
"אנשים במושב לא מבינים עד היום את העניין הזה של בית הקברות. מבחינתם, אם מישהו רוצה לקבור את הכלב שלו, שייקח טורייה ויקבור. אני מסביר להם שיש אנשים שלא רק שאין להם טורייה, גם חתיכת אדמה הם לא יכולים למצוא.
"כל לוויה כאן נראית אחרת, אבל זה תמיד מתחיל אותו דבר: אני אוסף את החיה, לא משנה אם היא מתה בבית או אצל וטרינר. יש לנו חדר קירור שבו אפשר לשמור את המת כמה ימים עד שהאבלים יוכלו לכנס את מי שמעוניין להגיע.
"הלוויה נערכת לגמרי לפי בקשת האבלים. יש כאלה שרוצים להניח בעצמם את המת בקבר, יש כאלה שרוצים אותו עטוף בשמיכה, יש שמניחים איתו בובה שאהב או מכתב. יש אנשים שמבקשים ספציפית שהראש יציץ מחוץ לשמיכה, והיה אפילו מישהו שקבר את הכלב שלו בארון. אנחנו מסכימים להכול. אני מתערב רק אם מישהו ממש לא מצליח להתמודד - בוכה בהיסטריה, יורד לתוך הקבר. אז אני לוקח מישהו מהמשפחה הצידה, וממליץ לבדוק את זה. יותר מזה אין לי מה לעשות. הרי אני נמצא שם רק לכמה רגעים, נוגע בהם ועובר הלאה.
"הגדלים של הקברים והמצבות די קבועים. גם כשמגיעים כלבים גדולים, את רובם אפשר לקפל לתנוחה עוברית. אפשר גם לקבל קבר גדול יותר אם רוצים, אבל זה בדרך כלל בשביל האנשים ולא בגלל צורך ממשי. חוץ מפעם אחת, כשהביאו לנו כלב ענק של 60 קילו. הבעלים שלו ואני סחבנו אותו יחד לקבר, ובשבילו באמת חפרנו בור מיוחד.
"על האחידות של המצבות אנחנו מתעקשים. יש רק שלושה סוגים: שלט פשוט עם שם החיה, מצבות מאבן שאני כותב עליהן כמה מילים לבקשת האבלים, ומצבות מאבן שמונח עליהן לוח פרספקס. זהו. אנחנו לא מוכנים לעשות דברים מטורפים, מצבות ענק. אנשים צריכים להרגיש שבעל החיים שלהם הוא שווה בין שווים. אמרתי כבר, זה לא ממש עסק.
"איך מתמודדים עם כל-כך הרבה עצב? עם הרבה הומור שחור. אין מה לעשות, אנחנו שומעים פה סיפורים שאתה חייב לראות את הצד המצחיק שלהם כדי להמשיך הלאה. נגיד, קבור פה כלב שהבעלים שלו קשר לו רצועה ובא לרדת איתו במעלית. שנייה לפני שהדלתות נסגרו, הכלב קפץ החוצה כשהוא עדיין קשור לרצועה שביד של הבעלים. המעלית המשיכה לרדת בכל זאת. כלב אחר שגר בקומה חמישית היה רץ לחלון בכל פעם שהרגיש שהבעלים שלו נכנס לחניה. יום אחד החלון היה פתוח.
"יש כאן הרבה מאוד מקרים של 'שכחו אותי באוטו'. אתה יכול לשפוט, לכעוס על האדם, אבל אנחנו לא. דבר אחד ברור לנו: מי שבא הנה הוא הכול חוץ משונא חיות.
גם את כל עניין ההרדמה אני רואה קצת אחרת: לדעתי זאת פריבילגיה נהדרת שיש לנו כבני אדם שנפרדים מבעלי החיים שלהם. אנחנו יכולים לשחרר את החבר שלנו מהסבל. אנשים שואלים אותי מתי זה בסדר להרדים את הכלב, ואני תמיד עונה שאם כבר התחלת לחשוב על זה ברצינות, אז כנראה שהזמן זה עכשיו.
"אני מאמין שאנשים עושים הכול כדי לא להרדים חיית מחמד. רק אם הם מרגישים שאין יותר מה לעשות, שמכאן זה רק עוד כאב, הם שוקלים המתת חסד. אנחנו הרי יודעים שאם זה היה תלוי בבעל החיים, מזמן הוא כבר היה מוצא פינה למות בה. אבל אנשים, כל עוד הם יכולים, יעזרו. קבור אצלי חתול רחוב. מישהי שמאכילה עשרות חתולי רחוב ראתה אותו מת, אז היא התקשרה אליי וביקשה לקבור אותו. זה לא עניין של רגשנות. זה פשוט אנושיות".
"המוטו של זק"א הוא 'בצלם אלוקים נברא האדם'. זאת שליחות. לכן מתנדב יחכה ליד זירה ארבע שעות עד שייתנו לו להיכנס לעשות את עבודתו, כלומר לחפש כל חלק מהאדם כדי להביאו לקבורה. זה כולל לספוג את כל הדם בספוג, לאסוף כל חתיכה שמוצאים. לפעמים זה לוקח ימים, ועדיין לא תמיד מוצאים הכול. אני זוכר ששבועיים אחרי הפיגוע בשוק הכרמל התקשרו אלינו ואמרו שמצאו רגל על אחד הגגות. הגענו ואספנו.
"אנשים שרואים אותי ברחוב עם המדבקה של זק"א על האוטו עושים 'כל הכבוד' עם האגודל. הם רואים אותנו בטלוויזיה וחושבים שזה מאוד הרואי להגיע לפיגוע ולסייע, אבל הם לא מכירים את רוב העבודה שלנו. אנחנו דואגים לכבוד המת בכל מצב, וחתיכות אדם יש לא רק בפיגועים או בתאונות.
"כשמת לא מובא לקבורה ולא נשמר בקירור, גזים מצטברים בבטן. אחרי כמה ימים - תלוי כמה חם מסביב - הבטן מתפוצצת, ולאסוף את השיירים במקרים כאלה זה הרבה פחות הרואי. בטלוויזיה לא מראים את כל הפעמים שאנחנו אוספים חתיכות הומלס ששכב מאחורי בניין במשך שבוע באוגוסט.
"אי אפשר לעבוד בזק"א בלי תמיכה של המשפחה והעבודה. אנחנו כפופים למלאך המוות, והוא עובד בשעות לא שעות ובכל מזג אוויר. אין לנו מנוחה. מי שקרוב לאזור האירוע, יוצא. אני גר בפתח תקווה, וכשהיה הפיגוע במלון פארק בנתניה, עזבתי את המשפחה שלי באמצע ליל הסדר ונסעתי. ב-11 בלילה חזרתי והמשכנו.
בשוק הכרמל היה פיגוע יום לפני ערב ראש השנה. ניהלתי אז עסק לדגים, והיום הזה הוא אחד מהעמוסים בשנה בעסק כזה. בכל זאת הייתי צריך לעזוב באמצע כל הבלגן וללכת לעזור. בגלל זה חשובה התמיכה מסביב.
"אני מכיר הרבה מתנדבים שעזבו את הארגון כי האישה החמיצה להם פנים שהם נעלמים ככה כל הזמן. אני, אגב, נכנסתי לארגון קצת אחרי שהתחתנתי. זה היה לפני 12 שנה, והיו רק 81 מתנדבים. עבדתי אז בירושלים עם מישהו שהיה מתנדב זק"א, ובאמצע יום עבודה הוא קיבל הודעה על גופה וביקש שאבוא איתו למקרה שיצטרכו עזרה. הייתי סקרן והסכמתי.
"בחיים לא אשכח את הגופה הראשונה הזאת. זה היה גבר לא מאוד מבוגר, גלמוד, שחטף התקף לב באמצע הליכה על הליכון. שבועיים אף אחד לא ידע שהוא מת, ורק כשהריח הגיע לשכנים הם התקשרו למכבי האש שיפרצו פנימה. העור שלו היה כל-כך דק מרוב פעילות שהתרחשה בתוכו שהוא היה כמעט שקוף. בזמן שהמתנדבים קשרו אותו הם ביקשו שארד לאמבולנס להביא שקית גדולה שבה ישימו אותו, ודחקו בי שאמהר כי הוא עלול להתפוצץ מכל מגע. ירדתי למטה כשפתאום שמעתי מלמעלה צרחות זוועה, ומיד אחריהן הופיעו המתנדבים בריצה וחיפשו בקבוקי מים. הם היו מכוסים בחלקי אדם ובתולעים.
"באותו רגע, כשהחבר'ה משפשפים את עצמם מולי בניסיון לנקות את כל חלקי האדם, נדרתי שני נדרים. הראשון: אני נכנס לזה. זאת עבודת קודש אמיתית, ואם אני לא נגעל מהמצב עד כדי שיתוק, סימן שאני מסוגל לעשות אותה ומכאן שמחובתי לקחת חלק. הנדר השני היה טיפשי יותר: שאף פעם לא אגיע שוב לגופה במצב של ריקבון כל-כך מתקדם. שלושה חודשים אחר כך היו כל המתנדבים באירוע בתל אביב, ורק אני הייתי בירושלים כשהתקבלה הודעה על גופה בריקבון. לא הייתה לי ברירה, והלכתי. בדרך עצרתי אצל רב שיתיר לי את הנדר. הוא התיר לו אותו מיד והוסיף שבאופן כללי, על דברים כאלה עדיף להגיד 'בלי נדר'.
"המוטו של זק"א תופס לגבי כל אדם, ללא קשר לדת, גזע ומין. אחרי פיגועים קרה לי לא פעם שהייתי צריך לאסוף גם חלקים של המחבל המתאבד עצמו. הבנאדם הרג 18 אנשים, ואני צריך לאסוף אותו. זה קשה, אתה עומד ולא מאמין שאתה עושה את זה. איך בכל זאת מתמודדים? אמונה. אני מאמין שלאלוהים יש תוכנית, ומה שקרה היה צריך לקרות. נניח שאני מגיע לבית של בנאדם שירה בילד בן השלוש שלו ואחר כך התאבד: אם לא הייתה לי אמונה שאלוהים יודע מה שהוא עושה ושזה פשוט נשגב מבינתי, לא הייתי יכול לחזור מזה לחיים הרגילים.
"אדישות וזהירות, אלה התוצאות הישירות של 12 שנים בזק"א. כשסבתא שלי נפטרה לא יכולתי לבכות. האישה הייתה כמו אימא בשבילי, והנה אני עומד ליד הקבר שלה, רוצה לבכות ולא מצליח. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה 'שתגיד תודה שהיא מתה ככה בשלווה, בכזה גיל, בכבוד. יכול להיות הרבה יותר גרוע'. אמרתי לך. אדישות.
"הצד השני, הזהירות, בא מתוך הכרה בערכם של החיים. פשוט ככה. נהגי זק"א, לדוגמה, הם הכי זהירים בעולם גם כשהם לא בדרך לאירוע. לא חוצים קו הפרדה לבן, עוצרים בעצור. ראינו מה יכול לקרות כשלא שומרים על חוקי התנועה. אז זה לא שאתה נהיה פרנואיד: זה שאתה יודע איך תגמור, ועושה כל מה שאפשר כדי לדחות את זה".
"לפני עשר שנים ההורים שלי נפטרו, והייתי מאוד לא מרוצה מהלוויות שלהם. זאת פרידה מאנשים שהיו איתך כל החיים, רגע שמקרב אותך להשלמה עם המוות, משהו שאפשר למצוא בו איזה קתרזיס. כבן לא היה לי את זה. לא קיבלתי שום הכנה, ולא יכולתי להוסיף שום אמירה אישית. לכן הקמתי את החברה. כדי ליצור אלטרנטיבה שלא הייתה קיימת. משהו שיאפשר למשפחות להיפרד מהנפטר כמו שהן רוצות.
"כשהקמתי את העסק לא היו בתי קברות אזרחיים מעוגנים בחוק, ועבדתי רק עם חברה קדישא. הייתי צריך לעבוד איתם על פורמטים שיהיו מקובלים הלכתית ויתאימו גם לקהל החילוני, ולהפתעתי זה לא היה מאוד קשה. הם הסכימו למשל שאכניס מערכת הגברה או שאקשט את חדר הלוויות בהתאם לאווירה שהמשפחה ביקשה.
"רוב האנשים בכלל לא יודעים מה הזכויות שלהם. למשל, חברה קדישא תמיד דורשת שההלוויה תתקיים כמה שיותר מהר. הרי לפי היהדות, הגוף נעשה טמא אחרי שהנשמה יוצאת ממנו ויש לקבור אותו בהקדם. אבל אם מבקשים, יש להם חדרי קירור שמאפשרים לשמור גופה אפילו חמישה ימים כדי שהמשפחה תוכל לארגן את ההלוויה. גם על שעת הקבורה אנשים יכולים להתעקש, אבל זה יותר קשה. כולם מעדיפים את שעות אחר הצהריים, ולצערנו יש הרבה מתים.
"אני לא רואה את העבודה שלי כהתעסקות עם מתים, אלא כיכולת לסייע לחיים. אני נותן לאנשים מידע על האופציות שלהם, ועם בתי הקברות האזרחיים של היום יש המון אפשרויות, במיוחד למי שיש לו כסף. אני דואג לכל האספקטים הטכניים - כיסאות, מים, ציוד הגברה - ובדרך כלל גם עוזר לכתוב את ההספד, שזה כבר עבודה תראפויטית. המשפחה יושבת איתי, מספרת על הנפטר, ואני כותב נוסח שיהיה מקובל על כולם. שאף אחד לא ירגיש מקופח, שכל אחד ירגיש שהוא באמת נפרד. כל משפחה מגיעה עם הדפקטים שלה, והמוות רק מגביר את המתחים. כל הרעיון בטקס הוא לשחרר אותם.
"פעם התקשרה מישהי מגרמניה שרצתה לפזר את האפר של בעלה במדבר יהודה. היא לא הייתה בארץ שנים, אבל זכרה שבצעירותם הם הלכו למדבר ועשו חיים. היא חשבה להגיע למדבר, לפזר את האפר, להמשיך משם לאילת ואחר כך לחזור לגרמניה ולספר לאנשים איזה מגניב היה. אני לא הסכמתי. אמרתי לה שהטקס צריך לשחרר אותה, לא לתת לה סיפור טוב.
"עודדתי אותה לחשוב על הפרקטיקה, והיא נדלקה על הרעיון שהאפר יפוזר לא מכד אחד אלא מכמה כדים קטנים, שכל אחד מהאבלים יקח איתו לאיזו פינה במדבר ושם יפזר. היא סיפרה שבעלה מאוד אהב כליזמרים, אז הוספנו גם את זה, והיא דיברה על אוכל, אז החלטנו על אוהל בדואי ויין לבן שהיא רצתה שימתין לחוזרים מפיזור האפר. וכך היה: האנשים הגיעו, קיבלו את הכדים שלהם, ונסעו לתוך המדבר בשקיעה.
"כשהאבלים חזרו הם נראו כמו נוודים. מלאים חול, מיובשים. ככה הם הופיעו מתוך האופק, ואז הכליזמרים התחילו לנגן. חבורה של אבלים, מלאי אבק, הולכים בשקיעה במדבר ולפניהם להקת כליזמרים. באוהל חיכו להם יין קר ופיתות שהכינה בדואית קשישה. תחשוב איזה ערבוב: מתים, חיים, יהודים, ערבים, ישראלים, גרמנים. אחרי שהכול נגמר, האישה הודתה לי המון ואמרה שהיא באמת מרגישה שזאת פרידה. נעשה שם חיבור בין המוות לחיים שבכלל לא חשבנו עליו מראש.
"לא מזמן הייתה אצלי אישה שלא ידעה מה לומר בלוויה של בעלה, אבל ידעה שזה לא יהיה טקסט יהודי, כי הבעל היה חילוני גמור. התעקשתי בכל זאת להראות לה קטעים מהמקרא, ודווקא שם היא מצאה משהו שהתחברה אליו. מצד שני, היה לי טקס שהסתיים בשירת My way. הילדים של הנפטרת החליטו מראש שהם ישירו לה את השיר הזה בדרכה האחרונה, וכבר בבית השני הצטרפו כל האבלים לשירה. ככה זה. אתה אף פעם לא יודע מאיפה יבוא הקתרזיס".
"אני בכלל רציתי להיות כירורג. זאת עבודה שאתה רואה בה מיד את התוצאות: אם הניתוח הצליח, מה מצב האדם אחריו. אז עשיתי סטאז' בכירורגיה, וכבר התחלתי לנתח ניתוחים קלים כשהתפתחה אצלי אלרגיה לכלורהקסידין - החומר שאיתו מסתבנים לפני כניסה לניתוח. וזהו, לא יכולתי להיות כירורג. בזמן שחיפשתי מה כן אעשה, הציע לי ראש המחלקה לפתולוגיה שאדריך אצלו סטודנטים. אמרתי לו שאני לא ממש זוכר את הקורס בפתולוגיה, והוא הרגיע אותי שאלמד תוך כדי עבודה. בערך באמצע השיעור הראשון החלטתי שאהיה פתולוג בעצמי.
"הסיפוק בא מהגילויים. אני פותח בנאדם כדי למצוא את סיבת המוות, מעביר את המידע הלאה, ואולי בפעם הבאה הטיפול יתנהל אחרת. זה המעגל שבפתולוגיה. אנחנו מגלים את הסיבות למוות, בעזרתנו מוצאים טיפולים חדשים, וכך הלאה. המתים מלמדים את החיים.
"רוב העבודה שלי היא בכלל לא עם גופות, אלא עם ביופסיות. רופאים שולחים רקמות ואני בודק אותן תחת המיקרוסקופ, מחפש מה הבעיה. בהרבה מקרים אני מנסה לאתר גידול אצל אדם חי. אם אני מוצא אותו בזמן ועוזר לרופא בטיפול, הסיפוק הוא עצום. זה בעצם התפקיד של פתולוג תורן: בדיקת רקמות של מנותחים. אם לא יודעים באיזה חלק בדיוק לטפל, או אם צריך לכרות איבר ועד איזו נקודה לכרות, אני מגיע ועושה ביופסיה שבעזרתה מחליטים. זה גם הפחד הכי גדול, כי אם אני טועה, יכולים להוציא למישהו איבר ללא צורך. אז כולנו טועים לפעמים, רק שאצלי הבנאדם ישאר בלי כיס מרה.
"עם כל ההתקדמות ברפואה, אתה עדיין לא יכול לשלוט בכל דבר. היה לי השנה גבר בן 61 שהגיע לבית החולים בגלל דלקת במערכת העיכול. הוא שכב כמה ימים בבית החולים, ונפטר. בניתוח שלאחר המוות מצאתי שהתפתח אצלו זיהום שעבר לכל הגוף, ומזה הוא מת. אין מה לעשות. חיידקים יכולים להיכנס דרך כל פתח שיש. אפילו דרך הפה, ואותו אי אפשר לסגור.
"לפחות 80 אחוז מהנפטרים ברוסיה עוברים ניתוח שלאחר המוות. בישראל שואלים את בני המשפחה אם הם רוצים, והרוב עונים בשלילה. ככה שיוצא לי לנתח אולי חמישה מתים בשנה, וכשזה קורה, אני אף פעם לא מתחלחל מהמחשבה שאני נוגע בגופה. מבחינתי מדובר במטופל. גם בכירורגיה פתחתי אנשים בלי דופק על שולחן הניתוחים. זה בנאדם וזה בנאדם. אני לא רואה הבדל.
"לא, העבודה עם גופות לא החדירה לי שום פחד ממוות. מוות זה טבעי, אני לא חושב עליו. מה שמפחיד אותי זה שיקרה משהו לילדים שלי. ילד שקובר את ההורים שלו זה טבעי. אבא שקובר ילד זה לא. הקירבה למוות גם לא עשתה אותי זהיר יותר. הנה, אני שותה ומעשן. ברור שיש סיכוי לחטוף משהו, אבל כל דבר בחיים זה פיפטי-פיפטי, ואני אוהב לעשן ולשתות. מה שכן, כשאני כבר שותה, אז עד הסוף. חיים רק פעם אחת, נכון? אז אני לא שותה חצי. תן לי את הכוס המלאה".
