אורי עור - על שידורי ערוץ 1 באולימפיאדה
6 ימים חלפו מאז פתיחת המשחקים ועדיין אין פריים של גיבור כריזמטי שנחקק חזק בראש. 5 הערות על שידורי הטלוויזיה
שישה ימים חלפו מאז טקס הפתיחה של לונדון 2012. את המשחקים אנחנו חווים בעיקר דרך המסך הקטן, הנה חמש הערות על שידורי הטלוויזיה.
1. תמונת ניצחון
אנחנו כבר די עמוק בתוך האולימפיאדה ועדיין אין לנו תמונה שנחקקה חזק בראש. אימג' שקולט בפריים אחד גם דרמה, גם גיבור עם כריזמה בלתי נגמרת וכבר באותה שנייה שהוא מופיע על המסך אתה יודע שהוא יהפוך לקלאסיקה, לתמונת האולימפיאדה (או לפחות לאחת מהן).
עשרות מצלמות, קלוז אפים מטריפים באיכות HD, צילומים מתחת למים ומתוך בית השחי של סוסו פללשוילי ועדיין אין אף תמונה שתפסה אותי. ולא, ארובות מתרוממות בטקס הפתיחה וסופר סלואו מושן של לוכטה, לא עושים לי את זה. תנו לי את הוואן שוט העתיק ההוא שבו רואים את נאדיה קומאנץ' מטופפת בחן ואני נמס.
2. משה גרטל השלישי
אז בינתיים תשומת הלב הולכת למשה גרטל. הוא כל כך מתאמץ שתלך אליו ועושה הכל כדי שנקשיב לו. מהגג, משתטה, מעצבן ומבקש שנשלח לו SMS. בגיל 66 אין לו בעיה שתצחקו עליו, רק שתישארו איתו עוד קצת ולא תעברו לסקוטי מיורוספורט.
זה משעשע, אבל מריח מיותר מדי מאמץ ולא פעם נשמע מעושה, מודע מדי לעצמו. נראה שבלונדון 2012 גרטל חצה את הקו החמקמק של האותנטיות
והוא מת להפוך ל"גרטל". למושג, מותג של דאחקות בריכה ומשפטים שמצטטים אח"כ בפינת הקפה בעבודה.
ושואל אותנו ב-SMS הקורא מ.ג: "איך מזהים כשעוברים את הקו?" כשאתה מתחיל לדבר על עצמך בגוף שלישי: "כל השידורים מהבריכה, רק בערוץ 1, באיכות היי דפנישן. פה אתם שומעים את משה גרטל". די, גרטליישן!
3. אורי עור
עקבתי, ניסיתי ואפילו עברתי בפעם החמישית על ההקלטה במג'יק: אני כבר לעולם לא אצליח לזהות את ההבדל בין אוצ'יגרי לאוקי גושי. אבל אני לא מקבל כסף כדי לשדר ג'ודו וגם לא יושב צמוד ליעל ארד מאז 1992. אורי לוי כן. הגיע הזמן שהוא ישלוט בענף קצת יותר. זה יחסוך את כל הרגעים המביכים שבו ארד סותרת את מה שבדיוק הרגע הוא סיים לומר.
אולימפיאדה - הכותרות:
- שלזינגר נופלת גם בבית הניחומים. צפו
- לי קורזיץ פותחת בכל הכח
- זארה פיליפס מביאה כבוד לבית המלוכה
- והעיר לונדון צהלה ושמחה. או שלא?
4. בוני אם
יש רק שאלה אחת שמטרידה אותי יותר מאשר איך הפכו את הקפיצה בטרמפולינה למקצוע אולימפי: למה אני לא מצליח לאהוב את בוני גינצבורג. לכאורה יש לו את כל החבילה: ספורטאי עבר, נראה טוב, צבר מספיק ניסיון טלוויזיוני ואפילו למד לקרוא בטבעיות מהטלפרומפטר. אז למה בכל זאת אני לא מתחבר אליו?
אולי זו הטווסיות המעיקה שבה הוא מתנהל באולפן, מוכר לנו כריזמה מפלסטיק בוהק בתוך אולפן אפלולי (חיים, תדליק את האורות בבקשה) ומזייף כימיה עם שרון פרי. ורק שלא יביאו לו מסך מגע לעשות עוד קצת דאווינים. אז אני באמת עלול להירשם לחוג טרמפולינה.
5. מינימום אולימפי
ואם כבר אולפן סיכום יומי, אז למה אנחנו לא מקבלים קצת מעבר לאוסף תקצירים ערוך וארוז בחופזה? אפילו פרשן שיעשה קצת סדר וינתח מגמות אנחנו לא מקבלים.
מצטער, עד כה אני מסרב להתרשם ממבצע השידורים הגרנדיוזי של ערוץ 1.
מעבר ליכולת לקבל את אות השידור מלונדון ולהעביר אותו אלינו, אני לא מזהה כל מאמץ או יצירתיות יוצאת דופן. איפה הכתבות המושקעות, ראיונות עם הספורטאים הישראלים, יומן מסע שיכניס אותנו לאווירה בלונדון? נאדה. ברוממה מסתפקים במינימום ובונים על צילומי ה-HD שיסנוורו אותנו ב"אפיק 511, כמובן".
לפנייה לכתב/ת 
