חארטה, קומבינה ופיתה / דעה
עוד מדליה, פחות מדליה, לא משנה. ניהול משנה. מחקר, לימוד, תוכנית, לוחות זמנים, מדידות, אימונים. מקצוענות. הכישלון בלונדון הוא הזדמנות לעשות סדר שאסור להחמיץ
אלברט איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כך: להיות לא נורמלי זה לחזור שוב ושוב על אותן פעולות, ולצפות שהתוצאות יהיו שונות. אז למה אנחנו ממשיכים להתנהל באותה גישה, ומתפלאים שאנחנו נסוגים לאחור? אנחנו דורכים במקום והעולם טס קדימה. זה כל הסיפור.
- לונדון 2012
- העמוד האולימפי של ynet ספורט
אותם אחים ורשביאק מנהלים את הספורט שלנו בקדמת הבמה ומאחוריה, ואנחנו חושבים שהבעיה היא עוצמת הרוח בווימות'. ספורט זה מדע, לא מטאורולוגיה. לי קורזיץ היא ספורטאית על, גם בלי מדליה. יעקב טומרקין ואלכס שטילוב הם פאר היצירה. לתפארת מדינת ישראל. ואנחנו מחכים לשקע ברומטרי.
תכניסו לכם טוב טוב לראש: אנחנו חיים במדינה של חארטה, קומבינה ופיתה. הכל חארטה, כולם עסוקים כל היום בקומבינה ובצהריים אוכלים משהו בפיתה. ראשי איגודי הספורט לא אשמים בזה, אבל באטמוספרה כזאת נצליח רק אם הטובים ביותר ינהלו. אם זה עובד בהיי טק, למה לא בספורט?
חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:
- התמונות מאחורי הדמעות של המשלחת הישראלית
- ההמלצות החמות של משחקי היום באולימפיאדה
- קריירה חדשה? בולט יתאמן עם מנצ'סטר יונייטד
את העמוד הזה לא המצאתי אתמול בערב, אחרי השיוט של קורזיץ. עוד מדליה, פחות מדליה, לא משנה. ניהול משנה. מחקר, לימוד, תוכנית, לוחות זמנים, ביצועים, מדידות, אימונים. מקצוענות. וגם אז ההצלחה לא מובטחת, אבל לפחות לעשות את הדברים הנכונים.
בשביל להבין שמשהו בסיסי לקוי בהתנהלות של ראשי הספורט בישראל, לא צריך בדיקה. מספיק לאמץ מסקנות של ועדות בראשות שופטים בדימוס, לקרוא את המלצות היועץ המשפטי לממשלה, לשמוע אנשי ציבור ואקדמיה. האיש מספר 1 בספורט, צבי ורשביאק, הודח ממועצת ההימורים בשל ניגוד עניינים חמור ולא חושב אפילו להסיק מסקנות ולהתפטר מהוועד האולימפי. אחר כך הוא ממנה את אחיו כמחליף, ואף חבר במליאת הוועד האולימפי לא פוצה פה ומצייץ. זו הדוגמה שספורטאי ישראל מקבלים מהצ'יף שלהם.
היו טענות לגודל המשלחת, אבל אנחנו לא רוצים להיראות בטקס הפתיחה עם שלושה ספורטאים, כמו אי באוקיינוס השקט. מצד אחר, אנחנו גם לא מוכנים לסבול הפסדים של 30 ספורטאים "מיותרים". זה קורה כי אף אחד לא סומך על שיקול הדעת של האנשים המובילים.
הגישה שאומרת להרים את רף הכניסה הישראלי נכונה. ישראל לא תתחרה בצרפת ובאיטליה בכמות הספורטאים. אנחנו גם לא חייבים להתחרות בכל ענף אזוטרי שבו יש לנו סיכוי למדליה. מדליה לא מקדשת אזרוח ספורטאים. יהודי שרוצה לעלות ולייצג אותנו, בכיף. רץ קנייתי שמביא מדליה לדנמרק או לבחריין גורם לי לבחילה.
המדינה (וגם אנחנו בתקשורת!) חייבת לשנות את ההתייחסות לענפים ה"קטנים". כי ה"גדולים" הם על הפנים וזוללים משאבים. אם שלחנו כמה ספורטאים ללונדון כהשקעה לעתיד, זה מצוין. את ההשקעה נבחן בריו 2016. מדינה שבה האמצעים מצומצמים חייבת לבדוק עלות מול תועלת.
מדליה של אריק זאבי כבר לא הייתה מקדמת את הג'ודו. השתתפות של כמה צעירים מוכשרים, דווקא כן. טוב ששלחו אותם. לא צריך לבקר כל דבר ולשפוך את התינוק עם המים. מה שבאמת חשוב הוא שלציבור הרחב, לקהילה העסקית, לילדים שמקדישים ימים ולילות לאימונים, יהיה ברור שהכסף הולך למקום הנכון. שהכי טובים מאמנים. שהשיקולים נקיים. שבעלי פוטנציאל מקבלים צ'אנס. לא האגודה של זה, והחברים של ההוא.
עוד שיירה תעבור
אתמול נערך דיון במסקנות אסון הכרמל. גם שם מתקשים למצוא אשמים. בספורט לא מדובר בדיני נפשות. דרוש תחקיר, לא ועדת חקירה. לברר עובדות ולהגיע
למסקנות. את האשמים במצב הספורט כולם מכירים. הכל כבר נאמר ונכתב.
"פוליטיקות קטנות" תמצאו בכל העולם, בכל מקום שבו מעורבים כסף וכבוד. אבל אנחנו לא "כל העולם". אין לנו מאות שחיינים לסנן מהם תותח אחד, והבעיה היא לא בליאוניד קאופמן. הוא לא פחות טוב משום מאמן שחייה בעולם, והוא עושה את המקסימום עם החומר שעומד לרשותו. לא הגיע הזמן לפתור את התסבוכת המכוערת עם נמרוד שפירא בר אור?
בשנות ה־50 בחרו את שחקני נבחרת ישראל בכדורגל בשיטת ה"פיפטי־פיפטי". חצי נבחרת שחקני הפועל, חצי ממכבי. לפחות הסיפור הזה נגמר. פה ושם יש כבר איים של מצוינות, ואותם צריך לטפח. אם בענף מסוים יש יושב ראש שהצליח בצורה פנומנלית, שיישאר. מי שסיים שתי קדנציות ומעלה שיזוז בבקשה, או שיסגרו לענף הזה את הברז.
לא מזמן שאלו את ורשביאק למה הוא לא התערב בנעשה באיגוד הג'ודו, שהוא אחד האיגודים החשובים בספורט האולימפי, שכמעט קרס. יו"ר הוועד האולימפי השיב בלי למצמץ: אני לא יכול להתערב באיגודי הספורט, הם עצמאיים. עצמאיים?
אם אתם לא מרוצים מתפקודו של אבי לוזון, דעו שצבי ורשביאק הוא שהכריע שלוזון יהיה יו"ר ההתאחדות לכדורגל בהתמודדות מול אריה זייף במרכז מכבי, שבראשו הוא עומד. ואם אתם לא מבינים למה שמעון מזרחי תומך באבנר קופל לראשות איגוד הכדורסל, אף על פי שקופל הוא שנוא נפשה של מכבי ת"א, זה מפני שוורשביאק יקבל בתמורה תמיכה של קופל ואנשי הפועל בוועד האולימפי.
ככה זה עובד ועד שלא יתירו את הפלונטר הזה לא ישתנה פה כלום. לאיש החזק בספורט בישראל יש עור של פיל וסתימות באוזניים. לא שומע, לא רואה כלום חוץ מעצמו. בשנה הקרובה יהיו בחירות. שרת הספורט תתחלף. הכלבים ינבחו, עוד שיירה תעבור. יגיע שר חדש, חצי שנה ילמד את החומר, עוד כמה חודשים יעשה קצת רעש, וימשיך לתפקיד אחר. ורשביאק יישאר.
ורשביאק הביתה. עכשיו
הגיע הזמן לשמוע קולות חדשים. להביא אנשים חדשים. ללכת בדרכים חדשות. לנסות גישה חדשה. מי שיעמוד בראש המערכת צריך להתמנות מראש לתקופה קצובה. שבראש מעייניו יעמוד הספורט, ולא הוא עצמו. צריך לבדוק את הקריטריונים לחלוקת הכסף. לתת הזדמנות למנהלים מהמגזר העסקי. לשנות את שיטת הבחירות, לתת יותר השפעה לאנשי מקצוע. במליאת הוועד האולימפי יש 31 נציגים, רק נציג אחד לספורטאים.שימו לב איזה ספורט פורח ומכפיל את עצמו בכל שנתיים־שלוש: הספורט העממי. שם אין הפועל ואין מכבי. מאות אלפים רצים, הולכים, שוחים ורוכבים על אופניים, בהשקעה ציבורית אפסית. לא מספיק ששר החינוך אוהב כדורגל. החינוך הגופני בבתי הספר חייב לעבור טלטלה, ולקבל את העדיפות והתקצוב הראויים במערכת השעות.
אדם לא יכהן בתפקידו יותר משתי קדנציות, גם אם יהיה עילוי. לא ייכנס מהחלון אחרי שיוציאו אותו מהדלת, לא ימנה את אחיו או את חבריו כדי להמשיך לנהל את המערכת בשלט רחוק. מדליה אולימפית או העפלה למונדיאל אינן חזות הכל. חייבת להיות דרך ותוכנית.
אסור להיתפס לכובע של שחיין או לנעליים של אצן. אפילו מכבי חיפה בכדורגל, מועדון מסודר לכל הדעות, עפה מאירופה בגלל פקס. קורה. עצוב שלא חזרנו מלונדון עם מדליות, אבל זה לא אסון. רק הזדמנות לעשות סדר, שאסור שתוחמץ. צבי ורשביאק חייב ללכת הביתה. עכשיו!


