מסע בעקבות היצור הכי שנוא בישראל

הן תוקפות גם מתקני תשתית: בשבוע שעבר הסתער נחיל מדוזות, בחמת זעם לבן ורוטט, על תחנת הכוח "רוטנברג" באשקלון, מאיים לשבש את פעילותה של יצרנית החשמל השנייה בגודלה בישראל. 

זה היה יום שבת ושמי ביתן, מנהל עבודה בתחנה, רכב להנאתו על אופניו כשקיבל טלפון בהול. "קראו לי להגיע בדחיפות", הוא מספר.

• כך תטפלו בצריבת מדוזה

ביתן התייצב למרגלות הארובות המעשנות של תחנת הכוח, הצטייד בזריזות בסרבל, כפפות ומשקפי מגן, וניגש ישר לעבודה. "מי הים, שמשמשים לקירור הטורבינות, הם חלק מרכזי בתהליך הייצור", הוא מסביר. "המדוזות מתלבשות על הרשתות שמסננות את כניסת המים לתחנה וחוסמות אותן. התפקיד שלנו הוא לשחרר את הסתימות האלה".

פינוי המוני המדוזות מתבצע תחילה באמצעות מעין כף טרקטור אוטומטית, שאוספת אותן בערימות מתוך הים. בשלב הבא הן מועברות דרך סדרה של תעלות צרות, פטנט שבחברת החשמל זכה לשם "לונה-פארק", על אף שהוא מזכיר יותר את ה"לונה-גל". בסרטונים המפעימים שהגיעו לידינו ניתן לראות מאות מדוזות מחליקות במורד מגלשות המים הללו, מחזה שללא ספק יעורר בחלק מהצופים בעתה.

בקצה ה"לונה-פארק" ממתין לצבא המדוזות המובס מיכל נירוסטה ענקי, שם הן נאספות חסרות אונים. לעיתים עולה המיכל על גדותיו ואז ביתן ואנשיו נאלצים לגרוף כמה מדוזות סוררות חזרה פנימה. "אחר כך אנחנו שואבים את המדוזות לתוך משאית, ומשם שופכים אותן למכולות", מספר ביתן. "על פי הנחיות המשרד להגנת הסביבה אסור לפנות את המדוזות לאתרי פסולת, בגלל המלחים הרבים שעלולים לזהם את מי התהום. לכן אנחנו מעמיסים את המכולות על דוברה, שמפליגה לפחות 8 קילומטרים לתוך הים, ושם מטילה את המדוזות חזרה למים".

"זה חוזר על עצמו כל שנה. בשנה שעברה עשינו את זה גם תחת אש, כשהיה סבב מול עזה", ממשיך ביתן, שאכן מדבר על המלחמה במדוזה באותן מילים שבהן מדברר צה"ל את מאבקו בחמאס. "אנחנו מרגישים שאנחנו נלחמים על אספקת החשמל למדינה על ידי זה שאנחנו מאפשרים פעילות תקינה של התחנה", הוא אומר, "ואנחנו עושים את זה סביב השעון, בסיפוק רב".

כשביתן מתבקש להעריך כמה מדוזות פינה באותו יום שבת סהרורי, הוא מתקשה להשיב. "כמו שאני לא יכול לספור כוכבים", הוא אומר. "ככה אני לא יכול לספור מדוזות". 

הריטואל הזה — האדם נגד המדוזה ולהפך — כבר הפך לחלק מחיינו. כמו ארטיק משמש, כמו ריחו המרענן של קרם הגנה, מדי קיץ מאז תחילת שנות השמונים פוקדות גם המדוזות את חופי הים של ישראל, ממררות את חיינו דווקא בשיאה של עונת הרחצה, צורבות את גופי התלמידים בחופש הגדול ואת הוריהם המבקשים מפלט צונן מהחום. 

השנה הצטרף אל מחזוריות הקיץ הישראלי נחיל נוסף, ויראלי. מתמונה של גוויית מדוזה חבושה במשקפי שמש ועד ל"צפו: מתקפת מדוזות על נמל אשדוד!" — פלשה המדוזה מהחופים אל הרשת החברתית, מציפה אותה ומעניקה את הרושם שהקיץ מכת המדוזות חמורה במיוחד. "דווקא לא", אומר מנגד חנניה פרץ, ותיק מצילי אשקלון, "יש מדוזות פחות או יותר כמו בכל שנה".

הסוכה שלו, מעליה מתנוסס דגל סגול המכריז "סכנת מדוזות", נמצאת בחוף דלילה באשקלון, מאות מטרים בודדים מצפון לתחנת הכוח רוטנברג. ביום שני בצהריים התהלכו מתחתיה כמה עשרות מתרחצים, נזהרים לא לדרוך על שרידי המדוזות המוטלות סחופות על החול. חלקם הרהיבו עוז ואפילו נכנסו למים. "הרבה אנשים נכנסים, נצרבים ויוצאים", אומר פרץ, שנותר דרוך במהלך כל השיחה עימו, משקפתו מוכנה על אדן החלון. "יש ימים שבהם הים שקט, שטוח, אבל אין אף אחד בפנים. כולם עומדים על קו המים, פוחדים מצריבות. שמנו להם פה שפריצר עם חומץ, לרסס על הכוויות. זה הפתרון היחידי שיש". 

הוא עלה ארצה ממרוקו כשהיה בן 6 ומתגורר מאז באשקלון. ב-1978 החל לעבוד כמציל, ב-1979 קיבל קביעות, "ומאז ועד היום אני בים, מבסוט לשמיים, מודה לאל כל יום". הנוף מהמשרד שלו הוא ים כחול נהדר. "זה הנוף שנתן לנו הקדוש ברוך הוא במתנה", אומר פרץ.

הוא נתן לנו גם את המדוזות.

"מדוזות זה חלק מהטבע", הוא משיב בהכנעה, ומציע להגיע לים בשעות הבוקר. "הנחיל נמצא 300־400 מטר בפנים", הוא מסביר. "בבוקר יש רוח מזרחית, שלוקחת את המדוזות לעומק. רק אחר הצהריים, כשהרוח עולה והים מתעורר, הן מגיעות לכיוון החוף".

לשיחה מצטרף גם אלי מזמר, בבגד ים ספידו וקפה שחור. הוא עצמו מציל מאז 1988 ומכהן כיום כמנהל מחלקת החופים בעיריית אשקלון. והוא זוכר היטב את הקיץ של 1990. "דבר כזה לא ראינו מעולם", הוא מספר. "כמספר גרגירי החול על חוף הים, ככה היו מדוזות. לא יכולתי לחתור עם החסקה, כי הכנסתי את המשוט והיו למטה רק מדוזות. ביחס לשנה ההיא, אנחנו נמצאים במצב מעולה".

השיחה עם פרץ ומזמר מפליגה כמו הספינות באופק. אחרי קיצים ארוכים בסוכת המציל, הידע שצברו על מדוזות עצום. בהמשך אשוחח עם כמה מדענים שהשקיעו מאמצים מחקריים אדירים כדי להגיע לתובנות שפרץ ומזמר כבר הספיקו לשכוח. ובכל זאת, לפרץ יש אבחנה אחת שעדיין לא הצלחתי לאמת, כזו שהמדע אינו מכיר. "המדוזה מגיעה החל מחודש תמוז", הוא מצהיר. "וברגע שתשעה באב נגמר, נעלמות המדוזות. כאילו לא היה ולא נברא. זה אני אומר מניסיון של שנים בים".

לפני סיום אני שואל את פרץ שתי שאלות, שנשמעות לי לגיטימיות אבל מצליחות להעליב אותו: בימים של הרבה מדוזות המציל מבסוט, כי אף אחד לא נכנס למים ויש לו פחות עבודה?

"מה פתאום! מה שחשוב לי זה שהמתרחץ ייהנה, שיבוא לים ויהיה לו כיף".

וכשאתה צריך להיכנס למים ויש מלא מדוזות, אתה מתבאס?

"זו שאלה לא במקומה. אם אני צריך להיכנס, אני נכנס. אם אני אפחד מהמדוזות, עדיף שאלך הביתה".

היא כבר הפחידה לפני אלפי שנים, עד כדי כך שאפילו היוונים הקדישו למדוזה דמות נשית מפלצתית במיתולוגיה שלהם, שכל המביט בה היה הופך לאבן. אבל אצלנו המדוזה הייתה הרבה פחות מאיימת, ורק בעשרות השנים האחרונות קיבלנו את הגרסה הארסית במיוחד שלה. אם אתם רוצים להאשים מישהו, תאשימו את הצרפתים. ב-15 באוגוסט 1869 השלימה חברה צרפתית בראשותו של המהנדס הנודע פרדיננד דה לספס את כריית תעלת סואץ עבור ממשלות צרפת ומצרים. "באותו רגע", אומרת ד"ר הדס לובינבסקי, אקולוגית וביולוגית ימית וחוקרת במכון לחקר ימים ואגמים, "בני האדם חיברו את האוקיינוס ההודי לים התיכון". 

בים התיכון קיימים אמנם מקדמת דנא מינים מקומיים של מדוזות, אבל הן לרוב צורבות פחות וצבען נוטה לכחול. החוטית הנודדת, אותו זן של מדוזה לבנה צורבת במיוחד שלמדנו לשנוא, היגר למחוזותינו לפני כארבעים שנה בלבד מהאוקיינוס ההודי, דרך תעלת סואץ הפתוחה לרווחה. "ומאז המדוזות האלה הקימו פה אוכלוסיות משגשגות", אומרת לובינבסקי.

לובינבסקי אמנם חוקרת ימים, אבל צמחה בין עצים. "אבי היה אחד היערנים המובילים בפולין", היא מספרת. "כשעלה ארצה הוא הגיע ליער אילנות, מכון בוטני לחקר עצים של קק"ל, שבו התגוררו שלוש משפחות בלבד. אנחנו גדלנו לבד, בטבע, וזו הייתה ילדות מושלמת".

באופן טבעי רצתה לעסוק בבוטניקה, כמו אביה, אבל איכשהו הפכה לביולוגית ימית, "מקצוע שלולא הפרק ההוא בסיינפלד, מעט מאוד אנשים היו יודעים שהוא בכלל קיים". בתארים המתקדמים התרכזה בחקר המצע החולי, אותה פיסת אדמה מרוחקת ונסתרת המונחת על קרקעית הים. כשאני שואל אותה מה למצע החולי ולמדוזה, לובינבסקי מתחילה לגולל את מחזור החיים המופלא של אחד היצורים הוותיקים על פני כדור הארץ. 

"כשאנחנו רואים מדוזה שוחה במים, אנחנו רואים אותה בשלב הבוגר, המיני שלה", היא מסבירה. "המדוזות הבוגרות משחררות את תאי המין שלהן למים, ביציות וזרעים, ואז מתרחשת הפריה. הביצית המופרית הופכת לזחל, ששמו המדעי פלנולה, והוא שוקע במים עד שהוא מוצא מקום נעים להתיישב בו".

מרגע שהפלנולה התיישבה על קרקעית הים היא הופכת לפוליפ, יצור מיקרוסקופי הניזון במהלך חודשי החורף מפלנקטון. כאשר התנאים הופכים למתאימים, מתחילים הפוליפים הללו להתחלק ברבייה א־מינית, שוב ושוב, ובהמשך, עם התחממות מי הים, הופך כל פוליפ כזה ליצור קטן בשם סטרובילה, שפולט למים עשרות מדוזות זעירות בגודל של כשני מילימטרים. המדוזות הללו אוכלות, גדלות, הופכות למדוזות בוגרות, ומשחררות בתורן למי הים כ-300 אלף תאי מין כל אחת(!).

"המכפלות עצומות", מתפעלת לובינבסקי. "לפלונלה אחת יש פוטנציאל של כעשרה מיליון תאי מין, והנה לך נחיל מדוזות". הנחיל האדיר הזה, מעין פרויקט רבייה על סטרואידים החוזר על עצמו מדי שנה במשך עידן ועידנים, יכול להגיע עד למיליוני פריטים. "מה שאנחנו רואים בחופים זה רק שולי השוליים", אומרת לובינבסקי.

כשאת מסתכלת על מדוזה, מה את רואה?

"כשאני נתקלת בה על החוף, מעוכה כמו סמארק, אני גם לא חושבת שהיא יצור יפה. אבל אם יצא לך לשחות איתן במים ולראות באיזו אלגנטיות הן נעות, תחשוב עליהן אחרת", היא אומרת ושולחת בווטסאפ תמונה שמאשרת את דבריה. "מעבר לכך, אנחנו מדברים על יצור פשוט מבחינה אבולוציונית, שלא השתנה במשך 500 מיליון שנה, מה שמעיד על כמה הוא מוצלח. כל הזמן אנחנו מדברים על אבולוציה, על הצורך להתאים את עצמנו לתנאים המשתנים, והנה אותה מדוזה עוברת מים לים, מתקופה לתקופה, ושום דבר בה לא השתנה. זה ראוי להערצה".

ואת יודעת להגיד מה צופן לנו העתיד?

"אין לנו תחזיות ברורות לגבי היקף המדוזות בים התיכון, אבל מה שברור הוא שהתופעה הזו לא תיעלם, ואם כבר — רק תתרחב. התנאים לשגשוגן של המדוזות נהדרים, בגזרה שלהן הן נחשבות לטורפות־על, ובגדול הן השליטות של הים. המדוזות לא הולכות לשום מקום". 

עם כל הכבוד למתרחצים ולטורבינות של חברת החשמל, הנפגעים העיקריים מנחילי המדוזות הם הדייגים. "שתבין", אומר ניסו הדייג וסוחט לימון אל תוך קערת ברבוניות. "אנחנו פורסים בלילה רשתות של 12 מטר גובה ו-400 מטר רוחב. זה קיר שעוצר במשך כמה שעות את כל התנועה בים. עכשיו תאר לעצמך שאתה מגיע בבוקר לרשת כזאת שעבר עליה נחיל מדוזות. זה משטח בלתי נגמר של ג'לי". 

לפיכך, אומר ניסו, בחודשי קיץ זונחים הדייגים את ציד הרשתות ומתרכזים בדיג עם חכות. "אי־אפשר לעבוד עם הרשתות האלה", הוא אומר. "אתה נצרב. זה כמו לעבוד בתוך חומצה". לדבריו, השנה כמות המדוזות חריגה בגודלה. "לפי מה שמגיע לרשתות שלנו, זו אחת השנים הקשות. הורדנו את העבודה ב-80 אחוז".

השם האמיתי שלו הוא ניסים נחום, יליד אשקלון, בן 49 שעובד כדייג מגיל 16. "עזבתי את בית הספר ויצאתי לים", הוא מספר. "אחרי כמה שנים קניתי סירה, אחרי זה עוד סירה, והלאה והלאה". היום הוא אימפריה של יבוא ושיווק דגים, וגם הבעלים של שלוש סירות דיג העוגנות ברציף הדייגים של המרינה באשקלון, לא רחוק מסוכת המציל של חנניה פרץ.

מהרציף מביא ניסו בכל בוקר את הדגים הטריים ביותר למסעדה שלו, שנמצאת על הטיילת העירונית המטופחת, מרחק מטרים ספורים משם. כאן הוא גם מארח אותי סביב מבחר סלטים צבעוניים בצלחות לבנות, חריימה דייגים חריף-חריף שמשמש כמתאבן, כרובית מטוגנת, חצילים בתנור וסלט ירקות טרי. "תנשנש", פוקד ניסו. "עוד מעט יגיע האוכל".

את רזי הדיג למד משכניו, הדייגים העזתים. "הטובים ביותר בעולם", הוא פוסק. זו תורה שלמה של זרמים, הוא אומר, של אזימוטים וסלעים נסתרים המונחים על קרקעית הים ומאכלסים גן עדן של לוקוסים שמנמנים. "אבל דיג זה בעיקר המון סבלנות", אומר ניסו, בדיוק כשצלחת המוסר המטוגן מונחת ליד כוס הבירה שלו. "דיג זה כמו הימור. כל יום אתה יוצא ולא יודע איך תחזור".

המדוזות, הוא אומר, הן רק אחת ההפתעות הממתינות לדייגים בין הגלים. "הן מגיעות בכל שנה והשאלה היא לכמה זמן הן יישארו", הוא אומר. "לפני ארבע שנים, למשל, בא נחיל שנשאר איתנו כל החורף, סבלנו מאוד. לא דיברו על זה כי בחורף אנשים לא שוחים ולא נצרבים. לעומת זאת לפני שנתיים הן באו בקיץ לחודש ימים ונעלמו. הכל תלוי בזרמים של הים".

הן אולי פוגעות בפרנסה שלו, צורבות את ידי הדייג שלו וחוסמות את הרשתות — אבל ניסו לא מתייחס למדוזות כאל מטרד. "הן מטהרות את הים, שורפות את כל החיידקים, השתן, הביובים", הוא אומר. "בעיניי אלוהים שולח אותן, כי רק דבר כזה יכול להמיס את כל הלכלוך".

גם התובנה הזו של ניסו, שהושגה אחרי שנים ארוכות בים, מקבלת אישוש מהמדע. "למדוזות יש תפקיד בים", אומר ד"ר דור אדליסט, אקולוג ימי מאוניברסיטת חיפה. "הן מערבלות את המים בתנועות הפעמון שלהן ומנקות אותם מפלנקטון".

סיפור האהבה של אדליסט והמדוזות התפרץ בעת שעבד על הדוקטורט שלו, שעסק בכלל בדגים. "הייתה לי שותפה למעבדה שעבדה על מדוזות, ויום אחד היא קראה לי למיקרוסקופ לראות דבר מדהים: פוליפ של מדוזה נוגע עם הזרוע שלו בצלחת פטרי, ואיפה שהזרוע שלו נגעה, גדל עוד פוליפ", הוא מספר. "זה הדהים אותי. יש לך פה יצור שבשביל להתרבות משאיר חתיכה מעצמו במקום אחר, ואיפה שהוא נגע גדל העתק גנטי מוחלט של עצמו".

ב-2011 רתם אדליסט את האיבה התהומית של ישראלים למדוזות לטובת פרויקט מופלא של מדע אזרחי. ביחד עם אותה שותפה למעבדה, נועה נקאר, ופרופ' דרור אנג'ל, הוא הקים את אתר "מדוזות בעם", מעין "ווייז" של מדוזות, שמתבסס על דיווחי משתמשים ונועד לעקוב אחר תפוצת המדוזות לאורך חופי ישראל. "אנחנו המדענים מקבלים את התצפיות והדיווחים של הציבור הרחב והופכים אותם למפת מדוזות, שמשמשת את העם כדי לדעת באיזה חוף יש הרבה מדוזות ולאן כדאי או לא כדאי ללכת", הוא מסביר. במשך שמונה שנים התקבלו באתר כ-12 אלף דיווחים. "מאז ועד היום הגדלנו את הידע שלנו על מדוזות במזרח הים התיכון עשרות מונים", מתלהב אדליסט.

לאור ההצלחה נפתח לפני שבועיים אתר חדש, בשיתוף האגודה הישראלית לאקולוגיה וסביבה, ובו ממשק מתקדם ומרשים הרבה יותר. "הנתונים הנצברים משמשים אותנו גם כדי להבין דפוסים ולייצר תחזית מדוזות", מוסר אדליסט. "למשל, אחת המסקנות הראשונות שלנו היא שבחופים הסגורים, כמו נחשולים והחוף השקט בחיפה, יש פחות מדוזות מאשר בחופים הפתוחים".

מה החלום הגדול שלך לגבי מדוזות?

"שיהיו פחות. למרות שאני אקולוג - אני חוזר תמיד לבני אדם, למה שיעשה לבני אדם טוב בטווח הרחוק. מדוזות יכולות לעשות המון דברים לטובת האדם: מזון, תרופות, קוסמטיקה. אבל הן גם פוגעות בהרבה מערכות, ביכולת שלנו לספק חשמל, מזון ומים מותפלים, וגם ביכולות הוויסות של הים התיכון, שחווה את פלישת המינים הכי גדולה בכדור הארץ".

מרוב שאתה אוהב מדוזות אתה רוצה להכחיד אותן?

"לא הכחדה, איזון".

יותר מהשפעתה על האיזון האקולוגי, יותר משהיא מופת אבולוציוני, מעלה המדוזה שאלה פילוסופית־קיומית: מדוע מגיע לנו, בני האדם, להיתקל ביצור הצורב והבלתי נעים למראה הזה דווקא בקיץ, דווקא בים? "אתה יכול גם לשאול למה זה מגיע למדוזות", אומר אתגר קרת, שביים ביחד עם זוגתו שירה גפן את הסרט המצוין "מדוזות", שיצא לאקרנים ב־2007.

עלילת הסרט אמנם נסבה סביב הים, אך אינה עוסקת במדוזות באופן ישיר. "אבל הסרט מספר על אנשים שאין להם שום כוונה רעה, שהזרמים של החיים מובילים אותם למקום שבו הם יכולים מאוד להכאיב אחד לשני", מסביר קרת. "מה שנוגע ללב במדוזה זה שהיא חיה פשוטה, שבסך הכל נעה לאן שהזרם לוקח אותה. בגלל זה גם כשאני חוטף מדי פעם צריבה בים, אני אמנם כועס על הקיום האנושי אבל לא על המדוזות. הן לא אשמות".