שרימפס כשר: מסע ליישובים מעורבים של דתיים וחילונים

כשפורסמה הופעתו של יונתן רזאל ביישוב המעורב כרמים שבצפון הנגב, שבילי הקיבוץ רחשו. רזאל, מלבד היותו זמר אהוב ומוערך, כבר תויג כזמר שהדביק על עיניו מסקינג־טייפ על מנת שלא לראות קהל נשי שרוקד לצלילי שיריו. שנתיים חלפו מאז, אבל התקרית נותרה סימפטום לפצע פתוח בחברה הישראלית: מקומן של נשים אל מול הקפדה דתית של שומרי מצוות. רזאל, גם הפעם, ביקש במסגרת החוזה שלו שהמופע יתקיים בישיבה ולא יכלול שום ריקודים מעורבים.

כתבות נוספות למנויי ynet+:

חורבן הבית: נועה ירון ויובל דיין בריאיון זוגי ראשון אחרי הפרידה המטלטלת

הקיבוצניק החילוני שמצלם בתי כנסת בכל העולם

בכרמים, קיבוץ שבו חיים יחד דתיים וחילונים יחסית בשלווה, התקשו לבלוע את הגלולה. "אנחנו בחרנו בחיים המעורבים בשמחה", מספרת נעה זמסקי, שמגדירה את עצמה "חילונית מהקצה החילוני של החילוניות". ובכל זאת, ההופעה של רזאל הייתה מבחינתה מעבר לגבול. "בחיים ביחד כולם מתפשרים, אבל בסוף — גם לי יש קווים אדומים. ההופעה של רזאל בקיבוץ בחנה את הקצוות שלי בכל מה שקשור לכבוד האדם ולכבוד האישה ואני ועוד כמה אנשים ניסינו לבטל אותה. הנושא הגיע להצבעה של ועד 'ביחד' הדתי־חילוני, והוחלט לקיים את ההופעה. אפילו ביקשנו חוות דעת מהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד דינה זילבר".

הסיפור בכרמים הוא לא יוצא דופן. היישובים המעורבים, שבהם חיים יחד דתיים וחילונים בשיתוף ובקהילה אחת, הם נייר לקמוס של כל המחלוקות הדרמטיות שחוצות את החברה הישראלית. שם דנים לעומק ברמה יומיומית בשאלות כמו שבת, המרחב ציבורי, הדרת נשים או הדתה. לא פעם מגיעים לעימותים, אבל לרוב מצליחים להחזיק את הביחד למרות המחלוקות. אף על פי שמדובר באתגר לא פשוט, הביקוש ליישובים המעורבים נמצא בנסיקה. אף קהילה לא דומה לחברתה, וכל יישוב מוצא לעצמו נוסחה אחרת. חלקם, כמו כרמים למשל, היו קיבוצים חילוניים על סף פירוק שבחרו לפתוח את שעריהם לדתיים, ככוח חיזוק להתיישבות העובדת. חלק מהיישובים עלו על הקרקע מראש תחת אג'נדה של חיים משותפים. תמצאו אותם בכל רחבי הארץ — מהצפון ועד הדרום, דרך יהודה ושומרון. לא מעט נציגי ציבור ופוליטיקאים יצאו מתוך היישובים המשולבים: אביגדור ליברמן מנוקדים, אורי אריאל מכפר אדומים, אורלי לוי־אבקסיס משלפים ויועז הנדל וחילי טרופר מנס הרים. הלכנו לבדוק איך נראית השגרה במקומות שבהם מתעקשים לא לטשטש את המחלוקת, אלא לחיות איתה. חלק גדול מהיישובים מלווים על ידי עמותת מיתרים — רשת לחינוך יהודי משלב בהובלת הרב מיכאל מלכיאור.

בשיחה עם מי שבחר לחיות בקהילות משותפות תמיד צפים שני אירועים מכוננים שנתפסים כרגע משמעותי שנצרב בתודעה: רצח רבין וההתנתקות. הפצעים הפתוחים האלה גרמו ללא מעט אנשים לבחור לשנות את אורח חייהם באופן דרמטי.

"הגענו לכרמים מרחובות", מספרת נעה. "אחרי רצח רבין הקרע בין דתיים לחילונים פרץ לחיינו והרגשנו צורך לגשר על הפער הזה. ניסיתי למצוא לזה מענה בסביבה שלי ולא כל כך מצאתי, וכרמים התאים לנו. בקיבוץ התקבלה החלטה לשמור על רוב חילוני, כיוון שאחת הבעיות היא שיישובים מעורבים מתחילים חצי־חצי וגומרים כיישובים דתיים, בגלל שהחילונים עוזבים". 

אם תבקרו את נעה בפסח, תמצאו אצלה על השולחן לחם, ובמקפיא יהיה שרימפס. "אני אתאיסטית למהדרין, אבל אני יהודייה ונצר לתרבות ולהיסטוריה. אחת השאלות המשמעותיות שעולות אצלנו היא 'מה נחשב תוכן חילוני'. זו שאלה מהותית, כי ברור שאין פה עגלה ריקה ועגלה מלאה. החיים ביחד הכניסו כל מיני שינויים. כבר אי־אפשר לנסוע בטרקטור בחגיגת שבועות, אז חוגגים לפני כניסת החג. מצד אחד, הוסיפו תיקון ליל שבועות. מצד שני - התוכן שלו רחב מאוד ופלורליסטי". 

יש רגעים שלא מצליחים לסגור את הפער? 

"בסוף יש נושאים שאי־אפשר לגשר עליהם, וצריך להשלים עם זה. לפני החגים נפתח פה מקווה. מבחינתי כפמיניסטית זה מוקצה, אבל אני מבינה שהכסף שלי צריך לממן את זה. מצד שני, כשקבוצה שמטיילת פה קבוע בשבתות ביקשה מימון להדרכה פעם בשנה - היא לא קיבלה, כי הדתיים לא הסכימו שכסף ציבורי יממן חילול שבת. זה פער שקשה להסביר אותו". 

שכנתה של נעה, אביטל אלטמן, הגיעה לקיבוץ דווקא בגלל ההתנתקות. "אנחנו פה כבר 13 שנה", היא מספרת. "בקיץ של ההתנתקות הייתה תחושה איומה של ניכור. רצינו לפעול בתוך המקום הזה, לייצר משהו אחר. כשחיפשנו יישובים מעורבים, לא היו הרבה אופציות בנגב. ידענו שקיבוצניקים הם אנשים ערכיים עם שפה קהילתית מפותחת, והתחלנו תהליך של קליטה. זה היה קצת כמו דייטים, כל צד בוחן את הצד השני. בסוף הקיבוץ החליט להיות קיבוץ מעורב ואקולוגי, ונקלטנו יחד, כמה משפחות דתיות. הבנו שמה שצריך להנחות אותנו זו שכנות שבאמת מאמינה כי איש באמונתו יחיה, בלי לנסות לחפש בכוח את המכנה המשותף. לאפשר לכל אחד להישאר מי שהוא".

וזה עובד?

"מצד אחד זה מאתגר אבל מצד שני זה יותר אמיתי, כי אפשר לברר את הזהות עד הסוף. אני לא אוהבת שאנשים מסתכלים על החיים יחד מתוך פנקסנות. איפה שחשוב לאנשים הם לא יתפשרו ואני מקווה שמישהו לא מתפשר בגללי. מה שקשה זה שלפעמים דיון על משהו ספציפי הופך לטעון כי כל אחד מאיתנו מביא אליו את כל הפחדים שיש לנו. הפחד מהדתה, מהרבנות, מדת ומדינה. יש רגעים שכשאנחנו בתוך ויכוח נורא מקומי אני מרגישה שבעוצמות אנחנו בכלל מספרים סיפור אחר - הסיפור של מדינת ישראל והתהליכים שקורים בה. קשה מאוד להפריד את האישי מהפוליטי". 

אז מה הקווים האדומים שלך?

"אני כן אסכים לממן זמר שמחלל שבת, אבל לא אסכים להופעה בשבת. ברור לי שכשתהיה פה בריכה למשל, היא תחלל שבת. מצד שני, אני מצפה שיהיו שעות נפרדות בחלק מהזמן בשביל שאני אוכל ליהנות מהבריכה. אם יפתחו פה בית קפה שיעבוד בשבת אני לא ארצה להיות שותפה לו".

בקיבוץ כרם שלום שעל גבול עזה, קיבלו החלטה דומה לכרמים רק לפני שנתיים. היישוב, שנמצא כבר שנים תחת אש, היה על סף סגירה. משפחות רבות הגיעו ועזבו, ואלו שנותרו היו החזקות ביותר מבחינה מנטלית. כאשר התושבים ניסו לחשוב יחד כיצד נכון לרענן את השורות, הם העתיקו את המודל של כרמים: הקיבוץ פתח את שעריו למשפחות דתיות, אבל מקפיד לשמור על רוב חילוני. הדתיים של כרם שלום הם לא "דתיי הרצף", שנחשבים לליברלים יחסית, אלא משפחות תורניות מאוד, אפילו חרד"ליות. כאלו שמכירות מקרוב גם את משימת ההתיישבות שהועתקה מיהודה ושומרון לעוטף, וגם את המשימה החברתית. רק שהפעם הדגש היה למצוא אנשים שלא יבואו להראות את האור לחילונים, אלא לחיות כשווים בין שווים.

"התרגלתי ששואלים אותי אם פתחנו גרעין תורני בכרם שלום", צוחק בנימין שטיינר, כיפה גדולה על ראשו ופאות ארוכות מאחורי אוזניו. "אני כל הזמן צריך להישבע שלא באתי לחנך אף אחד. אני פה כי אני מאמין שיש לי הרבה מה ללמוד והרבה מה לתת. אני לא רוצה לשנות אף אחד. כשהגעתי לכאן נראיתי להם כמו נוער הגבעות, ופחדו מה אני הולך לעשות להם. רק כשהכרנו הבינו שאני לא הסטריאוטיפ החיצוני שלי". 

בנימין גדל בגוש קטיף, חי כמה שנים בתל־אביב כבן ישיבה, והגיע עכשיו לכרם שלום במסגרת פתיחת השורות של הקיבוץ. "הנסיעות ברכבת מתל־אביב ואליה הובילו אותי לשיחות יוצאות דופן. שם הבנתי שאף אחד הוא לא הסטיגמה שהוא משקף. וכמו שאני מצהיר שאני לא רוצה לשנות אחרים, אני מצפה שגם לא ישנו אותי. אני דוס, אני מתייעץ עם רבנים, זה מי שאני. למשל כשהיו אירועים שהייתה בהם שירת נשים בקיבוץ החלטתי שאני לא מסתכל, אבל כן נשאר. בהמשך ההתחשבות הגיעה מאליה, וקובעים מראש שכשנשים שרות או רוקדות זה בתחילת האירוע או בסופו, ותמיד אפשר קצת לאחר או להגיע מוקדם. אני גאה שאני חי עם חילונים אידיאליסטים, ואני חושב שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לילדים שלי. המטרה היא לייצר קהילה שש בה חיי שיתוף אמיתיים".

ברוריה קרני מאוד רצתה לארח את השכנים הדתיים, אפילו שהמטבח שלה לא כשר בעליל. כבר 15 שנה היא גרה בכרם שלום, אבל בחודשים האחרונים משהו השתנה. נוספו עוד שני סטים של כלים למטבח. עכשיו לברוריה יש סט חלבי, סט בשרי, וסט לא כשר. "אפשר לצחוק על זה, אבל בעיניי זו החלטה יפה של הכנסת אורחים", היא מסבירה, "ואני יודעת שמכבדים אותי ואוכלים גם אם אולי פישלתי ולא ידעתי הכל עד הסוף. אני לא מפחדת מהדתיים ולא רואה תרחיש שכרם שלום יהיה דתי. אף אדם לא יוכל לכפות עליי את אמונתו, וצריך ללמוד להשתחרר מהפחד הזה. כשיש אמון, כל המחלוקות האדירות האלה בסוף מתכנסות לרגעים קטנים, כמעט אינטואיטיביים. כשחבר דתי נכנס הביתה בלי התראה בשבת, הבת שלי סוגרת את הטלוויזיה כי היא מכבדת אותו ואוהבת אותו, לא כי הכרחתי אותה. ואותו דבר עם השכן הדתי שבא לשבת בגינה שלנו כשהמנגל דולק. בסוף האתגר פה הוא לייצר קהילה אחת, ולא שתי קהילות שכנות כמו בעיר גדולה. אבל זה משהו שלוקח זמן לבנות". 

ד"ר רנית בודאי־היימן, המנכ"לית של רשת מיתרים, מסבירה שבשביל לגייס אנשים לרעיון, צריך עולם מושגים דומה. "הנושא הקהילתי ברור לדתיים בגלל בית הכנסת, אבל עבור הרבה חילונים שגרים בעיר, זה עסק חדש. פעם בחוג בית מישהו הרים יד בהיסוס ושאל: 'כשאת אומרת קהילה את מתכוונת ללהט"ב?' לא ידעתי אם לצחוק או לא". 

את רואה אנשים בקהילה שמרגישים לא בנוח עם הזהות שלהם?

"באירועים קהילתיים שבהם כל אחד מכין משהו, רואים את השלטים על האוכל. על האוכל של הדתיים כתוב 'כשר', אבל משפחה חילונית תבחר לכתוב למשל: 'נאפה באהבה במטבח לא כשר'. למה צריך את ההקדמה הזאת? זה הרי סוג של התנצלות. אף אדם דתי בחיים לא יכתוב את זה, לא יתנצל על מי שהוא. מבחינתי זה ממש משהו שצריך לעבוד עליו".

אביגיל מזומן, תושבת היישוב המעורב אליאב שבחבל לכיש, מסכימה עם רנית. "בכל מה שקשור לכשרויות בבתים, אני בעד לדבר בפתיחות", היא אומרת. "שלא תהיה בושה לשאול אם כשר אצלך ולא תהיה בושה לומר שלא כשר אצלי. אני לא מבינה למה שואלים בשקט ולמה צריכה להיות עמדה שיפוטית בקשר לזה".

באירועים המשותפים באליאב הוחלט שהאוכל יהיה קנוי או שרק הדתיים יבשלו ויאפו, וחילונים יסתפקו בפירות, בשתייה ובמצרכים קנויים. הפשרה הזאת היא תולדה של ניסוי וטעייה, אבל אולי גם היא תשתנה. קשה למצוא נוסחה שתתאים לכולם. בשונה מכרמים ומכרם שלום, אליאב קמה מראש כיישוב מעורב והתושבים בה הם חצי חילונים וחצי דתיים. למעשה, לאדם מהשורה יהיה קשה להבחין מי זה מי. הדתיים הם כל דתיי הרצף, כולל דתל"שים ודתיים־לייט. החילונים הם בחלקם הגדול מסורתיים. וגם, יש לא מעט זוגות שבהם אחד ההורים דתי והשני חילוני ומוצאים ביישוב הצומח בית.

"כמה זה חייזרי מבחינתי מאחד עד עשר? עשר!" צוחק יפתח צלניקר, שמנהל את הקהילה מטעם המועצה האזורית. בעברו הוא ליווה את הקהילה האולטרה־חילונית בקיבוץ מזרע. "זה באמת שונה. ביישוב מעורב יש לא מעט מוקשים. כלום לא נראה לי מובן מאליו היום. פעם הייתי בגישה של 'תנו לי לחיות את חיי, אל תתערבו בכלום ואני לא אתערב לכם, שלום ותודה'. היום אני רואה בעיניים שביישובים המעורבים לומדים לעשות את זה אחרת. אף אחד לא מטשטש את המחלוקת, פשוט יודעים לחיות איתה בשלום".

באליאב פועלת גם מכינה קדם־צבאית מטעם מיתרים־לכיש. פגשנו אותם באמצע המסע הרגלי שלהם לירושלים. כשניסינו להבין מי דתי ומי חילוני, החבורה הרימה גבה. זו הייתה שאלה כמעט לא מנומסת. אף אחד מהם לא הסכים להתיישב בקלות בשום הגדרה. בסוף, בבחירה אקראית, התקבצו דתי מרעננה, דתל"ש ממעלה־אדומים, בת לאמא דתייה ואבא חילוני ושני חילונים מבית. החבורה לא הצליחה להכריע מי מתגמש יותר, הדתיים או החילונים.

אביגיל מתלוצצת שהילדים החילונים יודעים מתי להגיע לארוחת צהריים בשבת כשהם רואים שגן השעשועים מתרוקן מילדים דתיים. "בסוף למקום יש את הקודים שלו. למשל עכשיו עלתה לאוויר השאלה אם הנוער יכול להביא סמארטפונים למפגשים בערב שבת. אני מבחינתי לא מרגישה בנוח לבקש ממישהו לא לבוא עם פלאפון, אבל עובדה שזה צף. לא פעם אפשר לראות שהמחלוקות הם לא בין דתיים לחילונים, אלא בין שמרנים לליברלים. למשל כל עניין השיתוף של נשים בבית הכנסת בסוף הוביל לכך שיש שני מניינים — אחד יותר שמרני ואחד יותר משתף".

"יש איזו נקודת הנחה מוטעית שלחילונים לא חשוב כלום, אבל אנחנו רוצים להתכנס סביב תוכן, מהות וערכים", מסכמת יעל אלנברג השכנה. "העולם החילוני כמו שהוא היום הוא עולם חדש, אנחנו דור שני ושלישי של מנותקים מהמקורות וזה עצוב כי אנחנו צריכים קוד תרבותי משותף שלא קשור לאמונה באלוהים. המהות של יישובים כאלו היא לאפשר לך להיות אותנטי. יש פה אחד שומר שבת בצורה כזו או אחרת ואחד לא שומר שבת בכלל, אבל זה לא דוחף אף אחד מהם לשום מגירה". 

ויש סיכוי שתהיה פה הופעה בהפרדה?

"אצלנו?" צוחקת אביגיל, "אין מצב".