הפרטים שדלפו על תוכניות ההידברות של וושינגטון עם איראן וסוריה כבר גורמים לחששות כבדים - אפשר לומר פאניקה - במצרים, סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ. עד כדי כך, שממשל אובמה ראה צורך דחוף לשגר השבוע את שר ההגנה גייטס לשיחות הרגעה בקהיר ובריאד. בניגוד לנוהג, הממשל לא טרח אפילו לעדכן את ישראל במסע החפוז למזרח התיכון - במערכת הביטחון ובמשרד ראש הממשלה למדו עליו מהתקשורת, מה שגרם להרמת גבות מודאגת בירושלים. אבל גם כך עוקבים בישראל בדאגה רבה אחרי מה שקורה בין מדינות ערב המתונות לבין ארצות-הברית: אם יש בסיס לחששות מובארק ומלך סעודיה, גם לנו - אולי בעיקר לנו - יש סיבה לדאגה חמורה מהתוכנית האמריקנית, שתכליתה: לעצב מערכת יחסים חדשה עם מדינות, שהוגדרו על-ידי הממשל הקודם כ"ציר הרשע".
צריך להדגיש: הדאגה בירושלים נובעת לא כל-כך מהדרישות שממשל אובמה (באמצעות סגן הנשיא ביידן ומזכירת המדינה קלינטון) כבר הציג לישראל בהקשר הפלסטיני; אלא בעיקר מהפשרה אליה הוא חותר עם איראן, ומחימום היחסים עם סוריה. גם החששות במדינות ערב נוגעים לשני הנושאים הללו. במה בדיוק מדובר?
ממשל אובמה לא מנסה להסתיר את העובדה שבימים אלה מנסחים בוושינגטון תוכנית מדינית מהפכנית וכוללת למזרח התיכון, שמכוונת לשני יעדים: בלימת תוכנית הגרעין האיראנית והשגת יציבות אזורית, אחרי נסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק. התוכנית נמצאת עדיין בתהליכי גיבוש, אבל פרטים לא מעטים על מרכיביה וכוונותיה דלפו בשבועיים האחרונים - או הודלפו במכוון - ל"ניו-יורק טיימס" ול"וושינגטון פוסט". פרטים נוספים נמסרו כנראה לעבדאללה מלך ירדן בביקורו בוושינגטון השבוע. מקור נוסף, עקיף, הם מהלכי הגישוש והצגת כוונות, שהממשל האמריקני מבצע כעת באזור. אם מצרפים פרטים אלה לפסיפס, אפשר לשרטט כבר מתווה גס של תוכנית, הבנויה על מערך סיבובי של עסקות "קח ותן" מדיניות עם, ובין, כל הגורמים האזוריים וגם עם מדינות אירופה, רוסיה וסין.
לכן האמריקנים אינם מתכוונים לדרוש שישעו את העשרת האורניום כתנאי לפתיחת משא-ומתן, כפי שעשה ממשל בוש; הם מוכנים להסתפק בהתחייבות שלא להעשיר אורניום ברמת העשרה נמוכה, שכבר מצוי באיראן, לדרגה המתאימה לנשק גרעיני. האמריקנים גם מקווים לקבל התחייבות מאיראן, שתקפיא בעת המשא-ומתן את התקנת הצנטריפוגות החדישות, המאפשרות לה להעשיר במהירות לדרגת חומר בקיע, וכי תאפשר פיקוח הדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על יישום התחייבויות אלו.
במהלך המשא-ומתן שייפתח עם האיראנים, אם יסכימו לדרישות, מתכוונת וושינגטון להציע עסקה, שבמסגרתה יקבלו הטבות כלכליות ומדיניות מפליגות - וגם סיוע אמריקני, אירופי ורוסי בפיתוח תוכנית הגרעין וכורים לשימושים אזרחיים. בתמורה יורשו האיראנים להמשיך בהעשרת אורניום בדרגה נמוכה בלבד ובכמויות קטנות, הדרושות לייצור מוטות דלק לכורים לייצור חשמל. אך בה בשעה עליהם להתחייב שלא להעשיר לדרגת חומר בקיע, שלא לפתח נשק גרעיני, ושתוקפא תוכנית הטילים ארוכי-הטווח. מרכיב חשוב נוסף בעסקה הוא פיקוח הדוק ורצוף מצד פקחי האו"ם, כולל בדיקות פתע בכל שטחה של איראן.
למעשה, מצב זה כמעט קיים כבר היום: לאיראן כבר יש טילים המאיימים על כל מדינות האזור, ולצידם כמות של אורניום מועשר בדרגה נמוכה, צנטריפוגות להעשירו לרמה גבוהה וכנראה גם תוכנית נשק סודית. אלא שבינתיים יש לה מכל אלה בכמויות קטנות, שאינן מאפשרות לייצר מיד ראשי קרב גרעיניים ולהרכיבם על טילים. אם תורשה להמשיך בפיתוח תוכנית הגרעין, תוכל איראן להיות "מדינת סף" מאיימת בתוך שנה-שנתיים.
מצב כזה יחייב את מצרים, סעודיה, טורקיה ואפילו ירדן לפתח נשק גרעיני כמשקל-נגד לאיום, במחיר כלכלי כמעט בלתי נסבל; הוא יאפשר לחיזבאללה, חמאס וארגונים אחרים, הפועלים בחסותה של איראן, לחתור תחת משטרים ערביים באין מפריע, ולטהרן עצמה - לכפות את רצונה ואת מחירי הנפט על שכנותיה. בקיצור, מצב בלתי נסבל מנקודת ראותן של מדינות ערב (וגם שלנו).
מה יקבל אסד בתמורה? לא מעט: סיוע כלכלי אמריקני, חילוצו מהבידוד העולמי, התנעה-מחדש של משא-ומתן על הגולן בתיווך אמריקני אוהד, ומה שהכי מדאיג את מובארק ואת פאהד מלך סעודיה - נכונות מרומזת להשלמה אמריקנית עם השתלטות פוליטית של חיזבאללה והשיעים על לבנון.
מה יקבלו מדינות ערב המתונות במסגרת העסקה הסיבובית, בתמורה לתמיכתן בפשרה עם איראן ובחימום היחסים עם סוריה, והשלמתן עם השתלטות חיזבאללה על לבנון? התשובה די ברורה: כפיצוי על הפגיעה באינטרסים, הן יקבלו יוזמה מדינית אמריקנית, שתקדם משמעותית - בשיתוף פעולה עם ישראל - פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, על בסיס העיקרון של שתי מדינות.
הילרי קלינטון ציינה זאת במפורש בוועדת החוץ של הקונגרס בשבוע שעבר: היא הסבירה שתמיכה ערבית בדיאלוג עם טהרן תחייב התקדמות בערוץ הפלסטיני. מדובר בשני שלבים: בשלב הנוכחי, שבו אין עדיין אפשרות להגיע להסדר קבע, תנקוט ישראל צעדים בוני אמון - כמו הקפאת התנחלויות, פירוק מאחזים, הסרת מחסומים, הגדלת כוחות הביטחון של אבו-מאזן והעברת אחריות על שטחים נוספים בגדה לידיהם (בנוסח מודל ג'נין). בנוסף תקל ישראל על מצבם של תושבי עזה באמצעות פתיחת מעברים והסכם הסדרה בתיווך מצרי עם חמאס. בשלב השני יהיה משא-ומתן ישיר בין ישראל לרשות (שבה אולי יהיה חמאס שותף לשלטון, אם יקבל את תנאי המצרים לפיוס פנים-פלסטיני), מתוך מטרה להגיע להסכם על הקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. לאמריקנים אין התנגדות שהמו"מ הזה ינוהל כפי שמציע ביבי, בשלושה ערוצים: מדיני, ביטחוני וכלכלי. ומה תקבל ישראל בתמורה? הסדר סופי לסכסוך עם הפלסטינים, אולי גם עם סוריה, ושלום - לפחות נורמליזציה - עם מדינות ערב.
זהו המתווה המתגבש לפי כל הסימנים בוושינגטון. לא פלא שהוא מעורר חששות במדינות ערב, וגם בירושלים.