האם המכסים באמת החזירו מפעלים? בין השנים 2017 ל-2020 הוכרזו עשרות השקעות חדשות של חברות ענק בהקמת או הרחבת מתקני ייצור בארה"ב – מפוקסקון בוויסקונסין ועד ל-TSMC באריזונה. במבט ראשון, נדמה שמדיניות המכסים שהנהיג – על פלדה, אלומיניום ומוצרים מסין – השיגה את מטרתה: עידוד ייצור מקומי. אבל כשמסתכלים מקרוב, מבינים שהמציאות מורכבת בהרבה.
בניתוח עומק של הודעות תאגידיות מהתקופה הזו, בולטת תופעה ברורה: הקשר בין מדיניות המכסים לבין החלטות ההשקעה של תאגידים – קיים, אך לעיתים קרובות רק משתמע, ולעיתים גם בכלל לא. למעשה, במקרים רבים מדובר במהלכים אסטרטגיים שתוכננו מראש, שהמכסים היו אולי טריגר תקשורתי עבורם – אבל לא בהכרח המניע האמיתי. כך למשל, חברת סמסונג בחרה להקים מפעל בדרום קרוליינה – תוך אזכור מפורש של החשש ממכסים. אבל חברות כמו טויוטה ומאזדה, שפתחו יחד מפעל רכב ענק באלבמה, עשו זאת אמנם בצל לחץ פוליטי, אבל בעיקר מתוך רצון לחזק אחיזה בשוק האמריקאי. אפילו פוקסקון, שהכריזה בקול תרועה רמה על מפעל LCD בהשקעה של 10 מיליארד דולר – נאלצה לשנות את תוכניתה מהיסוד. המכסים אולי גרמו להצהרה, אבל לא יכלו למנוע את הפער בין החזון לבין הביצוע.
אז מה כן מניע את החברות להשקיע בייצור בארה"ב? ראשית, שרשראות אספקה הפכו לשבריריות יותר – והצורך בייצור קרוב לשוק גדל. שנית, תמריצים נדיבים מצד מדינות כמו טקסס, אלבמה ואריזונה הפכו את ההחלטה לכלכלית יותר. ושלישית, טכנולוגיה כמו אוטומציה הפחיתה את היתרון היחסי של שכר נמוך בסין או מקסיקו.
אבל אילו תמריצים, מעבר למכסים, יכולים באמת למשוך מפעלים בחזרה לאמריקה? המחקר הכלכלי והניסיון ההיסטורי מראים כי קיימת קשת רחבה של כלים שהממשל הפדרלי והמדינתי יכולים להפעיל כדי להפוך את ארה"ב ליעד אטרקטיבי יותר לייצור, מבלי להסתמך רק על העלאת חומות מכס. התמריצים הללו נועדו להשפיע ישירות על שיקולי העלות-תועלת של החברות ולהפחית את הסיכונים הכרוכים בהשקעות גדולות.
אחד הכלים המרכזיים הוא תמריצים פיסקאליים ישירים. אלה כוללים מגוון הטבות מס, כגון זיכויי מס על השקעות הון המאפשרים לחברות לקזז חלק מעלות רכישת ציוד או הקמת מבנים מחבות המס שלהן. זיכויים דומים ניתנים לעיתים קרובות עבור יצירת מקומות עבודה איכותיים, במיוחד כאלה המשלמים שכר גבוה מהממוצע באזור. בנוסף, זיכוי מס למחקר ופיתוח מעודד חברות לחדש ולפתח טכנולוגיות ומוצרים חדשים בתוך גבולות ארה"ב, מרכיב קריטי בתעשיות ייצור מתקדמות. חוקים עדכניים כמו ה-CHIPS Act וה-Inflation Reduction Act) IRA) ממחישים את השימוש הנרחב בזיכויי מס ממוקדים כדי לתמוך בתעשיות אסטרטגיות כמו מוליכים למחצה ואנרגיה נקייה.
סיכון גבוה יותר. במקרים מסוימים, מדינות או רשויות מקומיות מציעות גם הנחות משמעותיות על קרקעות או פטורים זמניים ממסים מקומיים כדי למשוך השקעות גדולות.
נדבך חשוב נוסף הוא הסרת חסמים רגולטוריים וייעול תהליכים. בירוקרטיה מסורבלת ותהליכי רישוי ארוכים מהווים חסם משמעותי להשקעות. הממשל יכול לפעול לקיצור וייעול תהליכי קבלת היתרים (למשל, בתחומי איכות הסביבה והבנייה), תוך הבטחת וודאות וצפיות רבה יותר לחברות לגבי לוחות הזמנים והדרישות. הקמת מנגנוני "One-Stop Shop" המספקים שירות מרוכז לקבלת כל האישורים הנדרשים יכולה לחסוך זמן ומשאבים יקרים לחברות. חשוב להדגיש כי ייעול רגולטורי אינו אומר ויתור על הגנה סביבתית או בטיחותית, אלא הפיכת התהליך ליעיל וברור יותר.
לצד הטבות המס, הממשל יכול להציע תמריצים פיננסיים ישירים. אלה יכולים ללבוש צורה של מענקים לכיסוי עלויות ספציפיות של הפרויקט, כמו פיתוח תשתיות באתר, רכישת ציוד מתקדם או הכשרת עובדים. הלוואות בתנאים מועדפים או ערבויות להלוואות דרך סוכנויות פדרליות או מדינתיות יכולות להפחית את עלויות המימון לחברות, במיוחד עבור פרויקטים גדולים או כאלה הנתפסים כבעלי השפעה אזורית כלכלית.

הצלחת התמריצים תלויה בגורמי יסוד

חשוב לציין כי תמריצים כלכליים, מגוונים ככל שיהיו, אינם פועלים בחלל ריק. יעילותם תלויה במידה רבה בקיומם של גורמי יסוד אטרקטיביים אחרים. זמינות כוח אדם מיומן היא קריטית ; לכן, השקעה מאסיבית בתוכניות הכשרה מקצועית, התמחויות וחיזוק הקשר בין מערכת החינוך לבין צרכי התעשייה היא הכרחית. תוכניות פדרליות-מדינתיות כמו ה-Manufacturing Extension Partnership) MEP), המסייעות ליצרנים קטנים ובינוניים, הוכיחו את יעילותן בתחום זה. באופן דומה, תשתיות מודרניות ואמינות – כולל רשתות תחבורה יעילות, רשת חשמל יציבה ובעלת קיבולת מספקת, ותקשורת דיגיטלית מהירה – מהוות בסיס הכרחי למשיכת ייצור מתקדם. ללא טיפול בפערים בתחומים אלו, גם חבילות התמריצים הנדיבות ביותר עלולות שלא להספיק.

מכסים: איתות, לא תוכנית

האם המכסים שיחקו תפקיד? כן – אבל לא תמיד מהסוג שטראמפ התכוון אליו. לעיתים הם יצרו חוסר ודאות, ולעיתים גרמו דווקא לגל של השקת מפעלים שנועדו "לצאת ידי חובה" מול הציבור האמריקאי. ובסופו של דבר חלקם פשוט בוטלו או צומצמו. ולכן, חשוב לומר את האמת: הטלת מכסים אינה מדיניות תעשייתית. היא לכל היותר איתות. מפעלים לא מוקמים בגלל סיסמאות אלא בגלל מתמטיקה. בלי תמריצים, תשתיות וכוח עבודה מתאים – אף חברה לא תעביר את פס הייצור שלה לארצות הברית רק כדי לרצות את הבית הלבן. אם אמריקה רוצה באמת להחזיר ייצור לשטחה – היא צריכה הרבה יותר ממכסים. היא צריכה תוכנית.

השורה התחתונה: המכסים עובדים, אבל לא לבד

מדיניות המכסים עובדת. בכהונתו הקודמת של טראמפ נרשמו מספר הודעות של תאגידים גדולים על השקעות בייצור בארה"ב בתקופת הטלת המכסים (2020-2017). ההשקעות התרכזו בעיקר בתעשיות הרכב, האלקטרוניקה, מוצרי החשמל, הפלדה והמוליכים למחצה, ובאזורים גיאוגרפיים ספציפיים שנהנו מתמריצים או מתשתיות תעשייתיות קיימות. בעוד שחלק מההודעות קושרות באופן ישיר או עקיף את ההחלטה למדיניות המכסים , ניכר כי ברוב המקרים מדובר בהחלטות מורכבות המושפעות ממגוון רחב של גורמים אסטרטגיים, כלכליים ותפעוליים. כמו כן, נמצא פער משמעותי בין ההודעות הראשוניות על חלק מהפרויקטים לבין מימושם בפועל, כפי שהודגם במקרה של פוקסקון. מדיניות המכסים אכן שיחקה תפקיד בהחלטות השקעה של חלק מהתאגידים הגדולים, במיוחד באותם ענפים שהושפעו ישירות מהמכסים (כמו פלדה או מוצרי חשמל ביתיים שיוצרו בסין). במקרים אלו, המכסים שימשו כגורם מאיץ או כשיקול נוסף שהטה את הכף לטובת ייצור בארה"ב, לעיתים בשילוב עם לחץ פוליטי או רצון להקטין את אי-הוודאות בשרשרת האספקה.
אוהד ארד הוא מנכ"ל בית השקעות הנדל"ן אינווסטו קפיטל
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.