בעבר נהגו לומר שהון זורם אל המקום שבו יש תקווה. זה היה כמעט כלל טבע: אם מדינה מציגה יציבות, חזון, וצמיחה, הכסף יגיע. אבל ב־2025, הכלל הזה מתערער. לא בגלל שאין תקווה, אלא משום שיש יותר מדי סיכון. משקיעים ברחבי העולם אינם בוחנים עוד רק את הפוטנציאל הכלכלי, אלא גם את הרקע הפוליטי, את התחזיות למלחמה, את היציבות של המטבע. וכשהסיכון גובר, אפילו החזון המרשים ביותר נשאר לבד.
הדו"חות שפרסמו לאחרונה שניים מהמוסדות הכלכליים החזקים בעולם, קרן המטבע הבינלאומית (IMF) וועידת הסחר והפיתוח של האו"ם, (UNCTAD) לא כוללים כותרות דרמטיות. לא נבואות חורבן, לא קריאות בהולות. אבל ביניהם משתרבבת תחושה עיקשת של עידן חדש: עידן שבו ההון הגלובלי הופך חרד, זהיר, ובעיקר: סלקטיבי.
ההון כהשתקפות של מצבי תודעה
ההשקעות הזרות הישירות, (FDI) אותן השקעות שמדינות ותאגידים מזרים זה לזה כדי לבנות תשתיות, להקים מפעלים או לפתח אזורים, ירדו בשנת 2024 ב־11%. התחזית ל־2025 צופה המשך מגמת ירידה. הנתון הזה כשלעצמו אינו חריג. אך הוא הופך לחריג כשמבינים היכן זה קורה: במדינות המתפתחות ביותר, באזורים שהיו בעבר מוקדי תקווה גלובליים, אפריקה, מזרח אירופה, אמריקה הלטינית. דווקא שם, ההון נעלם ראשון.
הסיבה, כך נראה, אינה כלכלית בלבד, אלא תודעתית. מה שפעם נחשב לסיכון מעניין, היום נחשב לאיום מיידי. משקיעים אינם בוחנים עוד שווקים כמו תכניות לעתיד, אלא כמו זירות לחימה: האם תהיה שם מהפכה? האם תהיה אינפלציה? האם המטבע ישרוד? האם אפשר להוציא את הרווחים?
וההון, כמו מים, מחפש מסלולים בטוחים. או כמו גשש ותיק, רק את השבילים שהוא מכיר.
העולם מתחלק מחדש: מגוש אחד לאיים נפרדים
המגמה הזו יוצרת שינוי מבני עמוק, ולא רק גיאוגרפי אלא גם תפיסתי. במאה ה־20, ההנחה הייתה שהעולם יתכנס לגוש אחד של סחר חופשי. במאה ה־21, ההנחה הזו מתפרקת: ההון כבר לא זורם באופן חופשי, אלא דרך ברזים פוליטיים. ממשלות קובעות לא רק איפה מותר להשקיע, אלא, גם, איפה אסור. רגולציה, מגבלות טכנולוגיה, חוקים לאומיים, כל אלו יוצרים סביבה שבה ההון כבר לא שייך לעולם, אלא למדינה שממנו הוא בא.
כך נוצר מונח חדש בעולם הכלכלה: Friend-shoring. לא עוד גלובליזציה, אלא סחר רק עם בני ברית. כמו סוחרי תבלינים שמסרבים למכור לאויביהם, התאגידים של 2025 בונים שרשראות אספקה "פוליטיות". הם לא שואלים רק מה זול או מה יעיל, אלא מה בטוח, מי צפוי להישאר יציב, ומי עלול ליפול.
האנרגיה כמדד לרעד
לכל זה מצטרף לאחרונה רכיב נפיץ, האנרגיה. תקיפות אוויריות של ישראל וארה"ב על מתקנים גרעיניים באיראן, יחד עם האיום האיראני לסגור את מיצר הורמוז, הציפו מחדש את השבריריות של השווקים. עלייה חדה במחירי הנפט, כמעט 6% בתוך ימים, לא נובעת רק מחישובי היצע וביקוש, אלא מהפחד: מה יקרה אם באמת תחסם דרך האספקה של 20% מהנפט העולמי?
קריסטלינה ג'ורג'ייבה, יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, ניסחה זאת כך:
"המשק לא מגיב רק לנתונים, הוא מגיב לאמון. וכשהאמון נחלש, אפילו תחזיות חיוביות לא משכנעות."
האינפלציה, כך חוששים ב־IMF, עלולה להתלקח מחדש אם האנרגיה תתייקר. אבל יותר מזה, הפעילות העסקית כולה עלולה להיבלם, פשוט כי אי אפשר לתכנן שום דבר קדימה. והשוק, יותר מכל, שונא חוסר ודאות.
הפרדוקס החדש: שווקים שמנסים להתרחב מול משקיעים שמצטמצמים
מול כל זה, ממשלות רבות, כולל ארה״ב, סין והאיחוד האירופי, מנסות לעודד השקעות. הן מורידות ריבית, מעניקות תמריצים, פורשות תכניות אסטרטגיות. אבל הציבור, ובמיוחד המשקיעים, מגיב אחרת: באיפוק, בזהירות, בפחד. כשמדינה מזרימה כסף, אך ההון הפרטי לא משתף פעולה, נוצר פרדוקס כלכלי. שוק של מדיניות אקטיבית, אך פסיכולוגיה של זהירות.
התוצאה? אין צניחה מיידית, אין קריסה גלויה, רק שחיקה שקטה. פחות השקעות. פחות תכניות עתיד. פחות אמון. והפחות הזה, הוא שמייצר את הקיפאון.
ומה יהיה?
בעולם שבו התיאוריה הגלובלית מתפרקת, ייתכן שנחזור לדפוסים ישנים: אזורים סגורים, מסחר מוגבל, השקעות מקומיות. אבל דווקא מתוך המצוקה הזו עשוי להיוולד עידן חדש, עידן של גלובליזציה אחראית, של השקעות שכוללות שיקולים גיאו־פוליטיים, מוסריים, וביטחוניים.
עולם שבו הכסף לא בורח, אלא בונה מחדש. בזהירות. אבל עם חזון.
כי אם ההון זורם רק למקומות שיש בהם ביטחון, ייתכן שהשאלה החשובה ביותר בשנים הקרובות לא תהיה כלכלית בכלל, אלא פוליטית: מי מסוגל להעניק תחושת עתיד, לא רק למשקיעים, אלא גם לעצמו.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת, פרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
