דמיינו משפחה ישראלית ממוצעת. שני הורים עובדים, שני ילדים קטנים, שגרת חיים עירונית. יום אחד הם מקבלים מענק מהמדינה – סכום חד-פעמי של שלושת אלפים שקלים. אפשרות אחת: לקנות טלוויזיה חדשה. אפשרות אחרת: להחליף את הצנרת הדולפת בדירה הישנה.
הטלוויזיה תביא ריגוש רגעי. הצנרת – תפתור בעיה אמיתית, תשביח את הנכס, ותשפר את איכות החיים.
זו הדילמה הקטנה של כל משק בית. אבל גם הדילמה הגדולה של כלכלה שלמה.
במשך שנים, ממשלות ברחבי העולם התמודדו עם שאלת הצמיחה באמצעות זרימת כספים מהירה למשק – מענקים, קצבאות, הנחות במס. זה קל. זה פופולרי. זה עובד – בטווח הקצר.
אבל כשמדינה רוצה לצמוח באמת, היא צריכה לבחור באפשרות השנייה: להשקיע. לבנות. לייסד תשתית כלכלית, פיזית ואנושית שמרימה את רף היכולת הלאומי כולו.
מה זה בכלל תוצר, ולמה הוא כל כך חשוב?
התוצר המקומי הגולמי (GDP) הוא המדד המרכזי של כלכלת מדינה. הוא מודד את סך הערך הכספי של כל מה שנוצר ונצרך במדינה בפרק זמן נתון – בדרך כלל בשנה.
באופן גס, נהוג לחשב את התוצר לפי ארבעה רכיבים:
GDP = C + I + G + (X – M)
כאשר:
• C: צריכה פרטית של משקי בית – קניות, שירותים, דיור.
• I: השקעות – של עסקים וגם של הממשלה, בעיקר בתשתיות.
• G: הוצאה ממשלתית – שכר, תפעול, חינוך, ביטחון.
• X – M: יצוא פחות יבוא.
הצמיחה בתוצר יכולה לבוא מכל אחד מהרכיבים, אך לא כל צמיחה נולדה שווה. יש צמיחה שמבוססת על ביקוש רגעי – כמו גידול בצריכה הפרטית. ויש צמיחה שמבוססת על הגדלת כושר הייצור והפריון – כמו השקעה בתשתיות.
ההבדל בין הוצאה להשקעה
כאשר המדינה מגדילה את הצריכה הפרטית באמצעות מענקים או סבסוד, היא למעשה מספקת דלק קצר טווח למשק. הכסף חוזר מיד לשוק – דרך חנויות, קניונים, מסעדות. זה יכול להיות יעיל בתקופות משבר, אבל אינו יוצר יכולת חדשה.
לעומת זאת, כשממשלה משקיעה – למשל, בבניית רכבת, שיפור מערכות מים, חיבור הפריפריה לאינטרנט מהיר או הקמת מוסדות חינוך – היא מייצרת תשתית אמיתית שמקדמת את הפריון, חוסכת זמן, מגבירה נגישות, ומשפרת את תנאי החיים הכלליים.
במילים פשוטות: הוצאה יוצרת תנועה. השקעה יוצרת תשתית.
הקשר הישיר בין השקעה לפריון
תשתיות הן לא רק אמצעי לוגיסטי – הן מנוע של פריון. כל שעה שחוסכת רכבת מהירה היא שעה שנכנסת למשק. כל ילד שלומד בכיתה מוארת ומאובזרת הוא משאב אנושי שמניב תשואה. כל אזור שמחובר לאינטרנט מהיר – משתתף במשק הגלובלי.
מדינות שהשכילו להבין את הקשר הזה – כמו דרום קוריאה, סינגפור, גרמניה והולנד – לא רק צמחו, אלא קפצו מדרגה. הן השקיעו בתשתיות תחבורה מתקדמות, בחדשנות דיגיטלית, ברשתות בריאות וחינוך ציבורי – ובתוך שניים-שלושה עשורים הפכו למובילות עולמיות בפריון לנפש.
המחיר הכלכלי של חוסר השקעה
המשק הישראלי סובל מהזנחה כרונית בתשתיות אזרחיות. התוצאה היא עומסי תנועה כרוניים, זמן אבוד, פערים אזוריים בהזדמנויות תעסוקה, ויוקר מחיה גבוה – חלקו נובע ישירות מהיעדר תשתיות לוגיסטיות ותחבורתיות יעילות.
נתוני הכלכלן הראשי במשרד האוצר מראים כי כבר משנות ה-2000, שיעור ההשקעה בתשתיות כאחוז מהתמ”ג בישראל נמצא בירידה מתמדת – במיוחד בהשוואה למדינות ה-OECD. הפער מוערך בכ-2.5% מהתמ”ג – פער שמגלם עשרות מיליארדי שקלים מדי שנה שלא מושקעים בעתיד הלאומי.
השפל הגדול והיציאה ממנו: לקח היסטורי
ב-1929 קרסה הכלכלה האמריקאית לתוך מה שנודע כשפל הגדול. עשרות מיליוני מובטלים, תעשיות שלמות שקרסו, בנקים שנסגרו. הממשל הפדרלי, בראשות הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, נקט גישה חדשנית שנודעה בשם “הניו דיל” – עסקה חדשה בין המדינה לאזרחיה.
במרכזה עמדה תפיסה כלכלית: כדי להוציא את המשק מהמיתון, אין די בציפייה שהשוק יתאושש לבד. יש להשקיע – באנשים, בתשתיות, בעתיד.
הממשל הקים סכרי ענק, סלל אלפי קילומטרים של כבישים, בנה בתי ספר ובתי חולים, וייסד מוסדות חינוך, בריאות ותרבות.
ההשפעה לא איחרה לבוא: המובטלים הפכו לפועלים, התשתיות שיפרו את היכולת הכלכלית של אזורים שלמים, ובתוך שנים בודדות – הכלכלה האמריקאית חזרה לצמיחה. חלק מהמבנים והגשרים שנבנו אז ממשיכים לשרת את הציבור עד היום.
ומה קורה כאן?
בישראל של שני העשורים האחרונים, העדפה מובהקת ניתנה דווקא לרכיב הצריכה. במקום להשקיע בתשתיות ארוכות טווח, הוזרמו כספים לעידוד הביקוש – מענקים, הנחות מס, סובסידיות.
תוך כדי כך, ההשקעה האזרחית בתשתיות – כאחוז מהתוצר – נותרה נמוכה בעקביות. נתונים מה-OECD מצביעים על כך שישראל נמצאת בתחתית הדירוג במדד זה, הרחק מאחורי מדינות בעלות מבנה כלכלי דומה. הפער בהשקעה בא לידי ביטוי גם באיכות השירותים הציבוריים, זמני ההמתנה, עומסי התחבורה, ונגישות התעסוקה.
המחדל אינו טכני בלבד – הוא מהותי. הוא מעיד על העדפה פוליטית לפתרונות מהירים על פני חזון ארוך טווח. על פנייה לרגש הצרכני – ולא לשכל הכלכלי.
מה נדרש עכשיו?
כדי לבנות משק חזק, עמיד, ויצרני – יש לשוב ולעשות את מה שעובד:
להשקיע. לא רק לחלק.
לפעול לפי עיקרון פשוט אך עמוק: כל שקל ציבורי שיוצא – צריך לשאול את עצמו שאלה אחת: האם אני משאיר ערך אחריי?
העתיד לא ייבנה על קניות – אלא על בנייה. לא על צריכה – אלא על תשתית. וזה, אולי, אחד המבחנים החשובים ביותר של כל מדינה הרואה עצמה אחראית לדורות הבאים.
מוטי הרוש הוא מנכ״ל פלקון קפיטל
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
