מהו אושר, איך מגיעים אליו, והאם הדרך שאנחנו בעולם המערבי פועלים כדי להגיע אליו אכן מקדמת אותנו לשם? מסתבר שהתשובה היא לא בהכרח שלילית.
אמנם נכון, תמצאו ספרות פופולרית ענפה מאוד בעיסוק בשאלה כיצד מגיעים לאושר. מה שכנראה קצת קשה להגיד הוא שכל מי שקרא את הספרים הללו אכן הפך למאושר...
רבים מהספרים נוטים לשאוב השראה מתורת המזרח. אחרים יבקשו לעשות ניתוק מהעשייה, לבחור בחוויה חלופית. ישנם כאלו שאם תבקשו מאנשים לצייר לעצמם את החלום, הם יציגו את הרגע שבו הם "לא יצטרכו לעבוד עוד יום אחד בחיים שלהם", ידמיינו את השפע החומרי אשר יאפשר להם ברביצה מול שקיעה ענוגה בחוף אקזוטי.
לא שאני מזלזל, אני עצמי קראתי מאז ילדותי לא מעט ספרי השראה בתחום הזה, ספרים שאני עדיין מעריך לאורך שנים רבות. זה נראה מאוד ברור כשקוראים את הספרים, אולם הפרקטיקה קצת יותר מורכבת.
האושר הוא באמת משהו די חמקמק, אבל ה"חמקמק" הזה נמצא הרבה יותר קרוב ממה שחושבים. והאמת שהוא חבוי איפשהו מתחת לאף שלנו, ואפילו על שולחן העבודה הלכאורה אפרורי ושוחק.
את הנקודה הרגישה הזו מגלה מעדינות רבי יצחק עראמה. פילוסוף שחי ופעל בספרד טרם הגירוש, בפירושו לפרשת השבוע. הפרשה עוסקת בבניית המשכן, אולם היא פותחת דווקא בהנחיה אחרת: שמירת השבת. מה עושה כאן השבת ואיזה מסר בדיוק היא מנסה להעביר?
רבי יצחק עראמה נשען על פילוסוף אחר, מוכר מאוד: אריסטו. הוא טען שהאושר מגיע כאשר עמלנו בשבילו וזכינו בו ביושר. כלומר, לא המנוחה לבדה, וגם לא העמל לבדו, אלא המנוחה שלאחר העמל. הרגע הזה שבו אנחנו חווים סיפוק והגשמה על דבר שהשגנו אותו במאמץ.
זה המסר, מסביר רבי יצחק עראמה, של רעיון השבת. עמל של ששה ימים, ורגע של הטמעה, רגע של הגעה לתכלית, רגע של שמחה וחוויה על העשייה הזו. מעגל הבנוי על ששה פרקי זמן של עשייה ופרק זמן נוסף של מיצוי ותחושת סיפוק על מה שהוא הרוויח ביושר.
זהו רגע של אושר.
אגב, הרעיון מופיע גם במצוות השמיטה: במשך שש שנים החקלאי עובד ומשקיע, ואז בשנת השמיטה מובטחת לו שנה אחת של עזיבת העשייה לטובת הרגע הזה של המימוש והסיפוק.
זהו גם הרעיון הכללי של הבניה העצמית בחיינו האישיים: העמל על עיצוב תכונות האופי, עידון הדחפים החייתיים שבאדם ובנייה מחדש של הקשרים והכישורים האנושיים שבנו. מסיבה זו חז"ל מקבילים בין השבת לבין ה"עולם הבא": עולם הגמול הרוחני העתידי. בפילוסופיה היהודית האדם נמצא בזירת אימונים, וכשהוא עומד בה – הוא זכאי לאותו גמול, אותו הוא הרוויח ביושר.
אני רואה בכך מסר לכולנו בתוך מרוץ העשייה: אסור לנו לראות את העבודה שלנו רק כאיזשהו עול הכרחי שכל מטרתו היא רק להרוויח כסף שיאפשר לנו לצאת לחופשה. אנחנו יכולים לראות בו את ההזמנות להביא לידי מיצוי את הכישורים שלנו באופן שיעניק לנו את הסיפוק ואת חוויית העשייה.
השבוע נחשפנו להנפקת הענק של אורבניקה, רשת חנויות-הבת של קסטרו. הנפקה שתאפשר דיבידנד משמעותי.
בטיוטת התשקיף נכתב כי אורבניקה ריטייל הודיעה בחודש שעבר על חלוקת דיבידנד של 200 מיליון שקל, רובו לחברה־האם קסטרו, בכפוף להשלמת ההנפקה, ומיד לאחר מכן – חלוקה של כמעט כל יתרת הרווחים הראויים לחלוקה. חלק מתמורת ההנפקה תשמש את החברה לחלוקת הדיבידנד האמור, והיתרה להמשך העמקת פעילותה השוטפת ולמימוש האסטרטגיה העסקית.
בהחלט מתבקש שלאחר עמל של שנים, החברה שפעלה וצמחה תספק רגע של ״דיבידנד״. רגע של אושר שאולי הוא חומרי, אבל הוא גם סיפוק על עבודה קשה בדרך לצמיחה ולרווחיות. זו בעצם סוג של חגיגה וסיפוק, ולא רק רגע של כסף. כי ישנה גם השקעה נוספת שתאפשר צמיחה. כן, אפשר להגיד שבמונחים של כלכלה זהו רגע של ״אושר״…
ברמה האישית אני מאמין שכולנו נמצאים באיזו נקודה על הקו של ההתפתחות האישית שלנו. בתוך המרוץ הזה, עלינו למצוא גם את נקודות הזמן לעצור רגע, לטפוח לעצמינו על השכם, ולשאוב כוח להמשך העשייה.
שבת עבורי היא הזדמנות מצויינת לעשות את זה, הזדמנות ״לגעת באושר״.
זיו אלול הוא מנכ"ל חברת פארי, חברת טכנולוגיות בעולם הרפואה הדיגיטלית, משקיע וחבר דירקטוריון במספר סטארטאפים וקרנות. יזם סדרתי ,ייסד וניהל את חברת אינראקטיב והוביל אותה לרכישה על ידי חברה גרמנית בשם פייבר שגם בה הוא מונה למנכ"ל והוביל את החברה לרכישה נוספת וגבוהה יותר על ידי חברה ציבורית אמריקאית. זיו חיבר ספר שמכר אלפי עותקים בישראל ״אבות הניהול״ הוצאת ״ידיעות ספרים״ ובאנגלית הספר הפך לרב מכר באמזון בתוך חודשיים.
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
