הכוח משחית, זה אנחנו יודעים. קשה להתעלם ממנו. זה נשמע כאילו יש מנגנון פגום בליבו של האדם, שאם רק תשים אותו בעמדת כח, הוא ישתמש בזה לרעה.
לא, חלילה, לא כל אדם ולא בכל עמדה. אבל בהכללה גסה, נראה כאילו לתת יותר מידי כח לאדם אחד, הדבר עלול לפגום בו.
כלומר בנו.
הפילוסופית חנה ארנדט טענה במאמרה "Truth and Politics" אותו פרסמה כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ש"אמירת אמת וכנוּת לא נמנו אף פעם עם סגולותיו של הפוליטיקאי, וכי השקר נחשב תמיד כלי הכרחי ומוצדק בידיהם של פוליטיקאים ומדינאים."
אלא שבעולם של ימינו, אמת עובדתית שעומדת בסתירה לאינטרסים של קבוצה, ובמיוחד פוליטית, תתקבל בחשדנות, לא לומר עוינות. על פי ארנדט, היריבה הגדולה ביותר של האמת העובדתית היא הדעה, ולא השקר, ובפרט השימוש בבלבול בין עובדה לבין דעה. כלומר, בזמן שהשקרן רוצה להסוות שקר מכוון ומפורש, הוא פשוט מצהיר שהשקר אינו אלא דעה, וכי כמו לכל אדם במדינה דמוקרטית וליברלית, יש לו חופש ביטוי וזכות להביע את דעתו.
אנשים משתמשים בשקרים כדי להונות, כדי לחפות, כדי להיראות טוב יותר, ולא פחות נפוץ – כדי לא לקחת אחריות.
בסוג האחרון משתמשים בני האדם כבר מכיתה ג' כשהמורה מבררת "למה לא הכנת שיעורים?"...
כשאנחנו בעמדת כוח, קל לנו הרבה יותר להשתמש בשקר. המורה יכולה לספר שהיא איחרה לשיעור כי "הכלב אכל לה את המחברת" והיא לא תצטרך לתת את הדין מול התלמידים. אבל תלמיד שישתמש בתירוץ כזה, ובכן, יש סיכוי שהוא יפגוש את ההורים שלו באותו היום בבית הספר.
זה נכון בבית ספר, וברמת המאקרו במקומות עבודה. למנהלים הרבה יותר קל לשקר ולדברר את עצמם על פי רמת הנוחות שלהם. וזה הזמן לשאול את עצמינו ביושר (ואני מקווה שלפחות לעצמנו אנחנו מקפידים לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת) האם אכן עמדת כח מאפשרת לנו להגיד דעה שהיא לפעמים שקר, האם זאת הדוגמה שהיינו רוצים לתת לעובדים שלנו?
בשבועיים האחרונים מניית אלקטריאון - חברה המפתחת טעינה לכלי רכב חשמליים תוך כדי נסיעה - מחקה 1.5 מיליארד שקל בשבועיים, 60% משוויה, לאחר שדיווחה על הכנסות נמוכות משמעותית מהתחזיות. מן הסתם לא מדובר בשקר, אלא בכשל ביכולת לעמוד ביעדים ובצורה משמעתית. זהו מן הסתם כשל בתכנון, בהוצאות ובצפי, מסוג הדברים שאף אחד לא אוהב להודות בהם. אבל כאשר מדובר בגוף ציבורי שבו הכל נעשה בשקיפות מוחלטת, ההשלכה של כל ההחלטה כזו גוררת תגובה בהתאמה.
גם לי יצא לא פעם להיכשל, וגם להודות בזה. למשל, בזמן שהחלטתי להעביר משרד מגרמניה למכירות בסין. ההחלטה הייתה אולי נכונה, אבל התזמון לא היה נכון. כמנכ״ל חברה ציבורית זה כמובן לא היה נעים שלא לעמוד בציפיות להכנסות, אבל היה חשוב להגיד שטעיתי.
אנחנו נושאים משרות ניהוליות כאלו ואחרות ציבוריות או פרטיות, משרות שמעניקות לנו כח לידיים. משרות שעלולות לגרום לנו לעוף על עצמינו, לחשוב שאנחנו שווים יותר, שההחלטות שלנו תמיד מושלמות ומבריקות, והתחושה האומללה הזו עלולה לגרום לנו להשתמש בכוח על מנת לחפות על כישלונות, טעויות ומבוכות, ועוד.
היהדות חוששת ממצב כזה. ומלבד הפרדת הרשויות המורחבת (ארבע רשויות שונות, אם תהיתם) המפורטות בספר דברים, פרשת השבוע עוסקת בטיפול במצבי מעידה מוסרית.
וכדי לכפר על מצב כזה ישנו תהליך שבבסיסו הוא רוחני, נפשי ופסיכולוגי, והוא מיוצג על ידי קרבן.
אולם שימו לב לזה: פרשת השבוע, ויקרא, העוסקת בקורבנות השונים, מייחדת קטעים שלמים, ייחודיים, העוסקים בהקרבת הקורבנות על ידי הכהן הגדול, הנשיא, ועוד. ויש כאן מסר חשוב, כותב רבי יצחק עראמה, מגדולי הפילוסופים של ספרד בדור הגירוש. הכהן הגדול, המלך או הנשיא הם בעצם בני אדם ככל בני האדם, אולם יש להם קרבן ייחודי. אגב, יש גם קרבן ייחודי כאשר העם כולו חוטא: אז לא צריך כל אחד בפני עצמו להקריב קרבן, אלא התהליך מתנהל מול הכלל כציבור, כקולקטיב אחיד.
כן, יש כאן מדרג ואיננו מנסים לטשטש אותו. מדרג רוחני ומדרג היררכי. אולם בדבר אחד כולם שווים: בצורך להודות בכישלון ולקחת אחריות. לסמוך את הידיים על הקורבן ולהצהיר: כן, אני עשיתי את המעשה, אני לוקח אחריות, ואני מבצע תהליך של תיקון.
זה לא בהכרח תהליך נעים כל כך, הוא נעשה בחצר בית המקדש, נוכח עם ועדה. אבל המסר החינוכי הוא חשוב מאין כמוהו: בעלי סמכות אינם מורמים מהם, להפך: יש להם אחריות נוספת מכורח תפקידם. עליהם גם לשמש כדוגמא אישית.
והעיקרון הזה צריך ללוות אותנו במיוחד ברגעים בהם, איך נאמר את זה, יש לנו הזדמנות להדגים לעובדים שלנו מהי נטילת אחריות. להודות בכישלון, לומר טעיתי. אין דבר מכובד יותר מאשר להודות בטעות ולהביע אמון ויושרה בעובדים שלנו. המילה האחת שתגידו "טעיתי" כשיש לכם הזדמנות לומר אותה, תעניק לכם את תעודת היושר הנצחית, ותחזק פי כמה וכמה כל מילה שתוציאו מהפה מעתה ואילך.
קורה שמקבלים החלטה שהתבררה כשגויה. המבחן האמיתי הוא לאחר הטעות: היכולת לעדכן, לשתף ולקחת אחריות. זה אולי לא נעים בטווח הקצר, אבל זוהי חובתנו המוסרית, כלפי אלו שאיתנו, מעלינו או מתחתינו בהיררכיית הדרגות.
לטעות זה טבעי. להיכשל זה אנושי. אבל להודות בטעות זוהי גבורה
זיו אלול הוא מנכ"ל חברת פארי, חברת טכנולוגיות בעולם הרפואה הדיגיטלית, משקיע וחבר דירקטוריון במספר סטארטאפים וקרנות. יזם סדרתי ,ייסד וניהל את חברת אינראקטיב והוביל אותה לרכישה על ידי חברה גרמנית בשם פייבר שגם בה הוא מונה למנכ"ל והוביל את החברה לרכישה נוספת וגבוהה יותר על ידי חברה ציבורית אמריקאית. זיו חיבר ספר שמכר אלפי עותקים בישראל ״אבות הניהול״ הוצאת ״ידיעות ספרים״ ובאנגלית הספר הפך לרב מכר באמזון בתוך חודשיים.
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
