יצא הגורל ויום אחרי שלירי אלבג העלתה את הפוסט שלה, איזה גבר הצליח לעצבן את אחת החברות שלי. בהתחלה הוא דווקא לא עשה רושם של דוש. הוא כתב לה המון הודעות מקסימות בטינדר, לא היה מהסוג המבחיל הזה של גברים שכל כך ממהרים לסגור עסקה שהם כותבים לך היי בנאלי כמו קעקוע שחף ושנייה אחרי זה כבר מצפים שתתייצבי אצלם בבית עטופה בסרט. הוא עבד קשה כדי להשיג את המספר שלה, ואחרי שזכה בו הוא סימס אליה כל יום כדי לשאול מה שלומה או לספר לה על היום שעבר עליו כרופא ילדים, עד שהסכימה לצאת לדייט.
הדייט הראשון היה כיפי בצורה מפתיעה. הוא לקח אותה למסעדה אסייתית מוזרה בדרום העיר, כזו שרק סינים אמיתיים אוכלים בה, ואחר כך הציע לה שילכו לדירה שלו, שהייתה מאוד קרובה לשם. מתברר שהוא לא מנסה לגרור אותה לשם כדי להזרים אותה לסקס. הוא רק ביקש שתחכה למטה ברחוב והוא יביא את הכלבה שלו. וככה הם יצאו שניהם לטייל עם הכלבה, וזרקו לה כדור בגינה מתחת לירח שהציץ מדי פעם מתחת לעננים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
הדייט השני כבר היה גופני יותר. לא ממש סקס, אבל היו מספיק צחוקים ונשיקות בשביל שהיא תדווח שכן, המשיכה קיימת, יש עניין. רק שהנה העניין. הוא יצא מהבית שלה בסביבות 11 בלילה ביום שני, ולאורך כל יום שלישי הוא לא כתב לה אפילו מילה אחת. אפילו לא סמס קצר של היה לי כיף, מה שלומך. היא חיכתה כל אותו יום, אבל רק בבוקר יום רביעי הוא סוף-סוף כתב לה. מילמל משהו על זה שסליחה, אתמול היה לו יום עמוס, ומה בנוגע לדייט מחר?
עכשיו, החברה שלי תמיד הייתה מעולה במערכות יחסים. יש לה סבלנות של עכבישה בוגרת שטווה את קוריה באיטיות, והיא לא ממהרת להיפגע. אבל הפעם? הפעם היא לא גילתה אפילו גרם אחד של סבלנות. "זרקתי אותו באותו הרגע", היא אומרת לי. היא הסבירה לי שברגע שהוא כתב את ההודעה הזו על זה שהיה לו יום עמוס, עלתה בה פתאום בחילה. היא לא הייתה צריכה לפרט למה. רק לפני יום עוד התמזמזתם מול תנור סלילים ולא הפסקתם להסתכל האחד על השני באישונים מורחבים, ופתאום אתה בא ושופך דלי קפוא וחמוץ של הימנעות על כל התשוקה הזו שניצתה אתמול?
"ובכל זאת", אני אומרת עכשיו, "את יודעת שאם היית מבליגה ויוצאת איתו לעוד דייט, הוא כבר היה נופל לרגלייך כמו שהם תמיד נופלים, מה קרה שאיתו קפץ לך הפתיל?" "לא יודעת", היא אומרת, "אבל הפעם זה ממש הבחיל אותי. כבר לא עניין אותי אם זה בגלל שהוא רוצה לשחק אותה קשה להשגה, או שבאמת היה עסוק כי במשך כל היום הוא ניסה להציל ילדה קטנה שבלעה קובייה של לגו. פשוט עלתה בי מין תחושה כזו של מצטערת, זה פשוט לא מספיק לי”. היא שתקה קצת ואז אמרה, "ראית את הפוסט שלירי אלבג העלתה, מחובקת עם החבר שלה, ניר? והכתובת שהיא שמה מתחת, 'הלב שלם'? ככה אני רוצה. מישהו שממשיך לבעור עליי גם בנסיבות הכי קשות. אני רוצה לב שלם, לא חצי קלאץ', מבינה?"
זה נשמע מוזר, אבל האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת משפטים כאלו. הנה, רק אתמול, חברה אחרת שלי התקשרה אליי באמצע “חתונה ממבט ראשון” ואמרה שזהו, היא מפסיקה לצפות בתוכנית הזו. זה הפתיע אותי, כי כבר שנים שהיא אחת הצופות הכי מכורות של “חתונמי” ואפילו יש לה בלוג מצליח בנושא. "אין לי יותר סבלנות לכל האנשים האלו", היא אמרה לי, "אחרי שראיתי איך החבר של דניאלה גלבוע מציע לה נישואים בשידור כשהיא עוד בשבי ונשבע שהוא יחכה לה לנצח, למי יש כוח לאסף, הרווק התל-אביבי בן ה-40, שמרגיש פתאום עצובי כי האישה ששידכו לו לא מוכנה להתנשק איתו ברחוב בגלל שהיא באה ממשפחה חרדית ויש לה ילד בן 17 שצופה בבית? למען השם, פה יש אנשים שחיכו כמעט 500 יום לבן אדם אחד, וההוא מתבכיין לי שאין לו זמן לחכות למינדי עד שתתרגל למצלמות".
עם כל החטופים שכבר שבו אלינו, חזר אלינו עוד דבר אחד שאולי איבדנו בדרך. האמונה באהבה. ראינו לאחרונה כל כך הרבה מופעים של אהבה גדולה מהחיים. דוגמאות של אהבה בין חברים, כמו התצפיתניות שחזרו מעזה וסירבו להתפנות מבית החולים ולחזור לחדר הנעים שלהן בבית עד שאגם ברגר, החברה החמישית בלהקת הבנות הכי שווה ביקום כולו, תחזור אליהן. או אמילי דמארי, שביקשה מחמאס שייתנו את כרטיס היציאה לקית' סיגל במקום. הייתה שם אהבה בין הורים לילדים. רומי מכורבלת כמו גור בגוף של אמא מירב, אבא של ירדן ביבס מחבק את בנו ולוחש שוב ושוב "מתוק, כמה שאתה מתוק".
וכמובן, היו גם רגעים של אהבה רומנטית בין בני זוג. יש מישהו שלא חייך מול המרקע כשהוא ראה את אביבה סיגל קופצת באוויר ומוחאת כפיים ממש כמו נערת צופים שזה עתה התאהבה, כששמעה שבעלה ב-40 השנים האחרונות חוזר אליה? יש מישהו שלא הרגיש צביטה כשהוא ראה את האיחוד של לירי אלבג וניר אלבורו? בשלב הזה כבר כמעט כולם יודעים שלירי טיפלה בניר במסירות גדולה אחרי שנפצע בפיגוע דריסה במהלך שירותו הצבאי. היא הייתה כבר בשדה התעופה בדרך לחופשה כיפית בחו"ל כשהיא קיבלה את הסמס שהוא נפצע קשה. "לירי ישר עזבה הכל", כתב ניר בפוסט, "הגיעה לבית החולים ולא עזבה אותי לרגע. היא תמיד הייתה שם, גם כשהמצב הידרדר וכשהכל היה על הפנים".
אחרי זה הוא מתאר מה הרגיש אחרי שהבין שלירי שלו אכן נחטפה. "כשראיתי את הסרטון", הוא כותב, "הרגשתי שהרצפה שלי מתפרקת". כשהוא כתב את זה, נדמה לי שאין בן אדם אחד שלא חשב מי האדם שנותן לו תחושה שיש לו רצפה בטוחה מתחתיו, זה שאם חלילה ייעלם הוא ירגיש כאילו השמש לא מחממת וכל השעונים נעצרו.
יש משהו בתקופה הזו שאנחנו עוברים במדינה, שקורע את הווילון הדק הזה שבין חיים למוות, שבעצם תמיד קיים אבל נשאר בזמן שלום שקוף ובלתי נראה. כל כך הרבה שנים חיינו פה באשליה של שפע ונוחות. הזמנו בלי הפסקה מוולט, נסענו לסופ"ש במונטנגרו רק כי הציעו לנו כרטיס ב-20 יורו. הייתה מין תחושה כזו שהאני הקדוש הוא כל מה שחשוב. הוא והחפצים שלנו. בימים הרחוקים והמטופשים האלו, היו לנו את המותרות להסתכל על האהבה שיש לנו או אין לנו ולחטט בציציות שלה. אני לא מדברת על נישואים גרועים, על זוגיות שאין בה בכלל תשוקה. אני מדברת על התחושה הזו שיחד עם הדייסון והטיסות והוולט, גם האהבה שלנו אמורה להיות נוחה ושירותית ולהגיע ישר לפתח הבית שלנו.
ועכשיו נדמה לי, או שהחפצים קצת איבדו מהערך שלהם, שזה לא לחינם שדווקא עכשיו פרץ מרד נגד התמחור הגבוה של וולט. נפלה עלינו ההבנה שהנוחות שכל כך רדפנו אחריה היא מקסם שווא, פרק מטופש וזמני שהתמכרנו אליו. אם פעם אנשים שאלו את עצמם למה אין לי דירה מספיק יפה, השאלה החדשה שנשאלת בתקופה הזו היא בעיקר, מה משמעותי? מה חשוב? מי ידאג לנו אם ניחטף לעזה ויילחם יותר משנה למעננו בלי לעצור? אנשים כבר מתקשים להסתפק בקשרים חלולים ומזדמנים אחרי שראינו במו עינינו מה הן מסירות והקרבה, לירי שסעדה את ניר בפציעתו וניר שחיכה ללירי לאורך כל השבי. דניאלה גלבוע, שנמצאת עם החבר רועי מאז כיתה ז', ובכל זאת לשניהם יש קשר שאנשים בני 50 שנשואים 20 שנה יכולים רק להתקנא בעומק שלו. אולי בגלל זה החברה שלי הייתה כל כל מאוכזבת מהדיאט דוקטור שלה. כשאת מסתכלת על מה נשים וגברים עשו במלחמה הזו למען הכלל, איך חלקם הלכו ל-400 ימי מילואים בלי להתלונן ובלי לתרץ שהעסק שלהם בקשיים כלכליים, קשה מאוד לקבל איזה גבר-ילד מפונקי שכואב לו באגודל להקליד לך מה שלומך באמצע היום.
דמיינתי את דניאלה יושבת בחדר בלי שמש ובלי אוויר, ומחזיקה מעמד רק בזכות אור אחד שהמחבלים הארורים לא הצליחו לכבות לה - האור של האהבה שלה לרועי. הוא היה הנר שהיא החזיקה בלב
וככה גם אני, מסתכלת על היכולת שלי לאהוב בעיניים חדשות. בטח אחרי שקראתי את המשפט הבא בתוך הפוסט של דניאלה גלבוע. "תודה לך רועיקי שלי, אהבת חיי שנתן לי כל כך הרבה כוח מרחוק. היית בא לי בחלומות, במחשבות שלי בכל שעה ביום. היינו יותר משנה ביחד בלב וברוח. אני אוהבת אותך". דמיינתי אותה יושבת בחדר חשוך בלי שמש ובלי אוויר, ומחזיקה מעמד רק בזכות אור אחד שהמחבלים הארורים לא ידעו שיש לה ולכן גם לא הצליחו לכבות לה - האור של האהבה שלה לרועי. הוא היה הנר שהיא החזיקה בלב שלה ולא נתן לה להתייאש ולחדול. הוא באמת היה שם איתה, בלב וברוח, היא פשוט עצמה את העיניים וזימנה אותו. כשקוראים את זה, איך אפשר שלא לחשוב איזה כוח יש לאהבת אמת, שמסוגלת להביא אלייך למנהרה מסריחה בעזה את החיבוק שלו. את הריח שלו.
לא סתם החברה שלי איבדה את הסבלנות לגברים עם עומק רגשי של קופסת קורנפלקס. לא סתם מלא רווקות וגרושות מסביבי בוערות לקשר משמעותי ונוגע באמת. כבר לא משנה לאף אחת אם הוא ישלם בדייט הראשון, העיקר שיהיו לו מספיק בסיס ותוכן כדי שאפשר יהיה להיאחז בו כשהעולם ירעד.
המסירות של לירי וניר זה לזה, הקשר העמוק הבלתי ניתן לשבירה של דניאלה ורועי, החברות של התצפיתניות שעמדה במבחן גם מול נשק שלוף של מחבל שאיים במוות. קשה מאוד לראות את התעצומות האלה שלהם, ולא לרצות להשתנות קצת בשבילם. מזמן לא נראו במדינה הזו כאלו רגשות נאצלים, כזו אהבה שעומדת במבחן. ואולי הגיע הזמן להתרומם לגודל השעה ולהתחיל לבנות בתוכנו לבבות גדולים ומלאי נתינה שמתאימים לעת הזו, שראויים לכל אלו שהלכו מפה.
