זה היה דייט של חמיצות הדדית. דייט שבו ברור לשניכם כמעט מההתחלה שלא ייצא ממנו שום דבר. המתח המיני ביניכם כל כך לא קורה שברור שאם במקרה תתנשקו בסוף, זאת תהיה רק נשיקת מנו גבע כזאת. נשיקה שכל תפקידה היא לדגום אותו, לבדוק אם בכל זאת קיימת קצת משיכה. "ולא שהיה בו משהו רע", היא אומרת, "הוא נראה טוב, הוא עורך דין מצליח, הוא חכם. אבל הייתה כזו אנרגיה משעממת בין שנינו".
"עם וייב משעמם אין באמת הרבה מה לעשות", אני אומרת לה, יודעת שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לרווקה בת 35 זה להאשים אותה שהיא לא מנסה מספיק. זו טקטיקה מאוד פופולרית לאחרונה, להטיח ברווקים שכל מה שקורה להם זה באשמתם: הם בררנים מדי, הם לא נותנים צ'אנס, אם הם רק ייצאו לעוד דייט, בסוף ישתחרר שם משהו. בכל פעם שאני פותחת את הפייסבוק או את האינסטגרם אני רואה אינספור יועצי זוגיות שמתפרנסים נהדר מלגור בדיוק על החרדה הזו. אתה אשם שאתה לא מוצא אהבה, את לבד כי את לא מנסה מספיק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
האמת היא שלמדתי באוניברסיטה טיפול זוגי, וכן, יש אנשים מסוימים שיש להם דפוסים קבועים שדופקים אותם. כמו הבחורה חסרת הביטחון שתמיד מתאהבת בגבר הכי דוש. היא חייבת שהוא יתאכזר אליה כדי לאושש לה את השנאה העצמית ולהוכיח שהאמא השיפוטית שלה צדקה כשהיא נזפה בה שהיא תהיה כל כך יפה אם רק תוריד חמישה קילו. או הבחור ששנים של התמכרות לפורנו גרמו לו לאבד את הלהט הטבעי שלו. פלא שכשהוא יוצא לדייט הוא מקרין אנרגיה מינית של לפתן? אבל האמת היא, שרוב האנשים? אין להם יותר מדי דפוסים קטלניים שהופכים אותם לפסולי שידוך. מה שחסר להם זה קצת מזל לפגוש מישהו שהדפיקויות שלו מתיישבות בצורה נוחה על החוזקות שלהם, ולא סדנת קואוצ'ינג עם מאמנת ביצ'ית שתנזוף בהם שהגיע הזמן "להתחיל לצאת לחמישה דייטים בשבוע".
אני מסתכלת עליה, אנחנו חברות כבר חמש שנים ולא זיהיתי בה שום דפוס הרסני. היא בחורה יפהפייה, חכמה, מצחיקה וטובת לב. וכן, היא מוצלחת מאוד, אבל בשום שלב היא לא התעקשה לצאת רק עם גבוהים שדומים לעמוס תמם, או כל תנאי חיצוני אחר שמעיד על ראייה ילדותית של קשר. היא נתנה צ'אנס אפילו לבחורים שהם לא מאה אחוז לטעמה, אבל על דבר אחד היא לא הייתה מוכנה להתפשר. יחס. וגם הפעם, אין לי ספק שאם הבחור שנתן לה כזה דיאט-דייט עייף היה מעלה את רמת היחס שלו כלפיה, הוא היה מקבל דייט שני ושלישי.
אבל לא, במקום זה הוא ישב ונתן לה לשאול אותו שאלות. הוא אפילו לא סיכן את עצמו בלהחמיא לה על צבע העיניים שלה, או בלשאול אותה משהו לא צפוי על הילדות שלה. אז איך לעזאזל אני אמורה לשבת ולנזוף בה שהיא צריכה לתת לו צא'נס, כשהוא לא טרח לאתגר את עצמו מינימלית כדי להעיר בה טיפה של רגש?
בזמן האחרון נדמה לי שהעיר הזאת מלאה בגברים עצלים ורופסים שפשוט איבדו כל קשר עם הגבריות שלהם. הרי זה לא אמור להיות קשה מדי להעיר את גיצי ההתעניינות של הבחורה שיושבת בדייט מולך. שב עם עצמך לבד חמש דקות בבית, תחשוב על שאלה מיוחדת שאף אחד לא שואל באפליקציה. תסביר לה בדיוק למה היא מוצאת חן בעיניך, מה בנוכחות שלה, בפנים הספציפיות שלה תופס אותך, במקום לשבת ולדבר איתה על דיני חוזים ולצפות שהיא תיפול עליך כפרי בשל בסוף הדייט.
את כל אלו עורך הדין שישב מולה לא טרח לעשות, לזה לא היה לו כוח. אבל למה כן הייתה לו מספיק אנרגיה? להפחיד אותה. "אז מה איתך", הוא אמר, "למה את רווקה בגילך?" "לא יודעת", היא התחילה לגמגם, כי איך מסבירים את מערכת היחסים הארוכה האחרונה שנגמרה, חמש שנים של אהבה חברית שהיה בה אפס להט גופני. איך אומרים לזר גמור שאת מאלו שנותנות צ'אנסים, אבל משהו פשוט לא נדבק? וחוץ מזה, גם הוא רווק, ועוד רווק בן 41, מה פתאום הוא מפיל עלייך את השאלה הכי שנואה על אנשים פנויים מעבר לגיל מסוים - למה אתה לבד?
"אני מבין", הוא חייך, "אני יודע כמה זה קשה, השוק מלא בשבורים ובשבורות. לפעמים אני יוצא עם בחורה לדייט, חושב כמה שהיא מדהימה ואיך זה שהיא עדיין לבד, ואז בדייט השלישי אני מגלה את השריטה הספציפית שלה, שהיא קנאית מטורפת, שהיא תלותית שלא מפסיקה לסמס לי כל היום, ומבין בדיוק, אבל בדיוק, למה היא לבד". "אני לא בטוחה שכולם כאלו שבורים", היא אמרה לו, השיחה התחילה להכאיב לה. "כולנו שרוטים על כל הראש בגיל הזה".
זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על התופעה הזו. אם פעם היחידים שהיו מציקים לך למה את לבד ומתי תתחתני כבר היו ההורים המודאגים שלך או דודות רנדומליות באירועים משפחתיים, היום גם הרווקים האחרים, אלו שאת יוצאת איתם לדייט, רומזים לך בגלוי שמשהו לא בסדר בך שאת לבד. טקטיקת ה"כולנו באותה סירה", אני קוראת לזה, יותר נכון, "כולנו באותו קיאק שבור ועצוב של רווקות מאוחרת". במקום להשקיע כדי שהדייט יהיה נפלא, המאמץ הולך על להכניס את הבן אדם שיושב מולך לאותה סירה של עצב שאתה יושב בה. לפעמים זה מכוון, לפעמים זה סתם אינסטינקט שיתוף, משהו ששכיח מאוד בדור החרדתי של השנים האלו. הדייט לא מצליח להתרומם, אז בואי נרגיש את הכאב הזה ביחד. נדבר על האכזבות שחווינו בטינדר, נאוורר.
אם פעם היחידים שהיו מציקים לך למה את לבד ומתי תתחתני כבר היו ההורים המודאגים שלך או דודות רנדומליות באירועים משפחתיים, היום גם הרווקים האחרים רומזים לך בגלוי שמשהו לא בסדר בך שאת לבד
ומכל הדברים שדופקים את הדור הזה ומקשים עליו למצוא אהבה, אין לי ספק שזה אחד הגורמים הכי חזקים. העובדה שאת מוקפת מכל עבר באנשים שנמצאים בדיוק במצב שלך ובכל זאת עסוקים בלעורר בך ייאוש, סוכני פחד מטעם עצמם שדחוף להם להכניס בך את אותה הבאסה שהם עצמם מרגישים בכל מוצאי שבת.
אני מבינה, הם גדלו במציאות שיש בה עודף אינפורמציה. לאורך כל שנות ההתבגרות שלהם הם שמעו מאיתנו כמה נישואים זה קשה. ראו איך כולנו, בני הדורות הקודמים, ממהרים לעשות ילד-שניים ולהתגרש. רק שמרוב שהלעטנו אותם ברשת בפוסטים משתפכים על הזוגיות שהייתה לנו עם בן הזוג הנרקיסיסט, מרוב שהם הקשיבו לפודקאסטים על יחסים שמצטטים מחקרים שמוכיחים שהזוגיות בעולם במגמת ירידה, הם איבדו את הדבר הכי חשוב שצריך כדי להתאהב - והדבר הזה הוא תקווה. פשוט תקווה קטנה ושלווה שיש אהבה בעולם, שבסוף כולם מוצאים את הבן אדם שלהם ומתיישבים באיזו דירת פשרה חמודה עם סטנד של סוקולנטים בסלון וכיסאות מקש במרפסת.
"ואלו לא רק גברים שיוצאים איתי לדייט", היא אומרת, "אלא גם החברות שלי. אני באה אליהן במצב רוח טוב, ואז הן מתחילות לדבר על איך הכל גרוע, שואלות אותי אם ראיתי את הזוגות הגרועים שיש ב'חתונמי', מכניסות לי כזה ייאוש שכולנו נישאר לבד גם בגיל 50".
"ואם כבר 'חתונמי'", אני אומרת, "שתדעי לך שאני חושבת שהעונה הנוכחית רק מוסיפה לבור הפחדים שלכם". אלו לא רק הזוגות שיש בעונה הזו. אפילו הזוגות הכי מבטיחים, כמו חן וברק או אסף ומינדי, עסוקים בעיקר בריבים אפרוריים על מי יסחוב את השקיות או מי שכח לכבות את התנור. ושהפסיכולוגים לא יספרו לי שאלו ויכוחים מייצגים, ויכוחים שהם כאילו על שטויות קטנות אבל בפועל מסמנים משהו עמוק יותר בנפש, כמו העובדה שאסף הוא חולה שליטה ולא משחרר או שחן ביקורתית. אני זוכרת כל אחת ואחת מההתאהבויות הגדולות שלי, ובאף אחת מהן לא מצאתי את עצמי מתווכחת עם האהוב שלי אחרי חודש של היכרות על הרגלי השימוש הנאותים בטוסטר אובן. ה כל כך מדכא לראות אותם כופים על נשים יפות וחזקות להתעלם מעקצוצי הנשמה שעולים בהן, כשרובנו לא מצליחים להסתיר אפילו את האלרגיה שיש לנו לקולגה
אבל יותר מהכל, מה שמרגיז אותי בעונה הזו זה הקו החדש של המומחים. מין מדיניות של התפשרות בכל מחיר. ניקח את אולה ואופיר. צריך רק להסתכל על אולה, שהתחילה את העונה כבחורה לוהטת עם ביקיני לבן ועיני תכלת זוהרות מתקוות ולאט-לאט הולכת והופכת לקופאית מרופטת ועייפה שאפילו אין לה כוח למרוח על עצמה קצת ליפגלוס לפני שהיא מתראיינת למצלמה. אפילו הצופה הכי אופטימי יכול לראות שהשידוך שלה עם אופיר פשוט מכבה אותה, מוציא לה כל חשק לחיות. ובכל זאת, המומחים נוזפים בה שהבעיה היא בה. נורא מצטערת, אבל לא כל דבר אפשר לתקן, ולא כל דבר יכול לעבור אם רק תתמסרי ל-36 סשנים עם פסיכולוג ו"תעבדי", איזו מילה מתועבת, על המקומות הדפוקים שלך מילדות. מה שהמומחים עושים לאולה, וגם לאיזבל, זה בעצם להגיד להן שוב ושוב שיש בהן משהו לא בסדר, משהו רווקי טרמינלי ובררני שלא נותן מספיק צ'אנס. זה כל כך מדכא לראות אותם כופים על נשים יפות וחזקות להתעלם מעקצוצי הנשמה שעולים בהן, כשרובנו לא מצליחים להסתיר אפילו את האלרגיה שיש לנו לקולגה שכל הזמן מתעקש לספר לנו בדיחות אבא עבשות.
זה כל כך מדכא לראות אותם כופים על נשים יפות וחזקות להתעלם מעקצוצי הנשמה שעולים בהן, כשרובנו לא מצליחים להסתיר אפילו את האלרגיה שיש לנו לקולגה
"אז איך שומרים על התקווה?" היא שואלת, ואני כבר רואה כמה דמעות מתכנסות בזוויות העיניים שלה. בכל פעם שאני מסתכלת עליה ככה, כל כך צעירה ויפה, הלב שלי מתמלא במין תפילה שהוא כבר יגיע, הגבר שלה. ואני לא יודעת מה להגיד לה, איך שומרים על מדורת התקווה הזו דולקת בתוכך כשכל העולם מתגייס לספר לך שאת חיה בדור דפוק שבו אף אחד לא מתאהב. אני רק יודעת מה אסור לה לעשות, וזה להמשיך להסכים ולשתף פעולה עם תעשיית הפחד הזו. מוזר, הדור שלה כל כך מקפיד על כל מה שהוא מכניס לגוף הטהור שלו, אבל מה עם הנפש שלהם? הרי גם לשמור על תקווה, אופטימיות ואמונה באהבה זה סוג של הרגל תזונה. "צריך להימנע מלצרוך את כל הדברים הרעילים שמכניסים בך ייאוש", אני אומרת, "לא להמשיך לשבת מול גבר שבא לדייט ומנסה להכניס אותך בכוח לסירת הרווקות השבורה שלו. בשנייה שזה קורה פשוט תקומי ותגידי לו, 'אני מקפידה לצרוך רק דברים שירימו אותי' ותלכי משם".
והלוואי, אני חושבת כשהיא קמה ללכת, שבפסח הזה אנשים מבוגרים יבינו כמה הדור הזה סובל מכל ההפחדות. תספרו להם על ניסים, על הבת של החברים שהתאהבה בגיל 43 במושבניק הורס, תגידו להם שבחורה נפלאה עם חיים נהדרים לא חייבת בן זוג, היא כבר מספיק אהובה כמו שהיא.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
