"נו", אני שואלת אותה, "איך היה?" היא עונה "מדהים", ובקול שלה אני שוב שומעת את השמחה החדשה הזו שהפכה לאחרונה לחלק ממנה. "חכי, אני שולחת תמונה". כשהתמונה מגיעה, אני נעצרת במקום ומרגישה איך הדמעות עולות לי בעיניים. "אני לא מאמינה", אני אומרת לה, "את אשכרה לבשת לבן?" "כן", היא אומרת, "ברגע האחרון החלטתי לקנות לי חצאית טוטו לבנה והינומה. המוכרת שאלה אותי בת כמה אני ואמרתי לה 48. היא הייתה בטוחה שזו חתונת פרק ב', היית צריכה לראות את הפרצוף שלה כשאמרתי לה שזו החתונה הראשונה שלי".
הולך להיות ראש השנה כבד במיוחד, ודווקא בגלל זה אני נעצרת לשנייה על התחושה שעולה בי עכשיו. נס. הנס של שירה, הרווקה שכבר היה ברור לכולם שלעולם לא תלבש לבן, והנה היא פתאום, בתמונה מולי, ההוכחה החיה והמאוהבת שיש פלאות ונפלאות. "אני יודעת", היא אומרת עכשיו, "תמיד אמרתי שאני שונאת חופות, ושאם אתחתן זה יהיה רק באיזה בר בתל-אביב עם ג'ינס וויסקי, אבל משהו באהבה שלנו גורם לי לרצות הכל, את כל הטקס. לא משנה שאתמול אלו היו רק הנישואים המקוונים באינטרנט, והטקס הרשמי יהיה באביב הבא".
ועכשיו אני מסתכלת על התמונה מהטקס המקוון וחושבת לעצמי שכשאנשים מאוהבים באמת כמו שני אלו, הם מסוגלים לגרום אפילו לביקור במס הכנסה להיראות רומנטי. היא לבושה בחצאית הטוטו הלבנה, הינומת תחרה מכסה את שיערה האדמוני והארוך. אבל אין הינומה בעולם שתסתיר את ההבעה שעולה על הפנים שלה. מין אור זוהר ורך שפשוט שוטף אותה. והאור הזה מזכיר לי את הקעקוע שהיא עשתה כששתינו היינו בנות 30 פלוס. זו הייתה המילה "נהרה", שהיא החליטה לקעקע על זרוע ימין שלה באותיות שחורות דקות. "זו פשוט המילה הכי יפה בשפה העברית", היא אמרה לי אז, "את לא חושבת? זו שמחה טבעית שפורצת ממך החוצה כמו נהר ואני מקעקעת את זה כדי להזכיר לעצמי שככה אני רוצה להרגיש בחיים שלי". היינו כל כך צעירות אז, שתי ילדות שמנסות לעשות זה בגדול בתל-אביב ולמצוא תוך כדי כך את אהבת חיינו. לא היה לנו מושג כמה קשה עומדת להיות המשימה הכפולה הזו, להצליח למצוא גבר נורמלי ובמקביל להרים לעצמך קריירה בעיר שבה כולם מוכשרים, רעבים ונחושים.
בסוף אני מצאתי את בעלי, שהיום הוא הגרוש שלי. אבל שירה? היא הצליחה להגשים רק את החלק הראשון של החלום, ולהרים לעצמה חתיכת קריירה כמעצבת אופנה מבוקשת, בעיקר לבגדים של מסיבות טבע ופסטיבלים. את האחד שלה היא לא מצאה. גם לא עשתה ילדים. והנה הדבר היותר נדיר, מעולם גם לא הייתה לה מערכת יחסים ארוכה ואמיתית. בגיל 23 היה לה קשר רציני, אבל גם איתו היא לא עברה לגור. ומאז, שום דבר. אהבות Airbnb קצרצרות שלא החזיקו יותר מחודשיים-שלושה. זה היה הדבר שהכי הפחיד אותה, העובדה שהיא, כמו שבעצמה אמרה, "בתולה רגשית".
"ראיתי מסביב רווקות מנוסות עם מיליוני מערכות יחסים ארוכות מתרסקות ולא מצליחות למצוא", היא אמרה, "וכל הזמן חשבתי מה הסיכוי שלי, שמעולם לא חייתי בדירה אחת עם בן זוג, למצוא מישהו שיסכים לקבל את היצור המוזר שאני". כשהיא דיברה אני חשבתי שזה באמת טוטו אכזרי. אם אלוהים ירצה יידבקו אלייך מספיק התנסויות שילמדו אותך ממה להימנע ויחדדו את כישורי הזוגיות שלך, אם לא - את פשוט תלכי במדבר הזה, כמו שכתב ערן צור, לגמרי לבדך. מחפשת את האוצר הזה ששמו בן זוג כשכל מה שיש לך זו מפת אוצר קרועה שמעולם לא בדקת על אף גבר, ובלי שיהיה לך מושג איך מרגישה ומריחה ונטעמת האהבה הזו שאת מנסה למצוא.
לגבר שלה קוראים גור. הוא גרוש ואבא לשלושה ילדים די גדולים. חתיך בדרך אבהית ומגוננת כזו. הסלע החזק הזה שאת נצמדת אליו כמו אצה רטובה בימים שאת כמעט טובעת. בחיים לא חשבתי ששירה תמצא את התשובה לכל השאלות שהלב שלה שאל דווקא בגבר מהסוג הזה. היא תמיד העדיפה אותם יותר מעופפים. פיטר פנים נצחיים כאלו, קצת כמוה, שהדרך היחידה להשאיר אותם במיטה שלך זה לקשור את הצל שלהם אלייך בחוט.
בדיוק לפני שנה, בערב ראש השנה של שנת 2024, זו הייתה אותה שירה שהלכה לבדה על שביל חול צר בדרך לשפת הים. החוף היה ריק מאנשים, כולם היו עסוקים בארוחות החג שלהם, ועל הגבעות שמובילות לחוף הבונים בכרמל היו רק שירה וחבצלות החוף. "קצת קשה להאמין שרק לפני שנה אחת הייתי כל כך מיואשת", שירה אומרת, "בדיעבד הטקס שעשיתי על שפת הים לפני שנה היה רגע השפל שלי".
היו לה אז כאבים גדולים במיוחד לזרוק אל הגלים שלחכו בלשונות כחולות ואדישות את שפת החוף. ב-7 באוקטובר, בשעה 7:30 בבוקר, כשכל המדינה הייתה עסוקה או בלשרוד או בלהתחיל להבין את גודל הזוועה שנפלה עלינו, נפל על הדירה התל-אביבית של שירה טיל ולא השאיר ממנה כלום. "אז הלכתי לגור חודש וחצי אצל חבר טוב שלי", היא אמרה, "וזה היה סיוט. נאלצתי להתחיל הכל מההתחלה, מלמצוא לי גרביים ומברשת שיניים עד להבין שכל הרישומים שלי נשרפו ואני צריכה לייצר קולקציה מכלום". ובעוד היא מנסה לבנות לעצמה חיים חדשים בגיל 47, הודיע לה בן הזוג שלה - עוד גבעול יוגה רצוץ - שנמאס לו מהמדינה המסריחה הזו והוא מתעופף לו חד-צדדית לפרו. "לא אגיד לך שנשבר לי הלב", היא אמרה לי, "הבנתי שהוא כלום בשבילי כבר בבוקר של 7.10, כשכתבתי לו 'הלכה לי הדירה' והוא אפילו לא העלה על דעתו להציע שאבוא לגור איתו. אבל כן נשבר לי שם דבר אחר, האמונה שיום אחד אני אמצא מישהו שיאהב אותי".
באותו היום בחוף היא נתנה לעצמה בפעם הראשונה להרגיש את הכל. "פתאום נפל לי האסימון שלמרות שאני סמל השמחה מבחוץ, מאז שאני ילדה אני מתהלכת בעולם בתחושה של המתנה", היא אומרת, "כאילו שחסר לי חלק ואני מחכה למצוא אותו". והתובנה הזו, אני חושבת עכשיו, זה היה הרגע המדויק שבו הכל התחיל להשתנות. שנים היא לא הרשתה לעצמה להרגיש את העצב עד הסוף, נלחמה שלא להרגיש גרם של אכזבה על זה שהיא כנראה לא תדע לעולם איך מרגישה אהבת אמת.
אם אלוהים ירצה יידבקו אלייך מספיק התנסויות שיחדדו את כישורי הזוגיות שלך, אם לא את פשוט תלכי במדבר הזה, כמו שכתב ערן צור, לגמרי לבדך. מחפשת את האוצר הזה ששמו בן זוג כשכל מה שיש לך זו מפת אוצר קרועה
אז היא נתנה לחור בנשמה להיות, פשוט לכאוב, וזה בדיוק חוק הכלים השלובים של האהבה. ברגע שאת באמת מרפה מכל השליטה והמגננות ונותנת לכאב שניסית לברוח ממנו לבוא ולפעור את החור שלו בתוכך ממש כמו טיל בקירות הבית, זה בדיוק הרגע שבו החור הופך למגנט שקורא לשינוי. יש בלב שלך בדיוק את החלל שקורא למשהו אחר לבוא ולמלא אותו. או למישהו.
הוא תמיד היה שם בסביבה שלה. הם הכירו לפני עשר שנים בנסיבות של עבודה, הוא גם עובד במסיבות, רק מהצד הטכני כאיש תאורה, ותמיד היו להם שיחות מדהימות, רק שהוא היה נשוי אז. אחרי כמה שנים נפגשו שוב במסגרת איזה שת"פ, ואז גם נדלקו התשוקה והכימיה. הם קצת פלירטטו, אבל הוא היה גרוש טרי והיא רצתה משהו כל כך הרבה יותר רציני מטירון רווקות מתלהב. חלף עוד קצת זמן, וכל הזמן המשיך לחפש אותה במבטו. רק שהיא הייתה עסוקה עם אחד מהפיטר פנים שלה, והציעה לו שהם יהיו חברים. "לא היינו חברים שמדברים כל יום", היא אומרת עכשיו, "אבל כן שמתי לב שאני תמיד יכולה לסמוך עליו. כשחליתי בקורונה הוא התייצב לי בדלת יום אחד עם שקית מצרכים. כשחליתי סתם בשפעת הוא הגיע אליי עם שלושה סירים עם בישולים אפילו בלי שביקשתי. ועדיין, הוא לא נראה לי הטיפוס שלי. יציב מדי, הגיוני".
"אז איך הבנת שהוא האחד?" אני שואלת, והיא מחייכת. כמה חודשים אחרי התשליך, הוא פתאום סימס לה באחד הלילות. ובסמס שלו הוא העז להגיד לה משהו אמיתי ומסוכן. "החיים עוברים מהר", הוא אמר לה, "אני מאוד מתגעגע אלייך ולחברות בינינו ולא מוכן שהחיים שלי יעברו בלעדייך". והמסר הפשוט הזה, זה היה האות שהיא לא ידעה שהיא מחכה לו. אז הם קבעו שיתחילו להיפגש כל שבועיים, בהתחלה כחברים ולאט-לאט כשני נרות מהוססים שבוערים מתשוקה, עד שבינואר האחרון הוא הציע לה חברות, בלי להתבייש ובלי לחשוב שזה משהו ששייך לשנות ה-70.
וגם אז היא המשיכה להילחם בו. בעיקר כי פחדה שהוא לא מאוהב בה באמת, אלא רק באישה המרשימה שהוא רואה מבחוץ, ומה יקרה אם הוא יגלה שבתוכה היא לגמרי-לגמרי בתולה רגשית. חילזון ביישן ומקופל שאין לו מושג מה עושים כשרבים את הריב הכי גדול שלכם, אם לטרוק את הדלת וללכת ליומיים או להישאר פה, בתוך המרק הסמיך של המריבה.
שבוע לפני שהם עברו לגור ביחד בדירה שכורה משהו הסתבך עם החוזה שהוא חתם עליו, והדירה נלקחה. "אז נעבור לגור אצלך", הוא אמר, בטוח כמו תמיד לגבי החיבור שלהם. "רק שהדירה שלי היא חדר וחצי", היא אומרת עכשיו, “את קולטת איך אלוהים שיחק בי? כל כך פחדתי לעבור לדירה גדולה איתו ביחד, בסוף התברר שאני הולכת לבדוק את ההתאמה בינינו בכוך של 38 מטר מרובע". אחרי שהוא עבר לגור איתה במגירת הסכו"ם הכי פצפונת ביקום, התברר שהם מסוגלים להיות מאוהבים גם שם.
"אני מרגישה שהתחתנתי עם החבר הרציני הראשון שלי מהצופים", שירה אומרת, "בעצם, אופס, באמת התחתנתי עם החבר הרציני הראשון שלי, רק בגיל 48". אני מקשיבה לה וחושבת שאין חוקים. זה יכול להגיע לך כשאת עוד בתיכון, זה יכול לקרות כשאת רווקה שנושקת ל-50 וכבר ויתרת על הרעיון. "זה מה שבא לי להגיד לנשים ולגברים שמרגישים לבד בחג", שירה אומרת, "שהבן אדם שלכם כבר מחכה לכם באחד הסיבובים והוא יגיע בדיוק בזמן הנכון, לא דקה אחת לפני ולא אחת אחרי".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
