הרשי פרידמן (75) נוחת בישראל לפחות פעם בחודש. איש העסקים החרדי־קנדי, ציוני נלהב שנולד וגדל במונטריאול, מגיע מהצד השני של הגלובוס - קנדה, ניו־יורק ומיאמי - כדי לנהל את "אזורים", חברת הנדל"ן שרכש ב־2011 ושהפך מחברה במשבר בשווי 470 מיליון שקל לאחת מחברות היזמות הגדולות בארץ, ששווייה מוערך כיום בכ־4.2 מיליארד שקל עם כ־40 אלף דירות בצנרת.
ב־15 השנים האחרונות הוא ראה את העליות והמורדות של ענף הנדל"ן המקומי מנקודת המבט של יו"ר דירקטוריון ובעל שליטה בחברה ישראלית, אבל גם כמי שמסתכל על הנעשה כאן מעיניים של איש עסקים בינלאומי, שמאחוריו מסורת של הצלחות עסקיות. אל הראיון במשרדי החברה ברחוב הארבעה בתל־אביב הוא מגיע היישר מנתב"ג אחרי 22 שעות טיסה ממיאמי – ולוחץ את ידי. "אכפת לך אם אעשן?" הוא שואל בנימוס רגע לפני שאנחנו מתחילים לשוחח. הביקור החודשי שלו הפעם מתרכז בהשקה של פרויקטי דגל של החברה בירושלים ובהרצליה.
עם קריירה ענפה שהחלה בגיל 17 בחברת הטקסטיל המשפחתית, שאותה הפך למובילה מקומית, פרידמן בלט לאורך השנים ביכולת שלו להוביל חברות שנמצאו בקשיים אל דרך המלך. בין הישגיו הבולטים ניתן למנות את הפיכתה של חברת אריזות המזון שהקים לשחקן המרכזי בצפון אמריקה בתחומה, וכן את הפיכתה של חברת אגריפרוססורס ליצרנית הבשר הכשר הגדולה בארצות־הברית, כאשר החברה שבבעלותו מייצרת בין היתר אריזות למותגים מובילים כמו פפסי, נסטלה ו־Elle Candy.
"הכל התחיל כשהיה לי בן מתבגר ששלחתי אותו ללמוד בישיבה בירושלים כשהיה בן 18", נזכר פרידמן, נשוי מעל 50 שנה עם 6 ילדים, נכדים ונינים. "הייתי מגיע לבקר אותו באופן קבוע, ואז אמרתי לעצמי - אתה יודע מה? הרי אתה כבר כאן, אז כדאי להשקיע בישראל. זה מה שיהודי טוב עושה". אבל החוויות הראשונות לא היו קלות. "בפעם הראשונה אתה מאבד הכל," הוא נזכר. "לא רק שלא קיבלתי בחזרה את הריבית, גם ההון עצמו הלך לאיבוד. התמקדתי בעיקר בבית־שמש ובאשדוד, זה היה לפני 30 שנה".
הוא הקים את חברת CBD על שם שלוש נכדותיו - חני, בסי ודבורה. "זו הייתה חברה קטנה שניהלנו בה שניים־שלושה פרויקטים בשנה", אומר פרידמן, שמעורב מאוד בחיי ילדיו, ובמקביל מקפיד לשמור על קשר הדוק עם הקהילות היהודיות בעולם. את הכוונת על אזורים שם שנתיים לפני הרכישה, כשהחברה עוד הייתה בבעלות איל הנדל"ן החרדי שעיה בוימלגרין. "כמעט הגענו להסכם, וברגע האחרון הוא חזר בו. בזמנו הייתה לי מערכת יחסים טובה עם בנק מזרחי. כשלקחו ממנו את המניות, המנכ"ל התקשר אליי ואמר שהן זמינות. הבנק יצא לכמה הצעות, ולי הייתה את ההצעה הטובה ביותר".
הרשי פרידמן: "האנטישמיות הגיעה גם לקנדה, והמצב שם מאוד חמור. אני יו"ר בית ספר באזור שלנו וירו לתוך החלונות שלו פעמיים. יש אזורים אחרים שבהם זרקו בקבוקי תבערה על בתי כנסת"
"אזורים הייתה אז כמעט על סף פשיטת רגל", הוא מתאר. "ברכישה הראשונית קניתי כ־64% ממנה תמורת 300 מיליון שקל, ואז המניה ירדה. לא רציתי לאבד את האחוזים שלי, אז המשכתי להשקיע. החברה פעלה בהודו, דרום אמריקה, קנדה, ארה"ב, כמעט בכל מקום חוץ מישראל. אז החלטנו לצאת מהפיזור בעולם והצעד הראשון היה לחזור לאל"ף־בי"ת – נדל"ן בארץ. הצלחנו לצאת מההשקעות בחו"ל בלי להפסיד כסף. ואז התחלנו לשפר את תוצאות החברה, צעד אחר צעד".
בתקופת כהונתו של משה כחלון כשר האוצר נכנסה אזורים לפרויקטים של מחיר למשתכן, אבל לדברי פרידמן, "גילינו שזה לא מתאים לנו. כדי לגרד קצת רווח מהפרויקטים האלה החברה צריכה להיות גם חברת בנייה, אבל אנחנו לא עוסקים בביצוע, אנחנו חברה יזמית". זה היה השלב שבו היא החלה לעסוק בפינוי־בינוי, והפכה לאחת החברות הגדולות בתחום. במקביל, החלה לפעול בתחום הדיור להשכרה ארוכת טווח.
"נכנסנו לקונספט חדש בתקופה שבה הריביות היו נמוכות וזה היה מאוד הגיוני", מתייחס פרידמן לתחום השכירות לטווח ארוך. "אמרנו לעצמנו – לא נרוויח מהפרויקט ב־5־10 השנים הראשונות, הרווח יגיע מההשבחה של הנכס. אבל כשהריביות עלו, התחום נכנס למחנק וערך הנדל"ן ירד". היום כמעט כל הקרקעות שרכשה אזורים בבנייה, ופרידמן מעריך בזהירות שריבית בנק ישראל תרד בקרוב, "ואז המצב יהיה עוד יותר טוב".
בין קנדה לישראל
אבל המצב לא טוב. לא בארץ ולא בעולם. גם פרידמן מודה בכך ואומר שהאנטישמיות הגיעה לכל מקום, "גם לקנדה, והמצב שם מאוד חמור. אני יו"ר בית ספר באזור שלנו וירו לתוך החלונות שלו פעמיים. יש אזורים אחרים שבהם זרקו בקבוקי תבערה על בתי כנסת", הוא מספר. נקודת האור מבחינתו היא שהמצב השברירי יגרום ליהודים רבים לעזוב ולעלות לישראל. "זה נכון שיש כאלה שעוזבים את הארץ בגלל המצב, אבל לדעתי יותר יגיעו", הוא אומר. "כולם מחכים לראות מתי המלחמה תיגמר. ככל שהיא תיגמר מהר יותר, כך אנשים יגיעו לישראל מהר יותר, בין אם לנתניה, תל־אביב, ירושלים, בת־ים או נהריה. כבר עכשיו זה קורה, ועם החגים אנחנו מצפים לעלייה במכירות".
ומה איתך? אתה רוצה לגור כאן?
"האמת? יש לנו כבר הרבה דירות. אבל בשביל עצמי אני כנראה אקנה משהו בעתיד. חשוב לי שיהיה לי נוח, אני לא רוצה להתעסק עם סידורים. כשאני בא, אני רוצה שתהיה לי עזרה בתחזוקת הבית ובשירותים הכלליים. כבר 25 שנה שאני מתארח במלון הילטון בתל־אביב כשאני בא לארץ, אני כבר חלק מהריהוט", הוא אומר בחיוך. "מכירים אותי שם, מתייחסים אליי כמו אל בן בית. זה נוח, זה הבית השני שלי". אפילו במשפחתו זה כבר קורה: "יש לי נכדים נשואים שחיים כאן עם הילדים שלהם, והם אוהבים את זה. חלקם אפילו אמרו שהם רוצים לעבור לגור כאן לצמיתות".
ואתה לא חושש?
"אין לי התנגדות. אם זה מה שיעשה להם טוב, כולם יודעים – ישראל זו ישראל, זה סגנון החיים, ואם הם מאושרים כאן, אז למה לא לגור כאן? צריך לזכור, בצפון אמריקה האנטישמיות לא הולכת להיעלם כל כך מהר. אני רוצה לקוות שאנחנו כבר קרובים לסוף המלחמה. אנשים שואלים אותי: אתה נוסע לישראל כל כך הרבה, אתה לא מפחד? ואני אומר לכולם – בישראל זה החיים. ככה זה מאז 1948, זה לא השתנה ולא ישתנה. הייתי כאן בזמן פיגועים, אפילו אבא שלי היה פה. היופי בישראל הוא שגם כשמפציצים את המדינה והשוק נסגר אז תוך כמה שעות או ימים הוא כבר פתוח מחדש ומתפקד כרגיל. אתה אפילו לא יודע שהיה משהו. זה החיים פה – מטורפים".
לפני כמה חודשים נסע לבקר בכפר עזה. "אמרו לי: אתה משוגע? עניתי: לא, אני רוצה לראות מה באמת קרה. רציתי לראות באמת וזה היה נורא. אם אתה לא רואה בעיניים אלא רק שומע אתה לא יכול להתחבר לסיפור עד הסוף, אני רציתי לראות את המקום בעיניים. העברתי שם יום שלם, וצריך להגיד – חוץ מהזוועות, גם רואים את הדברים הטובים שצמחו משם. למשל, מישהו פתח מסעדה שמבשלת לחיילים. הלכנו לבקר שם, זה היה מדהים. חיילים ומפקדים נכנסו לאכול ארוחת צהריים או ערב והחלטנו לתרום להם. הם רצו ספרים, אז שלחנו להם ספרים. והקרבה הזאת בישראל בין האזרחים, עם מלחמה או ללא מלחמה - זה פשוט לא ייאמן".
יש קרבה, אבל יש גם חילוקי דעות, בלשון המעטה.
"אני רואה את זה, אני שומע על זה כשאני מגיע הנה, הכבישים הראשיים חסומים, יש הפגנות ויש המון דעות. מצד אחד, כולם רוצים את החטופים בחזרה, אבל לצערי זה נראה רחוק, זה בעצם הקלף היחיד שיש להם, ולצערי הנושא נהיה גם פוליטי שלא לצורך. לא ניכנס לפוליטיקה. אבל כאדם מן השורה – אני יכול להזדהות עם האזרחים שמפגינים. הם רוצים את המשפחות שלהם בחזרה, חיים או חללים".
"הכל פה לוקח זמן"
בשנה שפרידמן רכש את חברת אזורים, התקיימה בארץ מחאת האוהלים, סוף שנת 2011. "אני זוכר זאת היטב", הוא אומר. "זה עזר? לא ממש. האמת היא שאם באמת רוצים שינוי, זה תלוי אך ורק בממשלה. אם רוצים לעזור לאזרחים אז הממשלה צריכה להתערב. הרעיון של מחיר למשתכן, למשל, היה טוב, אבל בפועל זה לא עבד. עד שהמספר של מישהו עלה בהגרלה, הדירה שהוא רצה כבר לא הייתה זמינה. מי שרצה דירת שני חדרים, נשארו לו רק דירות ארבעה חדרים, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות אותן. היו לנו הרבה פרויקטים כאלה, אבל מבחינתנו זה היה כמו להחליף ארבעה רבעים בדולר אחד".
"הפועלים הפלסטינים עושים עבודה מצוינת. הסינים בעיקר מתמחים בתשתיות ופחות בעבודות גמר. אני ער לזה שיש פיגועים, זה כואב. אז יש דילמה – גם אם שמים מאבטח בכל אתר"
הממשלה מצליחה להתערב במשבר הנוכחי?
"אחת הבעיות המרכזיות היום היא המחסור בכוח אדם, בישראל פשוט אין מספיק עובדים והממשלה היא זאת שצריכה לפתור את הבעיה. אם בארה"ב, בחדר בגודל הזה שאנחנו יושבים בו יהיו חמישה דחפורים שיבואו לעבוד, בישראל בשטח פי עשרה משטח החדר הזה יהיה רק דחפור אחד. הכל לוקח פה הרבה יותר זמן ונמרח לכמה וכמה שנים – מהשלב של קבלת הקרקע, עד לקבלת אישור חפירה, וגם אז כשאתה מתחיל את התהליך אתה לא יודע אם תקבל בסוף היתר בנייה, או שישנו לך את התוכניות".
חוץ מהמחסור בעובדים, פרידמן מצביע על הבירוקרטיה המקומית הסבוכה כמכשול נוסף בקידום פרויקטים, בעיקר במסגרת של פינוי־בינוי. "אפשר להשקיע המון כסף, ואחרי עשר שנים לגלות שהפרויקט בכלל לא יקרה כי בסוף התהליך פתאום יש קשיים מול הרשויות או הממשלה. מבטיחים לך הכל, ואז דורשים ממך לבנות כבישים חדשים, תשתיות, דברים שלא חושבו מראש, לפעמים אפילו דרישות לא הגיוניות. ישראל שונה מאוד מקנדה או מארה"ב בהיבט הזה. בארה"ב אפשר להקים פרויקט בשנה וחצי, פה זה לוקח חמש שנים".
אלפי דירות נפגעו מההפצצות האיראניות, אין לנו פריווילגיה לבזבז זמן.
"אחרי הטילים ששוגרו מאיראן ונפלו בישראל, ביקרתי באתרים שונים בארץ. היה הרבה יותר נזק ממה שהממשלה הודתה בפומבי ובתקשורת. ראיתי במו עיניי את ממדי ההרס, זה היה נורא, ועכשיו המשימה הבאה היא לדאוג שלאנשים שפונו מבתיהם תהיה קורת גג. באחד הלילות במהלך הביקור שלי נסענו לבת־ים לראות את ממדי ההרס שם. זה היה פשוט נורא, וכל מה שחשבתי עליו זה שהאנשים האלה שביתם נפגע צריכים עכשיו למצוא מקום לגור בו, גם אם זה באמצע הלילה".
6 צפייה בגלריה
בית שנפגע בתל אביב במתקפה האיראנית. "המשימה היא לדאוג שאנשים שפונו מתביהם תהיה קורת גג"
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
אז מה הפתרון? לפתוח את השערים בפני הפלסטינים למרות המצב הביטחוני הנפיץ?
"הפועלים הפלסטינים עושים עבודה מצוינת. הסינים בעיקר מתמחים בתשתיות ופחות בעבודות גמר. אני ער לזה שיש פיגועים, זה כואב. אז יש דילמה – גם אם שמים מאבטח בכל אתר. ראינו את זה לא מזמן בפיגוע בירושלים, וזו בעיה אמיתית".
מכשול עלויות הבנייה
פרידמן מחלק את הזמן בין ישראל לקנדה, תוך ניהול החברה מרחוק, כבר שנים ארוכות. "אני רגיל לנהל כמה חברות במקביל, זה בגנים שלי", הוא מסביר. "יש לי אהבה לישראל, והעסקים פה הם חלק ממני. אני מצליח לנהל הכל, יש לי אנשים מצוינים שעובדים איתי, למשל עדי הוא אחד מהם. בכל חברה יש אנשי מפתח מעולים, והתפקיד שלי הוא לעבוד איתם ולתמוך בהם כדי שהחברות יתנהלו טוב".
עדי הוא עדי דנה, מנכ"ל חברת אזורים, שנכנס לתפקיד לפני כשלושה חודשים אחרי חמש שנים כמנכ"ל חברת "ישרס". דנה, בן 51, מתגורר בתל־אביב, נשוי ואב לשלושה, מביא עימו למעלה מ־20 שנות ניסיון בענף הנדל"ן. בין העסקאות הבולטות שהוביל — הקמת קריית הממשלה החדשה והיכל המשפט בפתח־תקווה.
כשהוא נשאל האם להערכתו מחירי הדיור ימשיכו לרדת, על רקע הדיווחים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והכלכלן הראשי במשרד האוצר על ירידה בהיקף העסקאות ובמחירי הדירות בשבועות האחרונים, פרידמן משיב בשלילה: "זה מיתוס, לא יקרה". כמה ימים לפני מועד הראיון קרא מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, יהודה מורגנשטרן, לרוכשים "לקנות דירות אם יש לכם כסף בבלטות – אבל להתמקח"; וזמן קצר לאחר הראיון אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו הציג את גרף הירידות במחירי הדיור במסיבת העיתונאים הכלכלית שערך אחרי נאום סופר־ספרטה.
אבל פרידמן מתעקש: "בחודשי הקיץ הייתה עלייה חזקה במכירת דירות, כמעט כמו בחצי שנה שלמה. ואז קצב המכירות שוב נרגע כשהממשלה זימנה עוד 100 אלף איש למילואים". דנה, שהצטרף לראיון, מוסיף: "בתוך מלחמה כזאת, העובדה ששוק הנדל"ן עדיין כל כך פעיל, זה כמעט נס. אחרי שנתיים של מלחמה, לראות ירידה כל כך קטנה בכמות המכירות ושהשוק מתנהל בכלל בצורה כה יציבה, זה אירוע כלכלי יוצא דופן".
6 צפייה בגלריה
עדי דנה (מימין) עם פרידמן. ''העובדה ששוק הנדל''ן עדיין כל כך פעיל זה כמעט נס''
(צילום: תמר מצפי)
בחזרה לפרידמן, הוא מתייחס לקפיצה בעלויות הבנייה: "בשנים האחרונות קבלני הביצוע אומרים – הפסדנו כסף על הפרויקט שלכם, תחזירו לנו. בנוסף, כשיש מחסור בכוח אדם, הפועלים יכולים לעבור מפרויקט לפרויקט ולדרוש תשלום גבוה יותר. צריך גם לזכור שאחרי מבצע עם כלביא נגרם המון נזק לבניינים, ויש אזורים שבהם נאלצנו לא רק לתקן אלא להחליף את החלקים שנפגעו. אי־אפשר לשים פלסטר, זה לא הוגן כלפי הרוכשים, ולכן החלטנו להזמין את כל החלקים מחדש, למרות שזה הרבה יותר יקר ולוקח יותר זמן".
דנה מחזק את הדברים: "אין מספיק תכנון עתידי לחומרי גלם, המכשול המרכזי הוא עלות הייצור של הדירות. צריך גם להמשיך לקצר את הליכי הרישוי, עבודה מורכבת יותר, אך אפשרית. זה הרבה יותר טוב מאשר לנסות להוריד מחירים באמצעות הגבלות. כבר עכשיו רואים את זה: בעוד מחירי הבנייה עולים, מחירי הקרקע במכרזים יורדים. אבל מתי אותן קרקעות יהפכו לדירות? בעוד 7־8־9 שנים. אם מטפלים עכשיו בעלויות הבנייה, זה עוזר עכשיו. זה הנושא הכי דחוף".
בחזרה לדירות הרפאים
לשאלה איך מתמודדים עם הבעיה, פרידמן משיב כבעל ניסיון שצלח לא מעט משברים עם עסקיו. פרידמן: "בכנות, יש תקופות טובות ותקופות רעות. צריך לנהל את החברה בידיעה שתמיד יש מחזורים. בערך כל עשר שנים יש משבר, בין אם נרצה ובין אם לא. עד הקורונה היה טוב. ברגע שהתחילה – התחיל משבר אחרי משבר. קודם המגפה, אחר כך הריביות עלו, ואז התחילה המלחמה. המדינה צריכה קודם כל להוריד את מס המשקיעים. צריך לזכור שכל משקיע מביא כסף למדינה, וכך גם משקיעים זרים שמביאים כסף זר. זה טוב לכלכלה".
אתה מדבר על דירות להשקעה לתושבי חוץ.
"פעם קראו לזה דירות רפאים (הכוונה לדירות ריקות של תושבי חוץ, שמגיעים אליהן בחגים או לנופש – ה"צ). במיאמי יש לנו את אותו הדבר. אשתי מאוד אוהבת לבלות שם ולמזלי יש טיסות ישירות ממיאמי לתל־אביב, אז זה מסתדר. הנה למשל בילינו בדירה שלנו יחד את סוף השבוע הקודם, היום נָחַתִּי פה ובסוף השבוע אחזור לחגוג איתה את ראש השנה (הראיון התקיים כמה ימים לפני ראש השנה – ה"צ). אם תלכי לדירה שלי שם עכשיו תראי ש־80% מהבניין ריק. העירייה מרוויחה המון מהארנונה ומהמסים, זה רווחי".
"יש לנו פרויקטים בירושלים שבהם יש רשימת המתנה של אמריקאים. אנחנו בונים פרויקטים באזורים שמתאימים גם לדתיים, גם לחרדים, גם לישראלים מהציבור הכללי – לכל קהל יעד", הוא ממשיך. "אבל צריך לאפשר לזרים להגיע לכאן, להביא כסף ולהניע את הכלכלה בארץ, במיוחד עכשיו עם כל ההוצאות והרזרבות שצריך לשלם. המלחמה עולה הון תועפות, אז בממשלה נדרשים לחשוב בצורה רחבה ולהבין שכן, נבנות הרבה דירות, אבל הן לא נבנות סתם. הן נבנות לאוכלוסיות שונות, לאזורים שונים. יש יותר מדי דירות? תורידו את המס, תנו למט"ח להיכנס".
גם דנה מבקש להתייחס לסוגיית דירות הרפאים: "אנחנו רואים הרבה קונים בשכונות כמו מלח הארץ או ארנונה בירושלים, שם הרוכשים הם תושבים זרים. כשישבתי בבית קפה בארנונה, שני שלישים מהאנשים דיברו אנגלית. אז זה לא רק דירות רפאים – אלה אנשים שבאמת משנים את חייהם, באים לחיות כאן".
פרידמן: "גם בבית־שמש יש הרבה תושבים זרים, היא כולה דוברת אנגלית".
דנה: "נכון, ואנחנו מרגישים את זה. רבים מהם אנשים אמידים עם עסקים, שמבקרים בארץ באופן קבוע. אנחנו מתכננים חלק מהפרויקטים מראש לאוכלוסייה הזאת, גודל הדירות שהם רוצים, בית כנסת בתוך המתחם אם הם רוצים. מדובר באוכלוסייה יצרנית, מרביתה מרקע דתי. אני לא בטוח שמישהו באמת חושב בממשלה מה לעשות עם גל העלייה הזה".
הרוכשים שלכם בירושלים מגיעים לרוב מרקע דתי או חרדי. מה דעתך על שירות צבאי לחרדים?
פרידמן: "אני מאמין שכולם צריכים ללכת לצבא. או שאתה באמת לומד, או שאתה הולך לצבא. יש לי חתן, ניסיתי לשלב אותו בעסקים, הוא לא הצליח בניהול כי הוא היה יותר מדי 'למדן'. הבנתי שהכי פשוט שהוא יבוא למשרד וילמד כל היום. לגבי כולל, יש רבנים שאומרים: או שאתה לומד ברצינות, או שאתה הולך לצבא. כמובן שיש הרבה שמתנגדים לזה, וזה יוצר דילמה. אי־אפשר לעצור את כולם, אבל אפשר לעשות בדיקה: בבוקר להחתים נוכחות, יוצא לאכול צהריים - לחתום יציאה, חוזר - לחתום חזרה. כמו בעסק שלי. אני לא רואה בזה בעיה, אבל יש התנגדות. הם לא רואים בזה משהו מכובד".
פרידמן ממשיך: "אני באמת חושב שצה"ל צריך להתרחב. ראיתי חרדים שהולכים לצבא. זה קורה לאט־לאט. רואים חיילים חרדים עם פאות ארוכות וזקנים גדולים, עם נשק ביד, בעזה. זה מתחיל. כמה זה יגדל? זה תלוי ברצינות שהממשלה תשקיע בזה. או שהם ילמדו באמת, או שילכו לצבא. אני חושב שנראה יותר חרדים מתגייסים. כבר היום אני רואה יותר, לפי תמונות שאני מקבל. לצערי, יש גם חיילים חרדים שנהרגו, זו מלחמה עם מחירים כבדים. אני חושב שבעתיד נראה יותר חרדים בצבא. זו דעתי".
לפני סיום, אני רוצה לשאול אותך: אתה בתחום כל כך הרבה שנים, מה עדיין מניע אותך לקום כל בוקר? ומה אתה מאחל לשנה החדשה?
"זה פשוט: אני אדם עם מוטיבציה, אני לא יכול לשבת בשקט. אני תמיד מחפש מה עוד אפשר לעשות. אני אוהב להצמיח חברות, אני חושב על תוכניות עתידיות, גם לאזורים. אני אגיד לך יותר מזה, אנחנו כבר הורסים פרויקטים שנבנו על ידי אזורים לפני יותר מ־50 שנה ובונים אותם מחדש.
"לשנה החדשה אני מייחל ומאחל לשלום בישראל. שכל החטופים יחזרו הביתה. מה שקורה במלחמה, כבר לא מעניין אותי. כל מה שאני באמת מאחל זה שכל החטופים יחזרו לביתם, שיחזירו אותם הביתה, זה הדבר הכי חשוב. החטופים חייבים להשתחרר. זו המשאלה שלי – שכל ההורים ושכל המשפחות יהיו מאושרים, צריך לשים לזה סוף. זו המשאלה הכי גדולה שלי – שיהיה שלום בישראל. אני לא יכול לאחל יותר מזה. שכולם יחזרו לחיים נורמליים".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
