"יש כאן במדינה ים של כאב, שכול ועצב", אומרת רעיה שטראוס. "אני לא יכולה להיכנס לים הזה. זה שואב ממני כוחות ומייאש. זה חלום בלהות. אני מתעלמת, אחרת אהיה ממורמרת כמו כולם. לכן אני מתרכזת רק במה שאני יכולה לשנות. זה מה שנותן לי כוח. לקום בבוקר ולחפש איך אפשר להשפיע ולעשות טוב. אני מסתכלת רק על חצי הכוס המלאה – על אנשים טובים ומלאי אופטימיות, שאני עובדת איתם ללא ליאות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
שטראוס, 85, לשעבר מבעלי חברת שטראוס, מקדישה כיום את מירב זמנה לפרויקטים פילנתרופיים לשיקום אזור הצפון. זוהי חצי הכוס המלאה שלה. היא אחותו של המנכ"ל והבעלים המיתולוגי מיכאל שטראוס ז"ל ואחת הדמויות הכי מזוהות עם העיר נהריה. עם תחילת המלחמה עזבה את ביתה בתל-אביב, חזרה לבית שבו גרה בעבר בנהריה ואשר נותר בבעלותה כל השנים, ולא זזה ממנו למרות הטילים והכטב"מים. "נהריה זה הבית", היא אומרת, "זה השורשים. כאן נולדתי וגדלתי. הרגשתי שמחובתי להישאר עם הקהילה שלי. אצל הוריי לא היה מושג כזה לברוח. אם הייתי אומרת לאמא שקשה לי במשהו, היה לה משפט קבוע: 'מה קל?' גם במלחמת לבנון הראשונה לא זזתי מנהריה, והמשכנו לעבוד במפעל כרגיל".
לפני 20 שנה, כשמיכאל שטראוס הכריז על בתו עפרה שטראוס כיורשת, במקביל למיזוג בין שטראוס לעלית והפיכת החברה המשפחתית לחברה ציבורית, רעיה התנגדה למהלך. היא האמינה ששטראוס חייבת לשמור על רוח המייסדים ולהישאר חברה משפחתית, וכי זאת חוזקתה. היא גם התנגדה לדרך הניהולית של עפרה שטראוס, ולכן החליטה לפרוש. היא מכרה את אחזקותיה בסך 25% בשטראוס תמורת כ-300 מיליון דולר ויצאה מהחברה. לפי תקנון החברה, אם בני משפחה מוכרים את אחזקותיהם, חברת שטראוס רוכשת אותן, כדי לשמור את השליטה בידי המשפחה, וכך אכן היה.
רעיה נשארה שותפה, יחד עם מיכאל, בחברת "שטראוס השקעות", שניהלה את כל הנכסים וההשקעות הפרטיות שלה ושלו שאינן קשורות לשטראוס. אחרי שמיכאל נפטר לפני כארבע שנים, פוצלה השותפות לשתי חברות – זו של רעיה וזו של משפחתו של מיכאל. שטראוס-עלית החברה נשלטת היום בידי ילדיו של מיכאל, ובראשם עפרה שטראוס, יו"ר החברה. אחיה עדי שטראוס משמש כיו"ר חברת האחזקות הפרטית של המשפחה, האחות עירית אינה מעורבת בעסקים.
איך החלטת על פעילות פילנתרופית למען הגליל?
"יצאתי משטראוס לפני 20 שנה. לקח לי זמן להתארגן, לחשוב מה אני רוצה. אמרתי לעצמי: אוקיי, את התעשייה מכרתי, אני אחזור למקור – לנהריה, שהוריי היו ממייסדיה, ולגליל. הבנתי שצריך לעשות מעשה, כי בעיני כל הממשלות הגליל לא נחשב. הרגשתי שגם אנחנו אשמים בכך ולא משמיעים מספיק קול. ההורים שלי התחילו בלי מדינה, בלי כלום, כיזמים. הם לא חיכו לאף אחד והם הצליחו. החלטתי ללכת בדרכם כפילנתרופית-יזמית".
את פעילותה העסקית מנהלת שטראוס ממשרד רחב ידיים בקומה ה-30 (או יותר) במגדל ספיר בבורסה ברמת-גן, אליו עברה לאחרונה לאחר שישבה שנים לא רחוק משם, במשרד של החברה המשותפת לה ולמיכאל – שטראוס השקעות. עכשיו לראשונה כתוב על הדלת של החברה "רעיה שטראוס השקעות". יחד איתה ממשיכה לעבוד מנהלת ההשקעות הוותיקה שניהלה בעבר את נכסי משפחת שטראוס, וכעת מנהלת את נכסיה של רעיה – בעיקר השקעות בקרנות, בחברות נדל"ן ועוד.
"הייתי צריכה להתרגל לשלט החדש", היא מספרת. "כבר בזמנו כשפרשתי משטראוס אמרתי למיכאל, בוא נחלק בינינו גם את ההשקעות הפרטיות. מיכאל סירב. הוא אמר, אנחנו נמשיך לשבת באותו משרד. אמרתי, רק בתנאי שאנחנו מנכ"לים משותפים, אני רוצה חופש בכסף שלי. הוא הסכים. אחרי שהוא נפטר פירקנו את השותפות".
"כשפרשתי משטראוס אמרתי למיכאל, בוא נחלק בינינו גם את ההשקעות הפרטיות. מיכאל סירב. הוא אמר, אנחנו נמשיך לשבת באותו משרד. אמרתי, רק בתנאי שאנחנו מנכ"לים משותפים, אני רוצה חופש בכסף שלי. הוא הסכים. אחרי שהוא נפטר פירקנו את השותפות"
כשמכרה את אחזקותיה בשטראוס החברה לפני 20 שנה, גם שלושת ילדיה החזיקו כל אחד ב-6% מהמניות. בתה נאוה הצטרפה אליה כבר אז ומכרה את חלקה. הבנים גיל ורני השלימו רק בשנה שעברה את מכירת חלקם ונפרדו לצמיתות מהחברה. נאוה מיכאל צברי היא היום דוקטור, חוקרת של עסקים משפחתיים, ועומדת בראש מכון מחקר ע"ש רעיה שטראוס באוניברסיטת תל-אביב. הבן גיל מדין עוסק בהשקעות, ואילו רני מדין הוא אמן ויוצר. שלושתם הם ילדיה מבעלה הראשון, זאב מדין, ויש לה מהם נכדים ואף נינים.
במשך שנים את ומיכאל השקעתם ביועצים מחו"ל כדי שיסייעו לכם לשמור על העסק המשפחתי ולשלב נכון את הדור השני. הייתם חלוצים בנושא. ובכל זאת, התוצאה היא שהתפצלתם.
"עפרה ואני שונות בתפיסה העסקית. מיכאל בחר בעפרה, שיש לה דרך עסקית אחרת משלי. אני לא רציתי להיות חברה ציבורית וללכת בדרכה, ואני לא יודעת להתפשר על העקרונות שלי. מיכאל ניסה להניא אותי מעזיבה ובסוף אמר: 'את תמיד הלכת איתי, אבל אם עכשיו תקבלי את החלסטרה שלך, אני מוותר לך'. יש לי כיום עולם מלא משלי, מצאתי את הייעוד כפילנתרופית. אם לא הייתי מוכרת את המניות, לא הייתי עושה מה שאני עושה היום. אני לא מצטערת. אני לא רוצה להגיב על שטראוס כיום, אנחנו עדיין משפחה. היינו אמורים כולם להדליק נרות בבית המייסדים בנהריה — בית הוריי (שהפך לסוג של בית הנצחה למשפחת שטראוס ומשמש אותה בין היתר לאירועים ומפגשים למיניהם – נ"ז) – ורק בגלל המצב זה לא קרה. בסך הכל כן הצלחנו כמשפחה. לא היו עלינו סקנדלים בעיתונים, ואנחנו עושים חגים ביחד".
בימים אלה היא עוסקת בין היתר במפעל הנצחה לאחיה מיכאל – שדרוג בית הספר לספורט ימי בנהריה, שייקרא על שמו. "כשמיכאל פתאום הלך מחיי, הייתי במשבר נוראי, לא יכולתי לעכל", היא מספרת. "הסתגרתי בבית תקופה ארוכה. תמיד אמרתי שאם אחד מאיתנו ילך, גם השני. עד שהוא התגייס חיינו באותו חדר בבית בנהריה. ההורים לא ידעו עברית, ומיכאל כילד היה חותם לי על התעודות. הוא תמיד אמר, גם כשהייתי כבר אמא וסבתא – היא אחותי הקטנה ואני צריך לשמור עליה. לקח לי המון זמן להתאושש. המזל שלי היה שהייתה לי מטרה, הפילנתרופיה. זה מה שריפא אותי. גם לאחר שעזבתי את שטראוס, מיכאל ואני נשארנו קרובים. אחת לשנה עלינו לבד לקברי ההורים בנהריה, סיפרנו להם שהם הצליחו ואנחנו ביחד. החלטתי להנציח אותו בימייה בנהריה כי הוא היה מדריך שם ואחר כך הלך לבית הספר לקציני ים, לחיל הים ולצי הסוחר. לא סתם הוא נפטר באחת ההפלגות שלו (לפני כארבע שנים – נ"ז). הוא היה על היאכטה שלו ביוון, כנראה הייתה לו סתימה במעיים, העבירו אותו לניתוח בבית חולים מקומי והוא לא קם מהניתוח. כשראיתי אותו כשהובא לארץ מורדם ומונשם, התמוטטתי. הייתה אז תקופת הקורונה, לא ניתן היה לעשות הלוויה כמו שצריך, וזה הוסיף לבדידות ולכאב שלי".
לצורך פעילותה החברתית והפילנתרופית שטראוס לא הקימה עמותה לצורכי מס, ולא קרן שמגייסת גם מאחרים. היא משקיעה ישירות מהונה הפרטי כ-10 מיליון שקל מדי שנה. מנהלת ההשקעות שלה מעידה, אחרי לחץ, שבעשור האחרון תרמה שטראוס מכספה כ-100 מיליון שקל.
בין היתר, היא התורמת הגדולה לאורך השנים לעמותת בית השאנטי למען נוער חסר בית, שלה תרמה כ-30 מיליון שקל במצטבר, וכן לעמותת "אחריי" ולארגון "השומר החדש". היא פטרונית של להקת המחול הקיבוצית ושל פרויקט המוזיקה קשת אילון, ותורמת ונשיאה של חוג הידידים של בית החולים בנהריה (המרכז הרפואי לגליל), לו תרמה יחד עם מיכאל שטראוס את המימון להקמת מכון הלב.
ב-2015 הקימה את המיזם "רוח הגליל", שבמסגרתו תושבי הגליל המערבי מכל הדתות, ראשי רשויות, מנהלי מפעלים ויזמים חברתיים פועלים יחד כדי לקדם את איכות החיים באזור, בעזרת צוות מקצועי שהיא מפעילה בשכר ומלווה אותה. המטה של המיזם נמצא בקיבוץ לוחמי הגטאות. עכשיו, בעקבות המלחמה, הקימה פרויקט מיוחד בשם "חוזרים הביתה", שמטרתו לסייע למושבים והיישובים באזורי הגליל העליון הקרובים לגבול, שספגו מכה קשה ותושביהם טרם חזרו. בפרויקט היא מכשירה מנהיגות צעירה מבני היישובים המפונים, במטרה שכאשר יחזרו ליישוביהם יפעלו לטיפוח ועידוד איכות החיים, התעסוקה והחיים הקהילתיים, וכך יבטיחו שהדור הצעיר שהתפנה ירצה לחזור, ואף ימשכו תושבים חדשים. "יש 70 אלף מפונים מהצפון. החזקים לא יחזרו. הם גילו את השפע במרכז", היא אומרת. "צריך לעשות הכל כדי שתהיה להם סיבה לחזור. אנשים לא יחזרו למה שהיה, ולא יסתפקו בשירות פחות טוב בכל תחומי החיים — חינוך, בריאות ותרבות".
שטראוס שכרה את טל אוחנה, לשעבר ראש מועצת ירוחם, כפרויקטורית ההקמה של המיזם "חוזרים הביתה". היא גייסה למיזם גם את קרן "גלילה" וקרן "ביחד" הפועלות לקידום הצפון, את קרן "פדרציית ניו יורק", את החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, ואת המועצות האזוריות מעלה יוסף ומרום גליל. אוחנה סיימה לאחרונה את תפקידה והפרויקט יצא לדרך.
במרכז הפרויקט – הכשרת קבוצה של מנהיגות צעירה מקרב בני מושבי גבול הצפון, צעירים וצעירות גילי 30-50, שיובילו את החזרה הביתה ואת שיקום חיי הקהילה במושבים. 100 המשתתפים הראשונים שנבחרו עוברים סמינרים, מפגשים, סיורים, הרצאות וסדנאות לצורך קידום אישי וקהילתי. בין היתר יצאו לסיור בן יומיים בעוטף עזה כדי ללמוד על מודלים ותהליכים של שיקום שמתרחשים בקהילות העוטף. הם יקבלו השראה וכלים להובלת שינוי בקהילה ובחינוך, ויכירו מקרוב מסלולי השכלה, הכשרה ותעסוקה בגליל. זה יימשך עד חזרתם הביתה ליישוביהם בצפון, וגם חצי שנה אחר כך, כשיזמו פרויקטים לטובת יישוביהם, הם יקבלו ליווי וסיוע בגיוס משאבים ושותפים. חלקם אף יועסקו על ידי הפרויקט בשכר. "אנחנו מלווים עשרה פעילים בכל מושב בבנייה של יוזמה קהילתית משמעותית, שתשפיע על איכות החיים – בחינוך הבלתי פורמלי, בתעסוקה, ביוזמות תיירותיות ועוד", אומרים בפרויקט.
במקביל נעשים מאמצים לשכנע מעסיקים מאזור המרכז להעסיק תושבים מהצפון בעבודה מרחוק. יוזמה אחת שכבר הצליחה היא גיוס חברת ביטוח שהסכימה להעביר קורס חתמות ביטוח לנשים מהמושבים, שיוכלו לעבוד בתפקיד מרחוק, מביתם בצפון, לאחר שיחזרו אליו.
בנוסף לפרויקט הזה, שכרה שטראוס בן דרור את אמיר הלוי, לשעבר מנכ"ל משרד התיירות, שצורף לצוות כדי לקדם את השיקום הכלכלי של יישובי הגליל באמצעות מיזמי תיירות באמצעות פרויקט "אוצרות הגליל", שיסדה כבר בעבר ונועד לסייע לעסקי התיירות בגליל. המיזם מאגד כ-400 עסקי תיירות, ובשנה האחרונה בנה עבורם הלוי תוכנית שכוללת אירועי תיירות גדולים כמו פסטיבל מזון, פסטיבל יין, מרוץ לפידים לחרמון, מסיבות טבע – שמתוכננים להתקיים לאורך כל השנה, להזרים תיירים לצפון ולתמוך בעסקי התיירות.
זרוע שלישית של סיוע לתושבי הגליל שמתכננת רעיה היא הקמה, בשיתוף פעולה עם הוט, ערוץ טלוויזיה ראשון מסוגו בארץ, שישדר תוכן גלילי ויסייע לקדם תדמיתית את הגליל ולמשוך אליו תיירים כמו גם תושבים. המודל הוא דוגמת ערוץ דומה שראה הלוי באירופה, אוסטרי, שמשדר לכל אירופה תוכן תיירותי מהרי האלפים.
איך נוצר שיתוף הפעולה עם הוט?
רעיה: "אני מכירה את פטריק דרהי, בעלי הוט, דרך מיזם המוזיקה קשת אילון: אני עושה קונצרטים כל שנה בבית שלי בנהריה וגם בתל-אביב, והזמנתי אותו לקונצרט. הוא חובב מוזיקה, יש לו בית מלא כינורות. הבאתי אותו בהליקופטר לסדנאות המוזיקה בקיבוץ אילון כדי לראות מה זה קשת אילון, ואז הוא החליט לתרום והשתתף בקונצרטים. עכשיו
הוא מזמין את נגני קשת אילון לאירוע התרמה גדול בסותבי'ס ניו יורק שבעלותו. לא מזמן אמא שלו נפטרה. הלכתי לביקור תנחומים יחד עם אמיר הלוי, וכך התחילה השיחה בנושא הערוץ. זה לא על בסיס עסקי. יש מודל כזה באירופה של ערוץ שמשדר מראות מהאלפים כבר הרבה שנים. זה גם מרגיע, וגם יעזור לאותו לולן במרגליות, כשעם ישראל ייחשף למה שהם עושים שם. זה יקדם את כל האזור".
אפשר להגיד שהיא ממלאה בעשייתה תפקידים ששייכים לתחומי הפעילות של כמה משרדי ממשלה. על תפקוד הממשלה עצמה בשנה האחרונה בכלל ובטיפול בגליל בפרט היא מסרבת לדבר. בתפיסת עולמה, כפי שאמרה, צריך להסתכל על הטוב. וזה לא מעכשיו: בעבר היא ובעלה, איש העסקים שמואל בן דרור, שלו היא נשואה מ-1984 , הקימו סניף של תנועת "פיזיקל אימורטליטי" בישראל, תנועה שחבריה האמינו בחיי נצח. לימים הסבירה כי לא האמינה בחיי נצח, אלא בצורך "לחיות בסביבה שהמוות אינו הכרחי בה ולפרוץ את הפרדיגמות שאנחנו חיים בהן". בנה רני מדין אף יצר ב-2021 סרט תיעודי בשם "הלהבה הנצחית" על הקבוצה.
אבל היא לא מסתפקת בעשיית טוב בעצמה, ומנסה לגייס לעזרת המיזמים שלה גם את הממשלה. ויש לה גישה ישירה לשרים: "שר הנגב והגליל, יצחק וסרלאוף, מאוד עוזר לנו. הוא היה אצלי. המנכ"ל שלו יוחנן מאלי בא לכנס שערכתי בנהריה לקרנות פילנתרופיות ולגורמי ממשלה בנושא שיקום הצפון. כולם הגיעו למרות שהיה יום של הפגזות בעיר. מאלי הבטיח שפרויקטים תיירותיים שניזום והוא יאשר, הוא ייתן מימון 1 ל-1" (שקל של הממשלה על כל שקל השקעה שלה – נ"ז).
"אני בן אדם פרטי, וכשאני באה לכנסת אין עוד פילנתרופית כמוני, אבל היכולת שלי מוגבלת", היא ממשיכה. "אנחנו בפילנתרופיה יכולים ליזום ולהוביל לדברים גדולים, אבל צריכים גם את עזרת הממשלה. מהניסיון שלי במשך השנים, הממשלה כן מצטרפת כשאני באה עם פרויקט מוכן. בשנה הקרובה ובשנים הבאות, הממשלה תיבחן ביכולת שלה לעשות למען הצפון. אתם קוראים על המפונים בעיתון. אני נפגשת איתם, וזה נחרט לך. אנשים שמתגרשים, שהילדים שלהם יוצאים מאיפוס בגלל השהות בחדר במלון. הזקנים פשוט מתים, אחרי שמזיזים אותם מהמקום ומהשורשים שלהם. הפרויקט חוזרים הביתה מתרכז כעת בתושבי יישובי הגדר. אני מזהה שמתחילים ניצוצות של עשייה ושל נכונות של הממשלה לשתף פעולה עם הפילנתרופיה, אבל חייב לבוא שינוי גדול כדי שאנשים ירצו לחיות בצפון. כל הנכדים והילדים שלי ושל מיכאל חיים בתל אביב. יש לי רק נכדה אחת בכרם מהר"ל, זה הכי צפוני".
את עושה למעשה עבודה שהמדינה הייתה צריכה לעשות?
"אני יזמית, היזמות אצלי בגנים, מההורים שלי. למה הם החליטו להיות תעשיינים? כי לא היה להם למי למכור חלב. אמא התחילה לעשות גבינה לבנה והצליחה לשווק את זה לקיבוצים, ואחר כך התחילה עם הגלידה, אחרי שקראה שמחלבות בארה"ב עושות בקיץ גם גלידה. היא הגיעה ליריד המזרח, לתערוכה, וראתה שם מיקסר של גלידה. אבא שלח אותה לשם למכור גבינות בטעמים שעשתה, כדי להביא כסף לאוכל לפרות שהם גידלו – אבל היא התהלבה מרעיון הגלידה וקנתה את המיקסר, וכל הדרך חששה מה אבא שלי יגיד. מזה בסוף קנינו את מפעל ויטמן לגלידה. אני זוכרת בילדותי, שהיו באים הנופשים לנהריה. היקים הדוקטורים, שלא הבינו בחקלאות וגם חלקות 10 הדונם לא יכלו לפרנס אותם, התחילו להשכיר חדרים. צימר זו מילה בגרמנית – חדר. ואמא מכרה להם גלידה וגם לקפה פינגווין (הקפה המיתולוגי של נהריה שכבר נסגר מאז – נ"ז). לאחר מלחמת העולם השנייה היא נסעה לבן דוד בניו-יורק, ראתה מכונה עם תבניות מתכת לשלגונים, וכך הגיעו הארטיקים לארץ. אני אומרת שהיזמות לא באה מהממשלה, אבל לה יש את הכסף הגדול".
את מלווה במשך שנים את בית החולים בנהריה.
"מיכאל ואני מחוברים 30 שנה לבית החולים בנהריה. תרמנו את מכון הלב על שם ההורים, כי שניהם נפטרו מבעיות לב. לפני כמה שנים שברתי קרסול בפעילות ספורט בתל אביב. דרשתי מהאמבולנס שיפנה אותי לבית החולים בנהריה. גם עכשיו בזמן המלחמה עברתי ניתוח בבלוטות הרוק. חשבתי לעשות באסותא. שאלתי אותם אם יש להם מתחם תת-קרקעי, הם הסתכלו עליי כמו על עב"ם. בנהריה יש, כי שם בנו בעבר מתחם תת-קרקעי לעיתות חירום שבמשך כל המלחמה, למעלה משנה, פעל בלי שהרופאים, הצוות והחולים ראו אור יום. חייבים להוסיף תקציבים לבית חולים שנמצא על קו הגבול, ולא לקצץ כפי שהאוצר מתכנן כעת בקיצוץ רוחבי. בית החולים נכנס לגירעון במלחמה, כי הפסיד הכנסות, בעיקר מירידה של 50% בלידות וצמצום מספר האשפוזים.
"הממשלה חייבת לעזור, אנחנו הפילנתרופים לא יכולים לממן הכל לבד. זה הזוי שעמותת הידידים של בית החולים, שאני הנשיאה שלה והתורמת הראשית, נאלצה לרכוש לבית החולים רובוט משוכלל לניתוחים מסוג דה וינצ'י, ולממן צרכים בסיסיים שוטפים נוספים לבית החולים. אין לנו תקציבי שיווק לספר על היכולת הרפואית המצוינת של בית החולים. אנחנו קלטנו במלחמת האזרחים בסוריה כ-3,000 פצועים עם פציעות מורכבות וזיהומים נוראיים, שכמעט העיפו אותנו מהמקום השני בדירוג בתי החולים שהצליחו למגר את הזיהום מתחומיהם. זה הפך אותנו למומחים, בעיקר במחלקת פה ולסת ושחזור פנים. אני מתכוונת להיפגש עם שר הבריאות לבקש שיחריגו את נהריה מהקיצוצים".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25
