"מוכרחים להמשיך להדפיס, אוקטובר 2023", מכריזה הכתובת על חולצתו של אחד מעובדי דפוס בארי, בשעה שבן סוכמן, מנכ"ל המפעל, עושה לנו סיבוב בין מכונות הדפוס שחזרו לטרטר כאן באומץ כבר מ-15 באוקטובר 2023. סוכמן מחליק כיפים עם העובדים, בודק מקרוב את המערכת המתקדמת שיודעת למיין את המעטפות שמודפסות כאן לפי המיקוד שמוטבע עליהן, ולשגר אותן בעזרת חברת הדואר "מסר", שהוקמה גם היא על ידי דפוס בארי, היישר לכתובת של הנמען. מדובר במכתבים ששולחים גופים שונים ללקוחותיהם, כשהדפוס גם מדפיס את הכתובות על המעטפות וגם שולח אותן לנמענים. וזה רק אחד מהפיתוחים הרבים שהומצאו או הוטמעו כאן והפכו את המפעל לאימפריה בתחומו, אומר בגאווה סוכמן, דור שלישי בקיבוץ, 25 שנים בדפוס, שהוא המעסיק הגדול ביותר בעוטף עזה ומפרנס 400 משפחות — 150 מהקיבוץ ו-250 מהיישובים והערים בסביבה, שדרות, אופקים, נתיבות ועוד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"ב-6 באוקטובר 2023 לא רק הדפוס, גם כל הקיבוץ היה שוקק חיים, עם רשימת המתנה של אלה שרוצים להיקלט בו, תוך הסכמה שבשתיקה שבשביל לזכות בחיים בקהילה שיתופית ומחבקת הם מוכנים לספוג מדי פעם אירועים ביטחוניים", מספר סוכמן. "באותו 6 באוקטובר חגגנו את חג המשק והיו כאן 1,200 אנשים. למחרת התעוררנו כמו כולם מהטילים ונכנסנו לגיהינום. אני בממ"ד עם שלושה ילדים ואשתי, מבינים לאט לאט את גודל האירוע. הייעוד והדחיפות שהרגשתי ב-8 באוקטובר בבוקר לפתוח את הדפוס כדי לבנות מחדש את הקיבוץ, נבעו מהמבט של הילדים שלי לכל אורך השעות שלנו בממ"ד ב-7 באוקטובר, כשאני במקביל בטלפון עם אמא שלי, תמי, שהמחבלים נכנסים אליה הביתה בזמן שאנחנו מדברים", הוא מספר ועיניו נודדות אל הקעקוע שעל אמת ידו – מחט עם זנב חוט שמשתלשל ממנה.
"אמא שלי הקימה את המתפרה של בארי, שנשרפה ב-7 באוקטובר. לזכרה, כל המשפחה עשינו את הקעקוע", הוא מסביר וממשיך לספר: "במשך שעתיים עוד צחקנו ונפרדנו וסיפרנו שאנחנו אוהבים, ובסופו של דבר כשהיא התעייפה ואמרתי לה שהיא יכולה לעזוב את הידית — ועל זה אני מצטער מאוד — מיד אחר כך היא עידכנה שמישהו נכנס אליה לממ"ד".
ואתה שומע את זה דרך הטלפון?
"כן, שומע שהוא מדבר איתה בערבית והיא עונה לו בעברית, מבקש כסף ותכשיטים והיא נותנת לו. כעבור כמה דקות שמענו שהיא יוצאת מהבית. לא ידענו מה קרה איתה, חשבתי שהיא נחטפה. המבט של הילדים שלי ששמעו איך לוקחים את סבתא שלהם לא עוזב אותי".
יחד עם רותי בר סיני, סמנכ"לית משאבי אנוש של הדפוס ובתו של יורם בר סיני, שהיה האדריכל שתכנן את בית הדפוס ונרצח בשבת השחורה, החליט סוכמן שהם פותחים את המפעל: "ב-11 בלילה של 7 באוקטובר, כשסיפרנו אחד לשני שרצחו לנו את ההורים, אמרתי לרותי שנודיע לעובדים שחוזרים לעבוד בדפוס. את ההודעה שלחנו בראשון בבוקר, ובצהריים, במלון בים המלח, כבר פגשנו את הקהילה המפורקת שלנו, שהגיעה למלון בלי תחתונים, בלי מזון לתינוקות, בלי בגדים, בלי מברשות שיניים, ואז גם הבנו שלדפוס יש פתאום תפקיד של תקומה".
ב-15 באוקטובר הדפוס נפתח שוב לעבודה, והמכונות שחזרו לפעול ברעש גדול יצרו לחברי הקיבוץ צוהר של תקווה. "מסביב היו עדיין גופות, ריח של מוות, מחבל עוד יצא מכאן ביום חמישי, חיילים בכל מקום, טילים, וביום ראשון, אחרי שהצלחנו לשכנע את הצבא, הגענו לפה באוטובוס ממוגן 33 אנשים שעזבו את האבל שלהם, את הנשים והילדים, כי הבינו שאנחנו חלק ממשהו יותר גדול".
למחרת קיבל סוכמן הודעה שאמו נרצחה וגופתה אותרה בקיבוץ. את השבעה על מותה קיים למשך יום אחד בלבד, וגם אסר על עובדי הדפוס להגיע לבקר. יותר חשוב שיפעילו את המכונות.
"אני לא ראיתי בעיניים, רק את הדפוס", הוא מספר. "ופתאום הגיעו 37 עובדים, ואחר כך 45, וכשהגיעו 50 כבר אי-אפשר היה לבוא עם השקיות של ארומה מצומת אורים, והתחלנו להפעיל את חדר האוכל של בארי. וכשחדר האוכל חוזר, גם הלב הפועם של הקיבוץ חוזר. פתאום לחבר'ה מהחקלאות יש לאן להגיע, והחבר'ה הצעירים השתלטו חזרה על המרחב ועוד חברים התחילו לחזור.
בן סוכמן: "לא ראיתי בעיניים, רק את הדפוס. פתאום הגיעו 37 עובדים ואחר כך 45, וכשהגיעו 50 כבר אי אפשר היה לבוא עם השקיות של ארומה מצומת אורים, והתחלנו להפעיל את חדר האוכל. וכשחדר האוכל חוזר, גם הלב הפועם של הקיבוץ חוזר"
"במקביל התקשרנו לעובדים שלנו מיישובי האזור והסברנו להם שחוזרים לעבודה. לקחנו באוטובוס ממוגן אנשים משדרות ואופקים שפונו מבתיהם, ונרתמו לעזור לנו ברגעים הכי קשים שלהם. העבודה עצמה הייתה גם עבורם גלגל הצלה", אומר סוכמן ואז מוסיף: "באנו להציל את הדפוס אבל בסוף הדפוס הציל אותנו".
ואתם עושים הכל תוך כדי הלוויות.
"כן. היה אפילו יום עם 17 לוויות. בסך הכל היו מאה הלוויות במהלך השנה, ותוך כדי זה אנחנו מחליטים שלא מוותרים על אף אחד בדפוס ומשכנעים עובד עובד שלחזור זה הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות לעצמו ולקהילה. בסוף זה מה שהוביל לתקומה של קיבוץ בארי והיה סמל למפעלים אחרים בסביבה. למשל ישראלייזר ברעים, שאמרו 'אם בארי שספגה את המכה הכי חזקה פתחה את הדפוס, גם אנחנו נפתח', ואותו דבר קרה בכפר עזה, בגבולות, בדורות, במגן".
6 צפייה בגלריה
בן סוכמן, מנכ"ל הדפוס. "בסוף זה מה שהוביל לתקומה של קיבוץ בארי והיה סמל למפעלים אחרים בסביבה"
(צילום: הרצל יוסף)
ועכשיו משתרר שקט. מול העיניים, מתחת לחלון שעדיין מנוקב מכדורים שפילחו את הזגוגית העבה ב-7 באוקטובר, תמונותיהם של עובדי הדפוס שאינם עוד וחסרונם מורגש כל יום. חלקם נלחמו בבוקר השבת ההיא, חלקם היו גם חברי כיתת הכוננות ונפלו. מבטו של סוכמן עובר על פניהם של שחר צמח, סמנכ"ל הכספים, אבשלום הרן, מאנשי המפתח של הדפוס שישב צמוד לחדרו של סוכמן, שעד היום עוד יוצא בהיסח הדעת לחדר הסמוך כדי להתייעץ איתו, אורן בירה, מנהל ה-IT ובתו תאיר, עדי דגן, לשעבר סמנכ"ל הכספים, שנרצח בבית של פסי, יוסי שרעבי שהיה קצין הביטחון של הדפוס וסהר ברוך, שניהם נרצחו בשבי.
"בערך 60 מ-102 נרצחי בארי עבדו בדפוס בשלב כלשהו. ב-7 באוקטובר איבדנו 12 עובדים", אומר סוכמן, שאיבד גם רבים מחבריו, ומחכה לשובם של עשרת החטופים מהקיבוץ, החיים והמתים.
בארי עלתה לקרקע ב-1946, במסגרת 11 הנקודות שהתיישבו בלילה אחד בנגב. 25 חלוצים ציוניים הקימו את ביתם, יותר נכון צריפם, סמוך לרצועת עזה והקימו בית דפוס. שמונה עשורים קדימה, המפעל משגשג וממש כמו הרפת, אין דבר כזה להפסיד משמרת. "צריך לקום בבוקר לדפוס כמו שקמים לחליבה, ולא משנה אם נופלים קסאמים, אם יש קורונה או אם הקיבוץ מפונה", סוכמן מבהיר.
דפוס בארי הוקם ב-1950, ועובדי המפעל לדורותיו מתגאים בהובלת כמה מהפכות דפוס בישראל. למשל עולם ההדפסה הדיגיטלי, ובתוכו ייצור והפצה וואן-טו-וואן של דברי דואר מגורמים ממוסדים, כפי שהוזכר קודם. "היינו הראשונים שעשו את זה", אומר סוכמן. המצאה נוספת הייתה ה"מעטפית", פטנט ששינה את מפת הגבייה בישראל. "המצאנו מכונה שמדפיסה על שני צידי הנייר ומקפלת אותו כך שהמכתב עצמו הוא חלק מהמעטפה, והפכנו את תהליך הגבייה ליעיל וחסכוני. אנחנו עושים גם את המשלוח, באמצעות 'מסר', שמתחרה בדואר ישראל", אומר סוכמן.
שירות חשוב נוסף שמעניק דפוס בארי הוא למשרד התחבורה – הדפוס מייצר את רישיונות הנהיגה של ישראל. כעת מוציא המשרד מכרז שיקבע מי יספק את הרישיונות בהמשך, ובדפוס אומרים: "אנחנו מספקים שירותים למדינה כבר 75 שנה. אנחנו סומכים על אנשי המשרד שינהלו מכרז הוגן, שקוף ואובייקטיבי. מדברים על חבל תקומה והבאת פרנסה שתסייע לשקם את הקיבוץ והעוטף", אומר סוכמן, "אבל חשוב להגיד שכבר יש פה מקור פרנסה, הדפוס, וצריך לאפשר לו להמשיך להיות אבן שואבת לצעירים, שעוסקים לא רק בעבודות כפיים, אלא יש הרבה תכנתים ומעצבים, שנחשפים לטכנולוגיה הכי חדשנית, שעובדים בפיתוח תוכנה ועל מדפסות חכמות, שתיים מהן מהמתוחכמות בעולם. מנוע הצמיחה המרכזי שלנו בנוי על שירותי דפוס מתוחכמים ופיתוח אפיקי טכנולוגיה שמובילים את עולם הדפוס המסחרי, שזז כל הזמן קדימה, תוך מתן מענה ללקוחות גם תוך כדי מלחמה".
דפוס בארי הוא אחד משלושת בתי הדפוס הגדולים בישראל. מחזור ההכנסות שלו מוערך במאות מיליוני שקלים בשנה, ומהווה כ-80% מהכנסות הקיבוץ. ב-2018 חילק הדפוס דיבידנד של כ-250 אלף שקל לכל חבר קיבוץ. בשנים האחרונות ביצע הדפוס שורה של רכישות כדי להיערך לשינויים בענף ולצמצום בשימוש בנייר. כך, למשל, חשבונות ודוחות בנקים, שקודם הודפסו בבארי על גבי ה"מעטפית", נשלחים במייל במקום בדואר. "האיום עלינו במעבר למשלוח חשבונות אינטרנטיים הוא גדול, לכן אנחנו חייבים להיכנס לתחומים נוספים כדי להתפתח", מסביר סוכמן. בבארי הבינו שהם חייבים למצוא מנועי צמיחה חדשים.
אחת העסקאות האסטרטגיות הייתה רכישה של כ-40% מחברת בר אחזקות, שפעילה בתחום ההפצה והלוגיסטיקה. העסקה הוערכה בקרוב ל-200 מיליון שקל. בר אחזקות נחשבת לקבוצה הפרטית המובילה בארץ בתחום ההפצה (גילוי נאות: ל"ידיעות אחרונות" יש מניות בחברה). בנוסף רכשו בבארי בכ-25 מיליון שקל את חברת חרט, בית הדפוס המוביל בארץ בתחום הדפסת אריזות, המייצר לחברות כמו אהבה, ד"ר פישר, קרליין, לוריאל ועוד. בעסקה נוספת נרכש דפוס בצלאל לפי שווי של 17 מיליון שקל. בבארי גם נערכים לתרחיש שבו אירועים בטחוניים מול רצועת עזה יקשו על פעילותו בעתיד. סוכמן: "השלמנו בשבוע האחרון רכישה של בית דפוס קטן בפתח תקווה שיהיה הבסיס לאתר הגיבוי שאנחנו מקימים במרכז הארץ, כדי שנוכל להמשיך ולספק ללקוחות את כל צורכיהם גם אם יהיו בעיות לא צפויות בעתיד".
יצחק בכר, בן 82, הוא אחד העובדים הוותיקים של הדפוס, שאשתו גאולה ושני נכדיו, סהר ועידן ברוך, נרצחו. בגאולה ובעידן ירו ב-7 באוקטובר, סהר נחטף ונורה למוות במהלך ניסיון חילוץ. "משנת 1989 אני עובד בדפוס, 36 שנים", אומר בכר, "היום הדפוס הוא ההצלה הכי גדולה שלי. אני העובד היחידי שהוספתי יום ואני עובד שישה ימים בשבוע במקום חמישה. פעם, יום ראשון היה היום החופשי שלנו", הוא דומע כשהוא נזכר. "גאולה ואני היינו קמים יותר מאוחר מביום רגיל, מנקים את הבית ביחד. אבל זה נגמר. בראשון אני בא לעבודה ועם הניקיון אני כבר מסתדר. אני הייתי בין הנודניקים הראשונים ששאלו את בן מתי חוזרים למכונות הדפוס, כשעוד הכל היה סגור ובקושי הייתה עבודה".
יצחק בכר: "אחרי שאיבדתי את אשתי ושני נכדים, הדפוס הוא ההצלה הכי גדולה שלי. אני היחידי שהוספתי יום ואני עובד שישה ימים בשבוע. הייתי בין הנודניקים הראשונים ששאלו את בן מתי חוזרים לעבודה"
בסופי שבוע הוא בחצרים, שם שוהה בינתיים מרבית קהילת בארי, אבל בימי השבוע חזר לגור בבית שבו נרצחה אשתו ונפצע נכדו דגן. על אותו היום הוא מספר בגרון חנוק: "היינו שלושתנו בבית וגאולה אמרה שנתפצל. לי היא אמרה להתחבא עם הכלבים בחדר השינה ולנעול את הדלת. כשהם דפקו בדלת הכלבים נבחו ואולי לכן הם לא פרצו אותה. דגן נכנס למקלחת, וגאולה אמרה שהיא תיכנס לארון בגדים בממ"ד. כשחילצו אותי בחמש אחרי הצהריים, דבר ראשון רצתי לארון הבגדים לראות אם היא שם, אבל היא לא הייתה. החיילים שנכנסו הביתה אמרו לי שמתחת לכיסוי שוכב מחבל שהם חיסלו, ואני בחרתי להאמין. בהמשך התברר לי שהדם שראיתי הוא שלה. את דגן שהתחבא במקלחת הם הוציאו בשעה 12 ושש דקות. אנחנו יודעים כי הוא בדיוק דיבר עם אבא שלו בטלפון. הובילו אותו לבניין סמוך, הפשיטו אותו, צילמו, ובשלב מסוים דקרו אותו בצוואר. הוא הצליח לברוח, רץ עד שער הקיבוץ ומשם העבירו אותו לסורוקה".
ומה קורה איתך בזמן הזה?
"אני עדיין בחדר, כמו שגאולה אמרה לי. מתחבא בין המיטה והקיר, והכלבים מסתובבים מסביב, ככה עד שבאו החיילים וסוף סוף שמעתי עברית".
בכר מצביע על התמונה של נכדו האהוב סהר בפינת הזיכרון ומציין שהיא צולמה כאן, בדפוס, כשהוא לצידו, כשחזר לעבוד בין הטיול הגדול לבין פתיחת שנת הלימודים, שאותה מעולם לא התחיל. היום יש לבכר שני נכדים שעובדים לצידו. גיא, אחיהם של סהר ועידן שנרצחו, ודורון אריאלי, שהיה במסיבת הנובה והגיע לבארי כדי להילחם. "גם עבורם הדפוס הוא עוגן", הוא אומר.
אנחנו מדברים גם עם יובל לוי, יליד בארי, נשוי לנורית ואבא לדניאל, שמשרתת בקבע ובמאי הקרוב תתחתן בקיבוץ, ולאילון בת ה-11. לוי, בקרוב בן 60, משחזר את הבוקר ההוא, כשנורית והילדות היו בצפון והוא לבד בבית, יוצא החוצה לשתות קפה בשעה 6:20: "תכננתי עם כמה חברים לנסוע בתשע למסיבה בנובה, ובשש וחצי התחילו הטילים. באיזשהו שלב התקשר חבר שהיה מחוץ לקיבוץ ואמר שראה מחבלים לאורך הגדר. גם כשההורים שגרים בצד הכי מזרחי מתקשרים ואומרים שהם רואים מלא מחבלים על טנדרים לכיוון דרום, אני עדיין לא מבין ואומר להם שהם בטח התבלבלו ושזה התאילנדים. רק כשמישהי סימסה בקבוצה שיש לה מחבל במרפסת, נכנסתי פנימה, סגרתי את החשמל, מזגן, חלונות ווילונות, ונעמדתי בממ"ד עם דלת פתוחה, מציץ דרך הווילון של החדר של דניאל שלא הורדתי עד הסוף. ודי מהר הם הגיעו".
לוי ממשיך: "הראשון היה בוזז על אזרחי שלקח את אופני השטח שלי ורכב עליהם מול החלון. תוך שניות הגיעו גם המחבלים, ניסו לשבור את החלון עם הכת ובסוף ירו לתוך הבית. במסדרון יש לי מדרגות שאפשר להוריד מהתקרה, משכתי אותן ועליתי למעלה, אבל לא הצלחתי למשוך אותן בחזרה. משם טיפסתי לעליית הגג ולמרפסת שירות, ויש לי שם משרבייה (סבכה) שדרכה הסתכלתי על הדשא. כל הדשא מלא במחבלים, ואופנועים ומכוניות על הכביש ואללה הוא אכבר ודגלים, ואני שומע מישהו מנסה להניע את הג'יפ שלי ורואה שמנסים לגנוב את הקלנועית, ומישהו פתאום משחק עם הכדורים של הילדה, ואחד יוצא עם חליל ומנגן על הדשא, והכל תוך כדי יריות וצעקות ופטישים ששוברים את הדלת והם בפנים. זהו. אני שומע אותם הופכים את הבית ופתאום אחד מהם עלה אחריי ועומד מולי".
אנה פרנק בקיבוץ בארי.
"בדיוק. יש כבר חבר'ה שקוראים לי אנה פרנק, זה ההומור השחור שלנו. על הגג, המחבל רואה אותי, עשיתי לו שלום יפה עם חיוך גדול. הוא נמס", הוא ממשיך באותו הומור, "המחבל עמד עם הפנים אליי והגב לשאר המחבלים ועשה לי שקט עם האצבע, שואל בסימנים אם יש לי נשק. סימנתי לו שלא, הוא עשה עוד פעם תנועה של להיות בשקט, נעל את הדלת של הגג, לקח את המפתח והלך".
יובל לוי: "ברחתי לגג, הגיע מחבל. עשיתי לו שלום יפה עם חיוך. הוא עשה לי שקט עם האצבע, שואל בסימנים אם יש לי נשק. סימנתי שלא, הוא נעל את דלת הגג והלך. השאיר אותי בחיים"
השאיר אותך בחיים.
"כן. ואז הם התחילו לשרוף. אני רואה אותם מתיזים מתוך בקבוקי קטשופ מפלסטיק על הבתים ומציתים אותם. מתחיל עשן סמיך ואני חושב, 'רק שלא ישרפו את הדפוס'. אני שומע את השכנים שלי, דרורי ויונת אור, איך מוציאים אותם מהבית, והם הולכים על הכביש ההיקפי. את יונת הם רצחו בין הכביש למדרכה, את דרורי רצחו על הדשא וחטפו את הגופה. אחרי שגמרו עם החבר הטוב שלי ואשתו, אני שומע אותם אומרים לצמודים של דרור ויונת, שרון ודורון שגב, 'אופן דה ווינדו', והדליקו גם להם את הבית. בשלב הזה אני מתחיל להרגיש את ההשפעה של העשן הסמיך. נשכבתי ויש מצב שנרדמתי או התעלפתי, וכשפתחתי עיניים היה כבר כמעט חושך וראיתי חיילים מטהרים בתים".
בשעות הערב המאוחרות החיילים פינו את לוי לנקודת החילוץ בשער הקיבוץ, שם שמע מנורית שאביו רוני נרצח ואמו נועה נפצעה. כשהתפנה מהקיבוץ, הוא עוד הסתכל על הדפוס, "רק רציתי לראות שלא שרפו אותו. שהוא עומד. צריך להבין, הדפוס הוא לא סתם מפעל. הוא מה שנותן לנו סיבה לצאת מהמיטה בבוקר ולכן אם הוא היה נשרף, מצבנו הנפשי היה הרבה יותר גרוע. זו הצלה וזר לא יבין זאת", הוא אומר, ואז מוסיף: "ותמיד תזכרי, אם בא מחבל, תחייכי אליו".
גם פולינה, פולי, טפליצקי, בת 37, תושבת שדרות, עובדת בדפוס בארי וגם עבורה הדפוס הוא בית, שאליו הגיעה אחרי הצבא. היום היא כבר בוגרת תואר ועדיין ממשיכה להגיע בכל בוקר לבארי, כולל בימי המלחמה, אז התפנתה לביתה של חברה בגבעתיים ובכל זאת נסעה כל יום לקיבוץ.
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"בבית. אני מתעוררת בכעס כי הייתי צריכה להיות בהופעה של ברונו מארס באותו יום. מכיוון שאני מתנדבת במג"ב כבר 14 שנה, אני מתעדכנת בקבוצה שלנו ומבינה שקורה משהו הרבה יותר גדול. בין הבית שלי לבין מה שהפך לכביש המוות בשדרות מפרידים כמה בניינים, ואני שומעת את כל מה שמתחולל. גם בקבוצה של הדפוס מתחילים העדכונים ואז אני מבינה שזה לא רק בשדרות".
פולי טפליצקי: "נכנסתי לדפוס והתחילו הדמעות. את פוגשת אנשים, ולא מדברים, ישר מתחילים לבכות ומתחבקים. חזרתי למקום הכי מחבק בחיים שלי. יש כאן חיבור מיוחד. לא משנה באיזה תפקיד או דרגה, אנחנו ביחד חלק ממשהו מאוד חזק"
לחברה בגבעתיים הגיעה עם תיק שיספיק לשלושה ימים. מי תיכנן להישאר שם ארבעה חודשים. כעבור כמה ימים הבינה שהיא חייבת לשוב לעבודה, "אחרת אני מאבדת את עצמי בין קירות". הגעתי בשש בבוקר לבארי. הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון שהחזיר לי שליטה על החיים שלי. כשנכנסתי לדפוס התחילו הדמעות, כי את פוגשת אנשים, ולא מדברים, ישר מתחילים לבכות ומבינים מי חסר וכבר לא יחזור ומתחבקים. חזרתי למקום הכי מחבק בחיים שלי. יש משהו כל כך מיוחד בדפוס, ומי שלא עובד פה לא יצליח להבין את החיבור של אנשי הקיבוץ עם אנשי שדרות והיישובים מסביב. לא משנה באיזה תפקיד אתה, לא משנה איפה אתה בהיררכיה, אנחנו ביחד חלק ממשהו מאוד חזק".
עכשיו סוכמן מבקש להראות לנו משהו, ולוקח אותנו ל"חדר הרגיעה" שהקימו לאלה שבאמצע היום צריכים להתרחק מההמולה ולהתכנס עם המחשבות שלא מרפות. עיצוב בגוני אדמה חמים, כורסאות ישיבה מערסלות, פינת קפה ושיח, וגם מפגשים עם עובדות סוציאליות מתקיימים כאן כדי לתמוך בעובדים. ככה זה בית דפוס שהוא בית.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25
